There is a perek of תהילים that discusses David’s war in Aram:
למנצח לדוד מזמור שיר׃
There’s a problem with it, however:
The coherence of this psalm and the meaning of many of its passages are uncertain.
It’s modern poetry; תנ״ך as envisioned by e e cummings. There aren’t sentences, just images. But we can deal with that; it’s an opportunity for more analysis! Another issue is that it talks about זה סיני and הר בשן. You could read it as being about מעמד הר סיני, with metaphoric allusions to the Bashan. Or you could read it a about הר בשן, with allusions to Sinai, קריעת ים סוף and שירת דבורה. The Midrash and many commentators take the former approach. We, with Malbim, will take the latter:
אחרי ההשקפה על פרטי השיר וסדורו ומערכתו, אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בש״ב (ח׳), וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן…הלביש המשורר את השיר מחלצות מנסי קדם, עד כי ישוטט במחשבתו בין העבר ובין ההוה, מצייר כאילו הנסים הקודמים עודם שוכנים במקומות אלה וחסדי ה׳ לא תמו, בזה חלק את השיר על ארבע רבעיו כמספר מלות סלה.
Part I
ב יקום אלקים יפוצו אויביו; וינוסו משנאיו מפניו׃
ג כהנדף עשן תנדף;
כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים׃
ד וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים; וישישו בשמחה׃
ה שירו לאלקים זמרו שמו;
סלו לרכב בערבות בי־ה שמו; ועלזו לפניו׃
ו אבי יתומים ודין אלמנות אלקים במעון קדשו׃
ז אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות;
אך סוררים שכנו צחיחה׃
ח אלקים בצאתך לפני עמך; בצעדך בישימון סלה׃
The first pasuk (after the כותרת) is an obvious quote:
׆
לה ויהי בנסע הארן ויאמר משה; קומה ה׳ ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך׃
לו ובנחה יאמר; שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל׃
׆
These were Moshe’s prayers as בני ישראל went through the desert, and it serves as a book of תנ״ך in itself:
ת״ר (במדבר י) ”ויהי בנסוע הארון ויאמר משה“ פרשה זו עשה לה הקב״ה סימניות מלמעלה ולמטה…מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.
One could suggest that “Book II” [the ויהי בנסע section] serves as more than just a buffer, for its two psukim (10:35-36) describe the fashion in which Bnei Yisrael should have traveled on their journey to inherit the Land. [Compare with Shmot 23:20-27.] Despite its brevity, Book II represents the ideal manner in which Bnei Yisrael were to travel—i.e., what should have happened.
By intentionally delimiting these two psukim with backwards nuns, the Torah accents the tragedy of Sefer Bamidbar. In this manner, Book I—Bnei Yisrael’s preparation for their journey—is followed by two “versions” of that journey:
Book II: The ideal journey (two psukim)
Book III: The actual journey (the remainder of the sefer)
To accent the tragedy of Book III, the Torah first presents a glimpse of what “could have been” in Book II—the glorious manner in which Bnei Yisrael could have travelled, had they not sinned.
בני ישראל went into battle accompanied by the ארון. We will not go into the details of the question of how many arks there were, but will note that the “battle ark” was still with the army at the time of David:
ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים ואני אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי; חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה׃
I would understand the text like Tosfot, that there was a simple wood ark with the שברי לוחות that went out to war, until the בית המקדש was finally built:
כדתניא בספרי: ”וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם יומם“ זה שיוצא עמהם במחנה והוא ארון עץ שעשה משה בעלותו לסיני כדכתיב בלוחות אחרונות במשנה תורה ”ועשית לך ארון עץ“ ותחלה שם בו גם לוחות אחרונות…עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל…ואותו לא היו רגילין להוליך במלחמה כדכתיב בשילה ”מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה“…והא דדרשינן בפ״ק דב״ב (דף יד,א) ”אין בארון רק כו׳“ מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון היינו ארון שעשה בצלאל…זה היה בבית עולמים דבשלמה.
So here David is introducing his שירה with the battle cry of Moshe.
The remainder of the first stanza (through פסוק ח) is a general introduction of how ה׳ acts בצאתך לפני עמך (פסוק ח). His enemies melt away and our job is only to rejoice in His victory. סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת I would translate as “pave the road for He Who rides in the heavens”׳ our task is to bring ה׳'s שחינה down to earth. And fundamentally that “paving” isn’t on the military side, it’s on the side of צדקה ומשפט. עֲרָבוֹת is a particular kind of “Heaven”:
ריש לקיש אמר שבעה [רקיעים הן] ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות…”ערבות“ שבו צדק משפט וצדקה.
מהו סולו, ר׳ יהודה אמר קילסו. ר׳ נחמיה אמר שפרו לפניו דרכיכם, כענין שנאמר (ישעיה סב:י) ”סולו סולו המסלה“. לרוכב בערבות…אמר ר׳ חלפתא בן יעקב בשם ר׳ יהודה בר סימון ראה הקדוש ברוך הוא מעשיהן של צדיקים, וערב עליו מעשיהם.
And we know that ה׳'s destruction of our enemies is intimately tied to צדק משפט וצדקה:
אמר ר׳ יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה אתה מוצא ענוותנותו…בכתובים דכתיב (תהילים סח) סולו לרוכב בערבות בי־ה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות.
And this idea goes back to the first battle of ה׳ fighting for בני ישראל, קריעת ים סוף:
ה׳ איש מלחמה; ה׳ שמו׃
ה׳ שמו:…אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זו וזו.
Part II
ט ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלקים;
זה סיני מפני אלקים אלקי ישראל׃
י גשם נדבות תניף אלקים; נחלתך ונלאה אתה כוננתה׃
יא חיתך ישבו בה; תכין בטובתך לעני אלקים׃
יב א־דני יתן אמר; המבשרות צבא רב׃
יג מלכי צבאות ידדון ידדון; ונות בית תחלק שלל׃
יד אם תשכבון בין שפתים;
כנפי יונה נחפה בכסף; ואברותיה בירקרק חרוץ׃
טו בפרש שד־י מלכים בה תשלג בצלמון׃
טז הר אלקים הר בשן; הר גבננים הר בשן׃
יז למה תרצדון הרים גבננים;
ההר חמד אלקים לשבתו; אף ה׳ ישכן לנצח׃
יח רכב אלקים רבתים אלפי שנאן; אדני בם סיני בקדש׃
יט עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם;
ואף סוררים לשכן י־ה אלקים׃
כ ברוך א־דני יום יום; יעמס לנו האל ישועתנו סלה׃
The second stanza is the description of the event itself: the earth shook and the heavens dripped, an echo of שירת דבורה which itself invoked מעמד הר סיני:
ד ה׳ בצאתך
משעיר בצעדך משדה אדום ארץ
רעשה גם שמים נטפו; גם עבים נטפו
מים׃
ה הרים נזלו מפני ה׳; זה
סיני מפני ה׳ אלקי ישראל׃
גֶּשֶׁם נְדָבוֹת connects to Devorah’s battle as well:
כ מן
שמים נלחמו; הכוכבים ממסלותם נלחמו עם
סיסרא׃
כא נחל קישון גרפם נחל
קדומים נחל קישון; תדרכי נפשי
עז׃
כלומר, על האויבים תטיף נטפי זעם ואף, ועל ישראל תניף גשם נדבות.
So whatever happened here, it was similar to how הר תבור ”melted“ and destroyed Sisera’s army. The details of that battle are not spelled out in ספר שופטים, and we don’t know anything about this one, but it resulted in מלכי צבאות ידדון ידדון, kings were scattered as ה׳ speaks. Even the housewife (נְוַת as the feminine of נוה) will collect the spoils. This is clearly not מעמד הר סיני, but a battle that brings it to mind, with the ארץ רעשה. We don’t know what happened but David saw in it the hand of ה׳.
The next pasuk, אם תשכבון בין שפתים; כנפי יונה נחפה בכסף; ואברותיה בירקרק חרוץ is probably the the on that most epitomizes “The coherence of this psalm [is] uncertain”.
What does it mean, literally?
When ye lie among the sheepfolds,
the wings of the dove are covered with silver, and her pinions with the shimmer of gold.
שפתים occurs only one other place in תנ״ך, when יחזקאל is describing the future בית המקדש and the area where the animals are slaughtered:
וְהַשְׁפַתַּיִם טֹפַח אֶחָד מוּכָנִים בַּבַּיִת סָבִיב סָבִיב; וְאֶל הַשֻּׁלְחָנוֹת בְּשַׂר הַקָּרְבָן׃
and a similar word, מִשְׁפְּתַיִם occurs twice:
לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ
שְׁרִקוֹת עֲדָרִים; לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב׃
יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם׃
The root שפת means “to place, to secure”, most commonly used for putting a pot on the fire. So שפתים has to do with animals, maybe “a place to put animals”, so “sheepfolds” is OK (though the יששכר quote indicates it could apply to donkeys as well). But יחזקאל says they are only one tefach wide, so I would rather translate as “feed trough”, where the food is put.
The unusual word has another historic allusion:
Reading the word שְׁפַתָּיִם as שְׂפַת יָם, ”seashore“, Rashbam and Targum refer this verse to the abundance of silver and gold, lost by the drowning Egyptians, with which Israel was covered at the shore of the Sea of [Reeds]
The last phrase ירקרק חרוץ means “greenish gold”
וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא; וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן׃
טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז; וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר׃
Electrum is a naturally occurring alloy of gold and silver, with trace amounts of copper and other metals. It…is often known as green gold.
And electrum comes from Aram, which fits our story:
In the ancient world the chief source was Lydia, in Asia Minor, where the alloy was found in the area of the Pactolus River, a small tributary of the Hermus (modern Gediz Nehri, in Turkey).
So putting it together:
The יונה here is the parallel of the נות בית of the previous verse; it is a metaphor for בני ישראל could simply sit and watch and the spoils would be washed onto the shore for them, just as at ים סוף:
יג ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום; כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם׃
יד ה׳ ילחם לכם; ואתם תחרשון׃
מאי דכתיב (תהלים קו:ז) ”וימרו על ים בים סוף“ ? מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד—כך מצריים עולים מצד אחר. אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים: פלוט אותן ליבשה…מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר ”וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים“.
”וינצלו את מצרים“…ומנין שביזת הים גדולה מזו?…ואומר ”כנפי יונה נחפה בכסף“ (תהלים סח) בזת מצדים, ”ואברותיה בירקרק חרוץ“ זו בזת הים.
This is all an allusion to קריעת ים סוף, but it’s actually talking about something else, a battle where ה׳”spreads out kings“ by “בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן”, by snowing it in, in shadowy darkness. The snow as the weapon of ה׳ is alluded to in איוב:
כב הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג; וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה׃
כג אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר; לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה׃
And familiarly, in תהילים:
טו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ; עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ׃
טז הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר; כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר׃
יז מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים; לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד׃
יח יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם; יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם׃
And this all occurred at הַר בָּשָׁן, which was named for its snow:
ח ונקח בעת ההוא את הארץ מיד שני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן מנחל ארנן עד הר חרמון׃
ט צידנים יקראו לחרמון שרין; והאמרי יקראו לו שניר׃
שניר: הוא שלג בלשון אשכנז [שנעע] ובלשון כנען
The mountains of Bashan where all this took place is called הר אלקים, which is a common idiom in תנ״ך for “great”:
ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר ה׳; ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים מהלך שלשת ימים׃
לאלקים: דרך המקרא כשרוצה להגדיל דבר בתכלית סומכו למלת אל וכן ארזי אל (תהלים פ)
גב is a “back”, or, in the case of mountains, a “ridge”; hence הר גבננים is “a mountain of many ridges”.
And the mountains “danced”, as we read in Hallel:
תרצדון: כמו תרקדון.
ה מה לך הים כי תנוס; הירדן תסב לאחור׃
ו ההרים תרקדו כאילים; גבעות כבני צאן׃
This was a battle fought by the רכב אלקים, as בני ישראל sat and watched:
יד וישלח שמה סוסים ורכב וחיל כבד; ויבאו לילה ויקפו על העיר׃
טו וישכם משרת איש האלהים לקום ויצא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב; ויאמר נערו אליו אהה אדני איכה נעשה׃
טז ויאמר אל תירא; כי רבים אשר אתנו מאשר אותם׃
יז ויתפלל אלישע ויאמר ה׳ פקח נא את עיניו ויראה; ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבת אלישע׃
אלפי שנאן: אלופים ושרים של שנאנים, שהם המלאכים.
And then the manifestation of ה׳ recedes, עלית למרום, leaving behind captives and spoils, and even the nonbelievers (who previously were שכנו צחיחה) will dwell with י־ה אלקים.
So in sum, this is a sort of “modern poetry”, just a succession of phrases that evoke an image: the ground shaking, the snow coming down, the enemy dispersed and their spoils landing in front of בני ישראל as a gift. Whatever happened in הר בשן, it was a manifestation of ה׳'s might on a level with סיני, שפת ים of ים סוףand the ארץ רעשה of דבורה.
And the section concludes with a simple prayer of הודאה:
”ברוך ה׳ יום יום“, וע״ז יהיה מבורך על מה שעושה בכל יום, בין על מה שעשה בימי קדם בין על שעשה בימים אחרונים, כי יעמס לנו הא־ל ישועתנו הוא עומס ונושא ישועתנו בשבילנו, שהישועות שעשה בימי קדם נשארו אצלו והוא נושא אותם עד דור אחרון לעשותם שנית בכל יום ויום ובכל דור.
”סלה“ סיום הענין
Part III
כא הא־ל לנו א־ל למושעות; ולה׳ א־דני למות תצאות׃
כב אך אלקים ימחץ ראש איביו; קדקד שער מתהלך באשמיו׃
כג אמר א־דני מבשן אשיב; אשיב ממצלות ים׃
כד למען תמחץ רגלך בדם; לשון כלביך מאיבים מנהו׃
כה ראו הליכותיך אלקים; הליכות א־לי מלכי בקדש׃
כו קדמו שרים אחר נגנים; בתוך עלמות תופפות׃
כז במקהלות ברכו אלקים; א־דני ממקור ישראל׃
כח שם בנימן צעיר רדם שרי יהודה רגמתם; שרי זבלון שרי נפתלי׃
כט צוה אלקיך עזך; עוזה אלקים זו פעלת לנו׃
ל מהיכלך על ירושלם לך יובילו מלכים שי׃
לא גער חית קנה עדת אבירים בעגלי עמים מתרפס ברצי כסף;
בזר עמים קרבות יחפצו׃
לב יאתיו חשמנים מני מצרים; כוש תריץ ידיו לאלקים׃
לג ממלכות הארץ שירו לאלקים; זמרו א־דני סלה׃
The next section looks to the future. ה׳ has saved us, brought us back from the בשן just as He brought us out of ממצלות ים.
Artscroll translates למות תצאות as ה׳ ”has many avenues toward death“ (based on the gemara ברכות ח,ב), but the context seems to fit Hirsch: “There are manifold remedies for death”: ה׳ 'will save us. אך, but, He will destroy our enemies, so that we (this gets pretty graphic) can wade through the blood as our dogs take their portion.
So we sing שירה as we have done from the beginning of Jewish history: ממקור ישראל.
The Targum mentions an aggadah about Benjamin, Judah, Zevulon and Naphtali, about a fight at ים סוף:
ותרגמו יונתן שבטא דבנימן עבר בימא בריש כל שאר שבטיא.
שרי יהודה רגמתם: מתקנאים בהם וזורקין בהם אבנים וכן שרי זבולון ונפתלי.
But we have no other record of such a thing. The פשט is that David is mentioning the leaders of Israel in all their battles: Saul was the first king, from the youngest tribe, and Yehuda has lead בני ישראל throughout history.
ורגמתם: כמו: שרים וככה רגם מלך.
וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה׳׃
שרי זבלון שרי נפתלי is a reference to דבורה:
ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי; ותאמר אליו הלא צוה ה׳ אלקי ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון׃
And now, ה׳, Your glory comes forth out of Jerusalem; the bulls (אַבִּירִים) will become calves (עֶגְלֵי עַמִּים) and even the nobles of Egypt will sing שירה to ה׳.
בזר literally means to scatter, but (1917 JPS translation) “He hath scattered the peoples that delight in war” doesn’t seem to fit. The Malbim takes בזר as a noun “spoils (that are distributed)”:
בזר: ושלל
מעמים אשר
קרבות יחפצו, הביא לך מנחה מכסף שאסף משלל אויביו כדי שתגער חית קנה, שהוא על שהכה את חיל הדרעזר.
בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר וְעַל מִבְצָרִים יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו וְעַד עֵת.׃
He will invade the richest of provinces unawares, and will do what his father and forefathers never did, lavishing on them spoil, booty, and wealth; he will have designs upon strongholds, but only for a time.
And all the nations will come to Jerusalem to acknowledge ה׳, even the greatest power of the day—Egypt.
Part IV
לד לרכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו קול עז׃
לה תנו עז לאלקים; על ישראל גאותו; ועזו בשחקים׃
לו נורא אלקים ממקדשיך;
אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם;
ברוך אלקים׃
And the conclusion comes back to the introduction, glorifying ה׳ who is רֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, like the רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת above. Thank G-d, Whose glory is in מִקְדָּשֶׁיךָ, in the מקדש in Jerusalem.