Kavanot: They Might Be Giants

ג ופלשתים עמדים אל ההר מזה וישראל עמדים אל ההר מזה; והגיא ביניהם׃ ד ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת: גבהו שש אמות וזרת׃ ה וכובע נחשת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש; ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת׃ ו ומצחת נחשת על רגליו; וכידון נחשת בין כתפיו׃ ז ועץ חניתו כמנור ארגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל; ונשא הצנה הלך לפניו׃ ח ויעמד ויקרא אל מערכת ישראל ויאמר להם למה תצאו לערך מלחמה: הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי׃ ט אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים; ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אתנו׃ י ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה; תנו לי איש ונלחמה יחד׃ יא וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה; ויחתו ויראו מאד׃

שמואל א יז

Heavy Metal

Six and a half amot is pretty tall; the gemara (ערובין מח,א) says an average man is 3 amot tall. Rabbi Zalman Menachem Koren in Artscroll’s The Beit Hamikdash, based on the archeological evidence, estimates an amah as 22.6 inches. That makes an average man 5 feet 7.8 inches, and גלית‎ 12 feet 3 inches.

Rabbi Aryeh Carmell in Aiding Talmud Study estimates a shekel as 17 grams. A 5000 shekel mail coat of armor is 85 kilograms or 187 pounds. For comparison, a complete suit of medieval plate armor made from well-tempered steel would weigh around 20 kg (44 pounds) (from Wikipedia). A spearhead of 600 shekels is 10 kilograms or 22 pounds. A replica hunting spear, about 7 feet long, has a 20-ounce head.

די גאַנצע משפּחה

The navi does not tell us who גלית was, but we have hints from elsewhere in Tanach:

ד ויהי אחרי כן ותעמד מלחמה בגזר עם פלשתים; אז הכה סבכי החשתי את ספי מילידי הרפאים ויכנעו׃ ה ותהי עוד מלחמה את פלשתים; ויך אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים׃ ו ותהי עוד מלחמה בגת; ויהי איש מדה ואצבעתיו שש ושש עשרים וארבע וגם הוא נולד להרפא׃ ז ויחרף את ישראל; ויכהו יהונתן בן שמעא אחי דויד׃ ח אל נולדו להרפא בגת; ויפלו ביד דויד וביד עבדיו׃

דברי הימים א פרק כ

(The corresponding psukim in שמואל are very difficult to interpret, and I am not touching them with a ten-foot pole from a loom.)

The רפאים were not native to ארץ פלישתים but to the east side of the Jordan:

ט ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה: כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה׃ י האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים׃ יא רפאים יחשבו אף הם כענקים; והמאבים יקראו להם אמים׃ …יז וידבר ה׳ אלי לאמר׃ יח אתה עבר היום את גבול מואב את ער׃ יט וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם: כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה׃ כ ארץ רפאים תחשב אף הוא: רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים׃ כא עם גדול ורב ורם כענקים; וישמידם ה׳ מפניהם ויירשם וישבו תחתם׃

דברים פרק ב

כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה הוא ברבת בני עמון: תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש׃

דברים ג:יא

But the gemara interprets דברי הימים differently, reading הרפא as ערפה:

כתיב (שמואל ב כא) הרפה וכתיב ערפה רב ושמואל חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכל עורפין אותה מאחריה וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין אותה כהריפות וכן הוא אומר (שמואל ב יז) ותקח האשה ותפרוש המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות ואי בעית אימא מהכא (משלי כז) אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי (שמואל ב כא) ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו מאי נינהו אמר רב חסדא סף ומדון גלית וישבי בנוב ויפלו ביד דוד וביד עבדיו דכתיב (רות א) ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה דרש רבא בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים שנאמר (רות א) ותשאנה קולן ותבכינה עוד כתיב חץ חניתו וקרינן עץ חניתו אמר רבי אלעזר עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים ולא לפתח ביה כלל לאודועי שבחיה דדוד

סוטה מב,ב

The incredible implication is that דוד and גלית are cousins, separated in their destiny only by the decisions of their respective ancestors. It’s not clear to me what made חז״ל reach that conclusion. The implication is that דוד's destiny as well is affected by his decisions. He is, after aall, an אדמוני with a potential for violence. He will become, like גלית, a foreign general in the פלישתי army. The implications of this we will have to keep in mind as we study further.

And Goliath is an Honourable Man

The Abrabanel cites commentators who say that גלית's offer of a battle of champions was a standard way of resolving battles in the ancient world, that the parties would agree to rules and that the nation of the winner would be allowed to rule the loser (Rabbi Shulman looks at this battle that way). Pace Rabbi Shulman, the Abrabanel strongly rejects this interpretation. He points out that the battle is too lopsided; in a “real” duel each combatant is identically armed. They did not set up rules or any kind of agreement beforehand, and after the battle the פלשתים did not submit to the Jews; they retreated and continued the war.

The מלבי״ם points out that גלית actually makes two speeches. The first was a serious offer for a duel, to avoid further war, with conditions that he explicitly laid out; if he wins, בני ישראל are to serve the פלישתים, and if the Jews' champion wins the פלישתים will serve בני ישראל. It is only after no one even addresses his challenge that he makes his second speech, mocking the Jews for their cowardice. What follows is not a duel for the future of the two nations, but simply David attacking גלית. And we know how that turns out.

Live Free or Die

The מלבי״ם also notes that גלית keeps mentioning the concept of עבדות,‎ “אתם עבדים לשאול,”‎ “היינו לכם לעבדים,”‎ “הייתם לנו לעבדים,”‎ “ועבדתם אתנו.”‎ As The מלבי״ם reads it, גלית is claiming the Jews have nothing to lose. They are now just slaves to שאול, and after their defeat they will be slaves to פלשת. There’s no difference (he probably heard about שמואל's speech to בני ישראל about the evils of having a king, in שמואל א ח). They would just return to the status quo ante, when they had been under Philistine rule for a century. The Philistines had much more to lose. They were free men, not under a centralized government. גלית calls himself “הפלשתי,” not “עבד.” (He is of course lying; the word סרנא is not cognate with “tyrant” for nothing.)

Dismayed and Greatly Afraid

The phrase ויחתו ויראו מאד is highly significant. Moshe’s charge to Yehoshua tells him to not to do exactly that:

ז ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבתם לתת להם; ואתה תנחילנה אותם׃ חוה׳ הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך; לא תירא ולא תחת׃

דברים פרק לא

And it is repeated by Hashem directly with the same verb, תחת:‎ (יהושע א:ט)‎ הלוא צויתיך חזק ואמץ אל תערץ ואל תחת…. So בני ישראל are explicitly unable to maintain the courage that they need in order to conquer and control the land. But the phrase is even more significant. The first time it is used is when ה׳ blesses נח after the flood:

א ויברך אלקים את נח ואת בניו; ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ׃ ב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים; בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו׃

בראשית פרק ט

And רש״י defines חתת as the instinctual fear that animals have for human beings:

ואימתכם, כמו (איוב ו:כא) תראו חתתץץ ואגדה, לשון חיות, שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשמורו מן העכברים; עוג מלך הבשן מת, צריך לשמורו מן העכברים, שנאמר, ” ומוראכם וחתכם יהיה.“ אימתי יהיה מוראכם על החוית? כל זמן שאתם חיים.

רש״י בראשית ט:ב ד״ה וחתכם

So what בני ישראל felt was more than fear; it was the feeling of being less than human before their פלישתי masters. גלית was doing more than threatening them; by mocking them and their G-d he made it clear that they weren’t even worth his attention. And they felt that way about themselves as well. It was this that David had to overcome. More than defeat גלית, he had to humiliate him.