Last time we looked at the general nature and moral basis of David’s wars. Now I want to look at them in detail.
I was as proud as a peacock, for I had taken a kingdom the size of Vermont, and created an empire as large as the state of Maine!
As we said, the text says, ויהי אחרי כן; the wars were a response to ה׳'s message. Malbim puts it bluntly:
ויהי אחרי כן: הודיעו ה׳ ע״י הנביא כי לא הוא יבנה הבית באשר עוד לא נכרתו אויביו מפניו, ראה כי רצון ה׳ שלא ינוח עדיין ממלחמה, לכן יצא לבקש את אויביו ולתגר בם מלחמה בארצם.
פלשת
The first attack is against the Philistines.
ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם; ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים׃
This is a war of offence. Before this, all David’s wars were defensive. He had previously evicted the Philistines from the heartland of Israel:
ח וישמעו פלשתים כי נמשח דויד למלך על כל ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דויד; וישמע דויד ויצא לפניהם׃
…טז ויעש דויד כאשר צוהו האלקים; ויכו את מחנה פלשתים מגבעון ועד גזרה׃
יז ויצא שם דויד בכל הארצות; וה׳ נתן את פחדו על כל הגוים׃
But what is מתג האמה? The parallel text in דברי הימים has “Gath and its suburbs”:
ויהי אחרי כן ויך דויד את פלשתים ויכניעם; ויקח את גת ובנתיה מיד פלשתים׃
This was the capital district of פלשת:
מתג האמה: ובדברי הימים א (יח:א) כתיב ”ויקח דוד את גת מיד פלשתים“. והיא נקראת מתג האמה על שם שהוא מקל רודה בכל הפלשתים; מטרפולין של מלכים שלא מצינו בכל סרני פלשתים בעזה ובאשדוד ובעקרון ובאשקלון שם מלכות אלא בגת מצינו אכיש מלך גת.
מתג: אגויילון בלע״ז. [מַלמֵד בעברית]
The irony is that the king of Gath was the one Philistine who trusted David and sheltered him:
א ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול; אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל גבול ישראל ונמלטתי מידו׃
ב ויקם דוד ויעבר הוא ושש מאות איש אשר עמו; אל אכיש בן מעוך מלך גת׃
ג וישב דוד עם אכיש בגת הוא ואנשיו איש וביתו; דוד ושתי נשיו אחינעם היזרעאלת ואביגיל אשת נבל הכרמלית׃
א ויהי בימים ההם ויקבצו פלשתים את מחניהם לצבא להלחם בישראל; ויאמר אכיש אל דוד ידע תדע כי אתי תצא במחנה אתה ואנשיך׃
ב ויאמר דוד אל אכיש לכן אתה תדע את אשר יעשה עבדך; ויאמר אכיש אל דוד לכן שמר לראשי אשימך כל הימים׃
And now David takes his territory. But it is clear that he does not keep it, since Gath is independent in the time of Shlomo:
ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי אל אכיש בן מעכה מלך גת; ויגידו לשמעי לאמר הנה עבדיך בגת׃
The Malbim adds that this war, at least, is arguably a war of deterrence:
ותחת שעד עתה באו הפלשתים אל ארצו ולא הכניעם, עתה הלך אל ארצם והכניעם, וגם לקח חבל מארצם מתג האמה.
As we said, there is a מחלוקת about a “מלחמת הרשות”, whether is it halachically recognized or not. But deterrence is justifiable according to all opinions:
אין מחלוקת ביניהם שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה. ואין מחלוקת ביניהם שמלחמת שאר הארצות של שאר האומות רשות. לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם, תנא קמא קורא את זה רשות. ור׳ יהודה קורא למלחמה זו מצוה.
מואב
So we understand the war with פלשת. The next war is harder:
ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות; ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה׃
We are given no reason for David’s attack, and especially not for his massacre of 2/3 of the Moabites. In fact, דברי הימים leaves out the massacre entirely:
ויך את מואב; ויהיו מואב עבדים לדויד נשאי מנחה׃
The last time we saw Moab, they were helping David:
א וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם; וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה׃
…ג וילך דוד משם מצפה מואב; ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים׃
ד וינחם את פני מלך מואב; וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה׃
ה ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה; וילך דוד ויבא יער חרת׃
Textually, there is no indication that the Moabites did anything wrong. However, this is last time David’s parents and brothers are mentioned. There is an aggadah that tries to explain what happened:
כשהיה דוד בורח מן שאול הלך דוד וכל בית אביו אצל בני מואב אמר להם קבלו בית אבא שנאמר ”וינחם את פני מלך מואב ויאמר ישב נא אבי ואמי“, קבלו אותם, וכיון שיצא דוד עמד מלך מואב והרג לאביו ולאמו ולאחיו של דוד ולא נשתייר מהם אלא אחד שנאמר (דברי הימים א כז:יח) ”ליהודה אליהו מאחי דויד“ שלא נשתייר מהם אלא הוא וברח ממלך מואב והלך אצל נחש מלך בני עמון שלח מלך מואב ואמר לנחש שמא בא אצלך אחד מאחי דוד אמר לו לאו ושמרו עד שבא דוד.
I don’t see a hint for this in the text (beyond the absence of David’s family). However, without this backstory the massacre is incomprehensible, so all the commentators, even those who focus on פשט, bring it up.
The gemara mentions that David is himself of Moabite extraction:
”ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה“ אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: היינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא.
So the Maharsha understands this as being a Divine punishment, since the נביא mentions it apparently without criticism:
גבי ”וימדדם בחבל וגו׳“ שלא מצינו בשום אומה שכבש דוד לעשות עמהם כזאת. אלא משום שהיה ממואב ומדידהו עשה להם כך, שיתאמת בזה יותר שהיו ראוים לכך. וק״ל.
But he leaves it as a “קשה לי”. It’s still very problematic.
The historic relationship between Moab and Israel goes back to the time בני ישראל were in the desert, and Moab conspired with Midian against them:
טז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
יז צרור את המדינים; והכיתם אותם׃
יח כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור; ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור׃
(במדבר כה:יז) ”צרור את המדינים“ למה ”כי צוררים הם לכם“; מיכן אמרו חכמים בא להרגך השכם להרגו.
Now this (the idea of בא להרגך השכם להרגו) may justify the war, if Moav was already an enemy of Israel (based on their conduct toward the family of David), a jus ad bellum; though it does not justify David’s conduct during the war (jus in bello), killing 2/3 of the men.
International humanitarian law, or jus in bello, is the law that governs the way in which warfare is conducted. IHL is purely humanitarian, seeking to limit the suffering caused. It is independent from questions about the justification or reasons for war, or its prevention, covered by jus ad bellum.
So looking deeper into the history, the Divine vengeance was only against Midian. Moab was spared back then:
”נקם נקמת“ אחד כנגד מדין ואחד כנגד מואב, והלא מואב היה תחלה לעצה רעה על ישראל שנאמר ”ויאמר מואב אל זקני מדין“ ומה נשתנו מדין ממואב שנאמר ”נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים“ ובמואב כתיב ”אל תצר את מואב“, אלא שהיה דוד עתיד לצאת מהן אמר להם הקדוש ברוך הוא המתינו להם; מציאה יש לי ביניהם. אקחנה מהם ואחר כך עשו נקמה בהם. וכן מצינו שכיון שבא דוד מסרו הקדוש ברוך הוא בידו שנאמר ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה.
There’s a tension in how we deal with Moab. On the one hand, we cannot associate with them:
ד לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׃
ה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים; ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך׃
ו ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה; כי אהבך ה׳ אלקיך׃
ז לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׃
On the other hand, we were not supposed to fight them:
ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה; כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה׃
מאת המדינים: ולא מאת המואבים…דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:
Moav and Ammon were the descendants of Lot, who was an adopted son of both Abraham and of Sedom. He (and subsequently, they) had to choose between being paragons of חסד or paragons of רעים וחטאים. They chose poorly, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ה׳, however, gave them more time, and in fact רות (another paragon of חסד) would come from Moav. But with the slaughter of refugees (David’s family) that the midrash alludes to, Moav has lost all hope of Divine forbearance.
We look at David (and all of תנ״ך, in fact) in two senses: the historical, as a human king of a small Mediterranean kingdom; and the “literary”, as an archetype of the representative of the Divine dominion on Earth.
This model lets us look at Moav as a literary symbol, and understand the story here in the context of a ספר נבואה. It admittedly still leaves David’s behavior in history morally problematic.
Unlike the Philistines, David kept control of Moab and made it part of his growing empire. Israel would continue to rule over Moav until the end of the reign of Achav:
ויפשע מואב בישראל אחרי מות אחאב׃
ארם
The next war goes north:
ג ויך דוד את הדדעזר בן רחב מלך צובה בלכתו להשיב ידו בנהר (פרת)׃
ד וילכד דוד ממנו אלף ושבע מאות פרשים ועשרים אלף איש רגלי; ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב׃
ה ותבא ארם דמשק לעזר להדדעזר מלך צובה; ויך דוד בארם עשרים ושנים אלף איש׃
ו וישם דוד נצבים בארם דמשק ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה; וישע ה׳ את דוד בכל אשר הלך׃
ז ויקח דוד את שלטי הזהב אשר היו אל עבדי הדדעזר; ויביאם ירושלם׃
ח ומבטח ומברתי ערי הדדעזר; לקח המלך דוד נחשת הרבה מאד׃
ט וישמע תעי מלך חמת; כי הכה דוד את כל חיל הדדעזר׃
י וישלח תעי את יורם בנו אל המלך דוד לשאל לו לשלום ולברכו על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו כי איש מלחמות תעי היה הדדעזר; ובידו היו כלי כסף וכלי זהב וכלי נחשת׃
The first question is, why does David attack Allepo (צובה)? Many commentators understand בלכתו להשיב ידו as referring to הדדעזר, that הדדעזר was threatening Israel by invading בנהר פרת:
בלכתו: כשהלך הדדעזר.
בלכתו להשיב ידו בנהר פרת: כשהלך הדדעזר להשיב גבולו בנהר פרת שהיה משיג גבול ישראל להרחיב גבולו בארצם…ועתה בא [דוד] להעמיד גבולו עד מקום שכבש מא״י סמוך לנהר פרת והתחזק דוד עליו ברצון הא־ל והכהו.
But
It is difficult to reconcile this [interpreting בלכתו as referring to הדדעזר] with the geographical position of Aram Tzovah (Aleppo), which lies well to the north of any Israelite territory of which we are aware.
So it would seem that this was a purely offensive war by David, to extend Israelite territory north. We could read בלכתו להשיב ידו בנהר פרת as referring to הדדעזר, that he was marching north so David had the opportunity to strike him from the south, or read בלכתו להשיב ידו בנהר פרת as referring to David’s attack:
בלכתו להשיב ידו בנהר: ר״ל כשהלך דוד לחמת להציג לו סימן גבולו. וזהו להציב לו יד.
And that is how the halacha views it:
ב ארץ ישראל האמורה בכל מקום—היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום—אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם—אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה—כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
ג הארצות שכבש דויד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן—אף על פי שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול היה עושה—אינן כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצריים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו.
ד ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל—מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים; ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבש ארצות אחרות—היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דויד, הן הנקראין סוריה.
ה סוריה—יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל, ויש דברים שהיא בהן כחוצה לארץ. והקונה בה קרקע, כקונה בארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות ושביעית; והכול בסוריה, מדברי סופרים.
The Torah speaks of foreign conquest:
כב כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה; לאהבה את ה׳ אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו׃
כג והוריש ה׳ את כל הגוים האלה מלפניכם; וירשתם גוים גדלים ועצמים מכם׃
כד כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה; מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם׃
כה לא יתיצב איש בפניכם; פחדכם ומוראכם יתן ה׳ אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם׃
And the Sifrei understands this as referring to two different types of conquest: והוריש ה׳ את כל הגוים האלה and כל המקום אשר תדרך כף:
…תלמוד לומר ”וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם“ ואחר כך ”כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו“, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ; אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ. הרי שכבשו בחוצה לארץ מנין שהמצות נוהגות שם? הרי אתה דן: נאמר כאן ”יהיה“ ונאמר להלן ”יהיה“ מה יהיה האמור להלן מצות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן מצות נוהגות שם. ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת, דוד עשה שלא כתורה: התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?
What does that mean, היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש? We looked at David’s conquest of Jerusalem:
ו וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ; ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה׃
ז וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד׃
ח ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו (שנואי) נפש דוד; על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית׃
We looked at a number of ways to understand “העורים והפסחים”. The meaning that I felt was closest to the פשט was that this referred to the Jebusite idols:
העורים והפסחים: הם עבודת כוכבים שלהם.
And we noted that there was no “battle of Jerusalem”; the Jebusites surrendered and David allowed them to live there in peace. That is allowed if they keep the ז׳ מצוות בני נח:
הא אם עשו תשובה והתגיירו, אתה רשאי לקבלם.
פירוש שקבלו עליהם שבעת מצוות אז רשאים לקבלם, דאם לא כן פשיטא למה לא נקבל אותם דהיאך יעלה על הדעת שאם יתגיירו לגמרי שיהיו נהרגין.
The Sifrei here understands עור ופסח לא יבוא אל הבית as meaning “the עור ופסח were forbidden to come into the מקדש”, but David allowed them to continue to exist in the neighborhood. And that was a missed opportunity for David.
ויעקר דוד את כל הרכב
The other moral question here is what David did to the horses.
Hamstringing is used primarily to incapacitate a human or animal and render them incapable of effective movement. The severing of the hamstring muscles results not only in the crippling of the leg, but also in tremendous pain common to heavy laceration.
Now, ויעקר doesn’t literally mean “hamstring”:
אמר מר: ואיזוהי עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.
It is forbidden to seriously injure an animal:
מן הארכובה ולמטה: אבל עיקור שתטרף בו אסור לעשות כן בידים בבהמה ואף על פי שהיא אסורה בהנאה.
They were still lamed, unable to run (and thus unable to be used in war). This is a מצוה דאורייתא:
ו”לא ירבה לו סוסים“ (דברים יז:טז) אלא כדי מרכבתו; אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים, אסור. ואם הוסיף, לוקה.
And had been a commandment to Joshua:
ו ויאמר ה׳ אל יהושע אל תירא מפניהם כי מחר כעת הזאת אנכי נתן את כלם חללים לפני ישראל; את סוסיהם תעקר ואת מרכבתיהם תשרף באש׃
ז ויבא יהושע וכל עם המלחמה עמו עליהם על מי מרום פתאם; ויפלו בהם׃
ח ויתנם ה׳ ביד ישראל ויכום וירדפום עד צידון רבה ועד משרפות מים ועד בקעת מצפה מזרחה; ויכם עד בלתי השאיר להם שריד׃
ט ויעש להם יהושע כאשר אמר לו ה׳; את סוסיהם עקר ואת מרכבתיהם שרף באש׃
Still, isn’t that צער בעלי חיים?
אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה…והא קא מבטל כלי מהיכנו! סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן; צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.
The gemara acknowledges this, but says that צער בעלי חיים isn’t absolute:
אמר מר: בהמה תיעקר. והא איכא צער בעלי חיים! אמר אביי, אמר רחמנא: את סוסיהם תעקר.
ואת סוסיהם תעקר: ביהושע כתיב אלמא מותר לרדותן בכך.
אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני אדם…דבעלי חיים לצורך אדם שחיטתם וצערם מותר
The halacha does not give animals rights; the prohibition is not for the sake of the animal, but to keep us from becoming cruel people:
There is a rule laid down by our Sages that it is directly prohibited in the Law to cause pain to an animal, and is based on the words: “Wherefore hast thou smitten thine ass?” etc. (Num. xxii. 32). But the object of this rule is to make us perfect; that we should not assume cruel habits: and that we should not uselessly cause pain to others: that, on the contrary, we should be prepared to show pity and mercy to all living creatures, except when necessity demands the contrary: ”When thy soul longeth to eat flesh,“ etc. (Deut. Xii. 20). We should not kill animals for the purpose of practising cruelty, or for the purpose of play.
In a post on Hirhurim called “Is Vegetarianism Dangerous?”, Rabbi Gil Student discusses Rav Kook’s approach to being a vegetarian. While he (Rav Kook) felt that not eating meat is the messianic ideal, focusing on the rights of animals in this, imperfect, world is a dangerous thing:
But R. Kook cautions against a looming moral hazard. When human morality progresses to a natural revulsion from eating animals, Vegetarianism will be universally appropriate. But in this unredeemed world, adopting this stringency is wrong and dangerous. It demonstrates a moral confusion, a failure to distinguish between people and animals…
Vegetarianism risks erasing the distinction between man and beast. Animal rights are important but human rights moreso. Additionally, if animal rights are raised as a priority, some people will satisfy their instinct for generosity with animals while treating fellow people cruelly. We would find horrible humans who think they are righteous because of their kindness to animals.
It is important to realize that there are מצוות more important than preventing צער בעלי חיים.
Israel’s rule over Aram lasts only until the time of Shlomo:
כג ויקם אלקים לו שטן את רזון בן אלידע; אשר ברח מאת הדדעזר מלך צובה אדניו׃
כד ויקבץ עליו אנשים ויהי שר גדוד בהרג דוד אתם; וילכו דמשק וישבו בה וימלכו בדמשק׃