Kavanot: Retirement Age

We are going back to the end of פרק כא, after the story of the three years' drought. We have another appendix to ספר שמואל:

טו ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל; וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד׃ טז וישבו (וְיִשְׁבִּי) בְּנֹב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה; ויאמר להכות את דוד׃ יז ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימתהו; אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל׃

שמואל ב פרק כא

This sounds like a straightforward narrative, that describes David’s old age, as his people force him to retire. We’ve seen a similar story before, during the rebellion of Avshalom:

ב וישלח דוד את העם השלשית ביד יואב והשלשית ביד אבישי בן צרויה אחי יואב והשלשת ביד אתי הגתי;
ויאמר המלך אל העם יצא אצא גם אני עמכם׃ ג ויאמר העם לא תצא כי אם נס ננוס לא ישימו אלינו לב ואם ימתו חצינו לא ישימו אלינו לב כי עתה כמנו עשרה אלפים; ועתה טוב כי תהיה לנו מעיר לעזיר (לעזור)׃

שמואל ב פרק יח

And like the other appendices to ספר שמואל, it is part of the segue to ספר מלכים:

והמלך דוד זקן בא בימים; ויכסהו בבגדים ולא יחם לו׃

מלכים א א:א

But the gemara takes a much more aggadic approach.

וישבי בנוב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד: מאי וישבי בנוב? אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב.

א״ל הקב״ה לדוד: עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו.

סנהדרין צה,א

To review the story of נב:

כא:ב ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן; ויחרד אחימלך לקראת דוד ויאמר לו מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך׃ כא:ג ויאמר דוד לאחימלך הכהן המלך צוני דבר ויאמר אלי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אנכי שלחך ואשר צויתך; ואת הנערים יוֹדַעְתִּי אל מקום פלני אלמוני׃

…כב:ו וישמע שאול כי נודע דוד ואנשים אשר אתו; ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה וחניתו בידו וכל עבדיו נצבים עליו׃ כב:ז ויאמר שאול לעבדיו הנצבים עליו שמעו נא בני ימיני; גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות׃ כב:ח כי קשרתם כלכם עלי ואין גלה את אזני בכרת בני עם בן ישי ואין חלה מכם עלי וגלה את אזני; כי הקים בני את עבדי עלי לארב כיום הזה׃

כב:ט ויען דאג האדמי והוא נצב על עבדי שאול ויאמר; ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחטוב׃

…כב:יח ויאמר המלך לדויג (לדואג) סב אתה ופגע בכהנים; ויסב דויג (דואג) האדמי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נשא אפוד בד׃…כב:כ וימלט בן אחד לאחימלך בן אחטוב ושמו אביתר; ויברח אחרי דוד׃ כב:כא ויגד אביתר לדוד; כי הרג שאול את כהני ה׳׃ כב:כב ויאמר דוד לאביתר ידעתי ביום ההוא כי שם דויג (דואג) האדמי כי הגד יגיד לשאול; אנכי סבתי בכל נפש בית אביך׃

ספר שמואל א

The gemara then says David was faced with a choice:

רצונך יכלו זרעך או תמסר ביד אויב? אמר לפניו: רבונו של עולם מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי.

יומא חד…חזייה ישבי בנוב. אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי! כפתיה קמטיה אותביה ושדייה תותי בי בדייא [ביאור שטיינזלץ: קשרו, קפלו, שמו בארץ והניחו תחת קורת בית הבד].

…ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא. הוה אבישי בן צרויה…אתא לביתיה [של דוד] ולא אשכחיה. אמר: תנן (משנה סנהדרין ב:ה): אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ; בשעת הסכנה מאי? אתא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה: בשעת הסכנה שפיר דמי. רכביה לפרדיה וקם ואזל…א״ל [אבישי לדוד] מאי בעית הכא? א״ל: הכי אמר לי קודשא בריך הוא, והכי אהדרי ליה. א״ל: אפיך צלותיך! בר ברך קירא ליזבון [ביאור שטיינזלץ: בן בנך שיהיה רוכל עני וימכור שעוה] ואת לא תצטער.

א״ל: אי הכי סייע בהדן! היינו דכתיב ”ויעזור לו אבישי בן צרויה“. אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם ואחתיה.

סנהדרין צה,א

I’ve left out a fair bit of the description of the battle, but it’s clear that the gemara takes this not as a description of David’s retirement, but as a midrashic consequence of his behavior in נב. Why should that have been so bad, that it threatens his life and that of his descendants? Yes, he lies, but he was in danger of his life. I think the issue is not just נב, but a side of David that we hadn’t seen before. Here, David is willing to lie even if it puts others at risk, putting his own self-preservation above all other considerations. נב wasn’t so bad, but we will see that same David in the story of Bat Sheva, and especially when he has Uriah killed. And that story, certainly, risks David losing his kingship and his dynasty.

But what forces the gemara to read the text this way? We will have to see.

Then the perek has three short stories about battles with Philistines, but David is not fighting them:

ויהי אחרי כן ותהי עוד המלחמה בגוב עם פלשתים; אז הכה סבכי החשתי את סף אשר בילדי הרפה׃

שמואל ב כא:יח

ותהי עוד המלחמה בגוב עם פלשתים; ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים׃

שמואל ב כא:יט

כ ותהי עוד מלחמה בגת; ויהי איש מדין (מָדוֹן) ואצבעת ידיו ואצבעת רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר וגם הוא ילד להרפה׃ כא ויחרף את ישראל; ויכהו יהונתן בן שמעי (שִׁמְעָה) אחי דוד׃

שמואל ב פרק כא

And it ends with a summary:

את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת; ויפלו ביד דוד וביד עבדיו׃

שמואל ב כא:כב

The hard one to figure out is the third of the four stories: ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי. Hadn’t David killed גלית הגתי decades earlier? We can look at the parallel text in דברי הימים:

There, the first story about David’s exhaustion is missing. The theme of דברי הימים is the glorious history of the Jewish people, written to encourage them after שיבת ציון. It leaves out all the unpleasant stories, like Bat Sheva and Avshalom.

מה שמחוסר כאן בזו הפרשה כתוב בשמואל ”ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את הפלשתים“, ואף זה משום כבודו של דוד לא נכתבה כאן, שהרי כתיב שם ”ויעף דוד“…ולולי שעזרו אבישי בן צרויה היה נופל בידו של ישבי ולפי אותו גנאי לא כתבו כאן.

הפרוש המיוחס לרש״י, דברי הימים א כ:ד

So it starts with the second story:

ויהי אחרי כן ותעמד מלחמה בגזר עם פלשתים; אז הכה סבכי החשתי את ספי מילידי הרפאים ויכנעו׃

דברי הימים א כ:ד

Some names are slightly different, גזר instead of גוב,‎ ספי instead of סף. But the notable change is that the Philistine is מילידי הרפאים, instead of בילדי הרפה. And that means something:

ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרת קרנים ואת הזוזים בהם; ואת האימים בשוה קריתים׃

בראשית יד:ה

רפאים יחשבו אף הם כענקים; והמאבים יקראו להם אמים׃

דברים ב:יא

כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה הוא ברבת בני עמון; תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש׃

דברים ג:יא

ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת; גבהו שש אמות וזרת׃

שמואל א יז:ד

כא ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דבר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל; עם עריהם החרימם יהושע׃ כב לא נותר ענקים בארץ בני ישראל; רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו׃

יהושוע פרק יא

So these other Philistine heros were giants, related to Goliath, and were similarly intended to intimidate their enemies; the fourth one explicitly says ויחרף את ישראל, like Goliath:

ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה; תנו לי איש ונלחמה יחד׃

שמואל א יז:י

The next story in the דברי הימים version solves the ויך אלחנן…את גלית problem by turning the killer of גלית הגתי into the killer of אחי גלית:

ותהי עוד מלחמה את פלשתים; ויך אלחנן בן יעור (יעיר) את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים׃

דברי הימים א כ:ה

And מצודת ציון assumes that is what our text in שמואל really means; אלחנן attacked “the house of לחמי who had been with (את)‎ גלית”.

בית הלחמי: רוצה לומר הכה את בית הלחמי, והוא לחמי האמור בדברי הימים.

את גלית: עם גלית, ורוצה לומר אף שהיה מלחמה עם גלית, לא יוכל לעזור לו, ובדברי הימים נאמר שהיה אחי גלית.

מצודת ציון, שמואל ב כא:יט

The next one (and the summary) is almost identical:

ו ותהי עוד מלחמה בגת; ויהי איש מדה ואצבעתיו שש ושש עשרים וארבע וגם הוא נולד להרפא׃ ז ויחרף את ישראל; ויכהו יהונתן בן שמעא אחי דויד׃

דברי הימים א פרק כ

אֵל נולדו להרפא בגת; ויפלו ביד דויד וביד עבדיו׃

דברי הימים א כ:ח

There are other approaches to understanding ויך אלחנן…את גלית. It could be just a scribal error, a typo. The “real” killing was of אחי גלית, and our text is corrupted. That’s the easy academic answer, and one I won’t even mention.

This could be a different Philistine hero with the same name (this is the approach of the דעת מקרא תנ״ך). Goliath was a hero; there were probably lots of kids named after him.

Yochi Brandes, in The Secret Book of Kings , portrays David as the villian of the story. In her novel, the entire David and Goliath battle was a lie for PR purposes, and the real death of Goliath was snuck in here, at the end of the book, by pro-Benjaminite scribes.

The last approach is a midrashic one.

העקר שהענק היה שמו לחמי והיה אחי גלית, והמכה אותו היה אלחנן בן יערי…ואחי גלית היה גבור כאחיו כמ״ש ועץ חניתו כמנור אורגים, עד שדמתה גבורה זו וענינה לגבורת דוד בגלית…משלו המושלים, שלחמי הרג את גלית, לזכור בו גבורת דוד הדומה לזו, ודברי הימים פירש המשל כפי מה שהיה האמת.

מלבי״ם, שמואל ב כא:יט

When we read the history in דברי הימים, we read it as history. It was written by עזרא to give a past and a future to the nascent שובת ציון, and was presumably drawn from older chronicles which we do not have but clearly existed:

יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל; ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דויד׃

דברי הימים א כז:כד

ספר שמואל is different. It is a ספר נבואה, not a history book. I would say these little stories are meant to be read metaphorically; they are a proto-midrash on history. There is a lesson to be learned. That is why they are in the appendix; they are poetry, not prose.

We see a similar poetic re-reading of history earlier in the ספר:

בן שנה שאול במלכו; ושתי שנים מלך על ישראל׃

שמואל א יג:א

בן שנה שאול במלכו: אמר רב הונא: כבן שנה, שלא טעם טעם חטא.

יומא כב,ב

The פשט in this part of the text is that it has to be understood as דרש.

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני.

רש״י, בראשית א:א, ד״ה בראשית ברא

That’s why the gemara reads the story of the death of ישבי בנב, as the איש שבא על עסקי נוב. It’s about the lessons of David’s behavior in נב, and how that sort of behavior almost destroyed him in the end.

The second story is about סף אשר בילדי הרפה, who in the “real” history of דברי הימים is מילידי הרפאים, an aboriginal giant. The gemara says the change of spelling tells us that he was actually a descendant of ערפה, Ruth’s sister in law:

כתיב ”הרפה“ וכתיב ”ערפה“…”ואת ארבעת אלה ילדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו“; מאי נינהו? אמר רב חסדא: סף ומדון גלית וישבי בנוב…דכתיב (רות א:יד) וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה. דרש רבא: בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים שנאמר (רות א:יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד.

סוטה מב,ב

We discussed this when we looked at the battle of David and Goliath, They Might Be Giants and when David ran to the Philistines. That Way Madness Lies. The implications of this aggadah is that David and Goliath are cousins of a sort. And during the time that David was a leader of his (שמואל א כב:ב)‎ כל איש מר נפש and then king in חברון he was basically a mercenary for the Philistines, just as Goliath was. And he wields Goliath’s sword:

ט ויאמר דוד לאחימלך ואין יש פה תחת ידך חנית או חרב; כי גם חרבי וגם כלי לא לקחתי בידי כי היה דבר המלך נחוץ׃
י ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אתה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה;
ויאמר דוד אין כמוה תננה לי׃ יא ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול; ויבא אל אכיש מלך גת׃

שמואל א פרק כא

To push the midrashic interpretation a little too far, he himself is סף אשר בילדי הרפה, ”on the brink of being one of the children of Orpah“.

The next story is about the killing of Goliath’s brother, which our text in ספר שמואל changes to Goliath himself. The midrash says that, as we know, David killed Goliath, and this pasuk is about that story from so many decades ago. But here he is called אלחנן בן יערי.

אלחנן: זה דוד שחננו הקדוש ברוך הוא.

רות רבה ב:ב

בן יערי אורגים: שהיו משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער.

רש״י, שמואל ב כא:יט

The ארון was in קרית יערים.

ה עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃ ו הנה שמענוה באפרתה; מצאנוה בשדי יער׃

תהילים פרק קלב

ויך אלחנן: ”בן יערי“: בן שהיה גדל ביער. ”ארגים“: שעסק בפרכת. דבר אחר, ”ארגים“: שהיו מעלין לו את ההלכה והוא אורגה. דבר אחר, אלו סנהדרין שהיו אורגין עמו בדברי תורה.

רות רבה ב:ב

This is midrashically the David who slew Goliath, the golden boy שחננו הקדוש ברוך הוא, about whom the girls swooned and sang (שמואל א יח:ז) הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.

And the last story is the one about the six-fingered man. That brings one thing to mind:

Without a word, the six-fingered man slashed him through the heart. I loved my father…When I was strong enough, I dedicated my life to the study of fencing. So, the next time we meet, I will not fail. I will go up to the six-fingered man and say, “Hello, my name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die.”

The Princess Bride

But David’s father was killed by the Moabites (see An Empire the Size of Maine). So I can’t make that connection. It seems to me that there must be some symbolism of 6 fingers, totalling 24. But nobody mentions it. No midrash, no aggadah in the gemara. I must be missing something.

He is called איש מָדוֹן (in דברי הימים he is called איש מדה), presumably meaning “a big man”:

לב ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר; הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות׃ לג ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים; ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם׃

במדבר פרק יג

But if I’m looking for some deeper connection, some Forman-esque “where have we seen this before”, I only find something that comes after:

ב במראות אלקים הביאני אל ארץ ישראל; ויניחני אל הר גבה מאד ועליו כמבנה עיר מנגב׃ ג ויביא אותי שמה והנה איש מראהו כמראה נחשת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה; והוא עמד בשער׃ ד וידבר אלי האיש בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך לכל אשר אני מראה אותך כי למען הראותכה הבאתה הנה; הגד את כל אשר אתה ראה לבית ישראל׃ ה והנה חומה מחוץ לבית סביב סביב; וביד האיש קנה המדה שש אמות באמה וטפח וימד את רחב הבנין קנה אחד וקומה קנה אחד׃

יחזקאל פרק מ

I have an איש, with מדה and שש in a יד—I’m pushing it, but this is vision is of the angel who is the architect of the next בית המקדש. Can we see a hint in our story of the איש מדון ואצבעת ידיו…שש to the architect of the first בית המקדש? And this איש מדון is described as ויחרף את ישראל. We discussed in Everybody Counts the idea that if David had built the בית המקדש, it would have been his, not the people’s, and it would stand as an eternal rebuke to them.

אמר לו הקב״ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמרו לו: והרי יפה! א״ל הקב״ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו, והם נצולין.

ילקוט שמעוני על נ״ך קמ״ה

מכאן למדנו שאילו נבנה בית המקדש כזה שאינו יכול ליחרב, היתה סכנה וקטרוג ח״ו לכלל ישראל.

מכתב מאליהו ב, עמ׳ 275-281, דוד המלך ובנין בית המקדש

Where am I going with this?

Do I contradict myself? Very well then I contradict myself, (I am large, I contain multitudes.)

Walt Whitman, Song of Myself, 51

We are almost finished with ספר שמואל, the story of דוד מלך. There are a lot of ways to look at David.

There is the David who is the בית הלחמי who slew גלית הגתי, the warrior and military leader who expanded Israel into a regional empire. But that is not the real David.

There is the David who lies to save his own skin, no matter how many others are hurt: the conniving, conspiring David of נב and most clearly of Bat Sheva and Uriah. But that is not the real David.

There is the David the bandit king, preying on others and expressing loyalty to the enemies of Israel. We see this David as well in the decimation of Moav (see An Empire the Size of Maine) and Edom (see Taken with a Grain of Salt). But that is not the real David.

There is the David who is obsessed with building the בית המקדש, to the point of ignoring the needs of his own people (see Once Upon a Midnight Dreary). But that is not the real David.

Of all of these metaphoric Davids, the נביא says, את ארבעת אלה ילדו…ויפלו ביד דוד. They had to fall to the wayside. The real David is the David of the next perek:

א וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת ביום הציל ה׳ אתו מכף כל איביו ומכף שאול׃ ב ויאמר; ה׳ סלעי ומצדתי ומפלטי לי׃

שמואל ב פרק כב

And the next:

ואלה דברי דוד האחרנים; נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם עָל משיח אלקי יעקב ונעים זמרות ישראל׃

שמואל ב כג:א

And so ספר תהילים tells us the story of the “real” David, the one we are to remember.

But we still have more narrative to study before we return to תהילים.