Last time, we talked about David’s reaction to being told he would not build the בית המקדש. The text tells us what David did next:
א ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם; ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים׃
…יא גם אתם הקדיש המלך דוד לה׳ עם הכסף והזהב אשר הקדיש מכל הגוים אשר כבש׃
יב מארם וממואב ומבני עמון ומפלשתים ומעמלק ומשלל הדדעזר בן רחב מלך צובה׃
And the אחרי כן implies this was a reaction to what came before:
ויהי אחרי כן ויך דויד: אחר שאמר דוד לבנות בית וא״ל הקדוש ברוך הוא לא תבנה אתה אמר דוד הואיל ואין עלי לבנות הבית אלא בני, עתה אכינה ואסדר לו הכל לִכְּשֶׁיָבֹא בני לבנות הבית שיהא לו הכל מזומן ועתה מניח הכל. והולך ומספר היאך זימן לו הבנין שנלחם עם אויביו והקדיש שללם לבנין הבית.
So David goes to war to make money. The money may be intended for worthwhile spiritual things, but is it right? It certainly offends our modern moral sensibilities, but it’s hard to judge characters in the past on modern standards. I’d like to focus on the question, is it halachically acceptable?
At first glance, it would seem to violate the law against murder, which applies to all human beings:
ה ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם׃
ו שפך דם האדם באדם דמו ישפך; כי בצלם אלקים עשה את האדם׃
“Violence,” came the retort, “is the last refuge of the incompetent.”
But there is a concept of a מלחמת הרשות, a war of aggression, for profit or aggrandizement:
א אין המלך נלחם תחילה אלא על מלחמת מצוה. ואיזו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מצר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
ב מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
Much of this discussion comes from an article by Professor David Henshke of Bar Ilan.
Let’s go back to the sources in the Torah. The Torah clearly talks about two kinds of war:
י כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום׃
יא והיה אם שלום תענך ופתחה לך; והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך׃
יב ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה׃
יג ונתנה ה׳ אלקיך בידך; והכית את כל זכורה לפי חרב׃
יד רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך; ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה׳ אלקיך לך׃
טו כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה׃
טז רק מערי העמים האלה אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה׃
יז כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה׳ אלקיך׃
יח למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם; וחטאתם לה׳ אלקיכם׃
The Rambam defined two classes of מלחמת מצוה, one the war against the Canaanites (I’m including Amalek in that category). Much ink has been spilled over the morality of that concept and I will not go into it further. The second is a defensive war, which the Torah clearly allows:
וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת; ונזכרתם לפני ה׳ אלקיכם ונושעתם מאיביכם׃
And even mandates:
(במדבר כה:יז) ”צרור את המדינים“ למה ”כי צוררים הם לכם“; מיכן אמרו חכמים בא להרגך השכם להרגו.
But a מלחמת הרשות? An optional war? What is that and where does it come from? I could have read the above psukim about כן תעשה לכל הערים הרחקת as being part of the defensive מלחמת מצוה, and the ערי העמים האלה part as מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק. There’s no need to posit a war that does not warrant the term מצוה.
The beginning of the discussion of war starts with the mustering:
א כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם; כי ה׳ אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים׃
ב והיה כקרבכם אל המלחמה; ונגש הכהן ודבר אל העם׃
ג ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם; אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם׃
ד כי ה׳ אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם׃
ה ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו; פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו׃
ו ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו; פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו׃
ז ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו; פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה׃
ח ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו; ולא ימס את לבב אחיו כלבבו׃
ט והיה ככלת השטרים לדבר אל העם; ופקדו שרי צבאות בראש העם׃
The Torah uses the word איבך, which would seem to rule out a war of aggression:
"'כי תצא למלחמה על אויביך: לא תעשה מלחמת הרשות כנגד עמים שאתה בשלום עמהם, רק נגד אויביך.
And the Mechilta (as cited in Midrash Tannaim; Professor Henshke points out that this is attributed to רבי ישמעאל and may well disagree with the Sifrei of רבי עקיבא) says:
לא תירא מהם כשם שנאמר במשה (במדבר כא:לד) ”ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אתו“ וכשם שנאמר ביהושע (יהושע ח:א) ”ויאמר ה׳ אל יהושע אל תירא ואל תחת“.
The examples are of מלחמות מצוה. But the Sifrei says this law applies to a מלחמת הרשות, and איבך is part of the commandment:
כי תצא למלחמה על אויביך, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. על אויביך, כנגד אויביך אתה נלחם.
As Rashi explains:
על איבך: יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך.
The Tannaim assume these psukim are talking about a מלחמת הרשות, since they allow for soldiers to defer their service. This isn’t the case for a מלחמת מצוה:
א משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר; שנאמר (דברים כ:ב) ”והיה כקורבכם אל המלחמה; וניגש הכוהן“.
…
ו במה דברים אמורים? במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה—הכול יוצא, אפילו (יואל ב:טז) ”חתן מחדרו, וכלה מחופתה“ . אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, במלחמת מצוה; אבל במלחמת חובה, הכול יוצאין, אפילו (יואל ב:טז) ”חתן מחדרו, וכלה מחופתה“ .
The argument between רבי יהודה and חכמים is completely unclear, and the gemara isn’t much help:
בד״א? במלחמות הרשות כו׳:א״ר יוחנן: רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה. אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש—דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה—דברי הכל רשות, כי פליגי - למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות; נפקא מינה? לעוסק במצוה שפטור מן המצוה.
רבי יוחנן says רבי יהודה and חכמים are not arguing about the halacha, just about terminology. The wars mandated by the Torah, to conquer and defend Israel, רבי יהודה would call חובה rather than מצוה, since he would call a war of aggression (as Rambam says, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו) a מצוה. In the words of Professor Henshke (p. 96), רבי יהודה…שולל את המוסג ”מלחמת רשות“…מלחמה להרחיב גבול ישראל ולשפר אתמעמדו בין העמים, לא סוף דבר שרשות היא—אלא מצוה יש בא! Rav Lichtenstein, in an article that is cited below, says the “מצוה” here is not the war, but the obligation to obey the king.
רבא says they are actually arguing, and finally introduces the source of the concept of a מלחמת הרשות: the wars of our perek, the wars of David. In that kind of war, the deferments of the Torah apply. In wars mandated by the Torah, there are no deferments (there is a מחלקת ראשונים whether the deferment of הירא ורך הלבב applied). But according to חכמים, both are halachic wars and have their place. רבי יהודה would call the wars of conquest of ארץ ישראל, מלחמת חובה and allows for the existence of a new class: מלחמת מצוה which is a war of deterrence, a מלחמת התרעה as Rav Amital calls it (תחומין ח, עמ׳ 455). That is a מצוה, but isn’t a חובה and requires a decision of both the king and the Sanhedrin. חכמים would include such a war in the category of מלחמת הרשות. רבי יהודה, on the other hand, doesn’t seem to acknowledge a halachic category of מלחמת הרשות at all.
אין מחלוקת ביניהם שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה. ואין מחלוקת ביניהם שמלחמת שאר הארצות של שאר האומות רשות. לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם, תנא קמא קורא את זה רשות. ור׳ יהודה קורא למלחמה זו מצוה. ולדעת ר׳ יהודה מי שהיה עוסק במלחמה זו או בצרכיה פטור מן המצות לפי שכלל הוא אצלינו כמו שידעת העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולדעת תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כר׳ יהודה.
It may be that רבי יהודה allows for the existence of a מלחמת הרשות, a war that is not a מצוה but is still halachically and morally acceptable. However, it may be that he doesn’t allow for wars of aggression, war for plunder or aggrandizement, at all. Based on a suggestion by Professor Henshke, he may punctuate מלחמת רשות not as מִלְחֶמֶת רְשׁוּת, a permissible war, but מִלְחֶמֶת רָשׁוּת, a war of the government. He doesn’t deny the reality of such a war, but would say it has no place in a Torah society.
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת.
This is consistent with רבי יהודה's opinion elsewhere, about the powers of a king:
יא ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם; את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו׃
יב ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים; ולחרש חרישו ולקצר קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו׃
יג ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות׃
יד ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח; ונתן לעבדיו׃
טו וזרעיכם וכרמיכם יעשר; ונתן לסריסיו ולעבדיו׃
טז ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח; ועשה למלאכתו׃
יז צאנכם יעשר; ואתם תהיו לו לעבדים׃
יח וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם; ולא יענה ה׳ אתכם ביום ההוא׃
ר׳ יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו. ר׳ יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר ”שום תשים עליך מלך“ שתהא אימתו עליך.
Similarly, there is an argument between the Sifrei (רבי עקיבא) and the Mechilta (רבי ישמעאל) whether a מלחמת הרשות is permissible:
”ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה“, הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך לסוף שהיא עושה עמך מלחמה.
”ואם לא תשלים עמך“ שומע אני יתחיל וילחם בה; ת״ל ”ועשתה עמך מלחמה“ משתתחיל להלחם בך.
So we end up that there is a מחלוקת תנאים whether מלחמת הרשות is halachically acceptable. This affects how we read the story of David’s wars of aggression and conquest:
דבי רבי ישמעאל קיבלו את פשוטו של מקרא בדברי הימים כי מלחמותיו הרבים של דוד אינן שבח לו, ואף קבעו כי ”שלא כתורה עשה“ במקצת מלחמותיו. אין אפוא בידי בית מדרש זה למקור המחייב את הלגיטימיות של מלחמת הרשות, שיסודה המקראי אינו אלא מלחמות דוד לרווחה. פתוחה אפוא דבי רבי ישמעאל להביע כאן את עמדתם שלהם: מלחמות יזומות הן תופעה אנושית רווחת מאז ומעולם—אך אין פירוש הדבר שהתורה משלימה עמה.
We wanted to use the halachot of war to understand David’s wars. In the end, it is David’s wars as described in our perek that are the source for the halachot. These are the only examples in תנ״ך of מלחמות הרשות, and we will have to look at the text to see how the נביא views them.
The opinion that מלחמת הרשות is not halachic appeals to our contemporary sense of morals, that war is inherently unjust and only in limited cases is it justifiable. But that is clearly not the halacha. We hold like the Sifrei, and like חכמים in the Mishna, that there is a halachic concept of מלחמת הרשות. It may be more limited than a מלחמת מצוה, but it is still valid. What David did in raiding his neighbors was halachically appropriate. What do we, today’s readers, do with that?
Rav Amital tries to limit the scope of a מלחמת הרשות. He notes the חזון איש holds that we can never engage in a מלחמת הרשות with a nation that keeps the שבע מצוות בני נח:
ואף לדעת רבנו [הרמב״ם] דגם בשאר אומות צריך לקבלת ז׳ מצוות ומשמע דאם קיבלו ז׳ מצוות ולא מס ועבדות רשאין להילכם בהם, מראה דהיינו דווקא בבאין לקבל השתא [בתוך המלכמה] ז׳ מצוות, אבל אותן שמקיימין ז׳ מצוות מקודם אין רשאין לבוא עליהן במלחמה.
ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה׳ שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמה; שנאמר (שמואל א ח:כ) ”ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו“.
יוצא, איפוא, שגם מלחמת הרשות להרחיב גבול ישראל ולהרבות גדולתו ושמעו הותרה רק במסגרת המטרה הכללית של הרמת דת האמת. רק כאשר מתקיימות שתי המטרות—המטרה הכללית לכוף את האויב לעזוב את האלילים ולקבל שבע מצוות בני נח, והמטרה המדינית והבטחונית להרחיב גבול ישראל ולהרבות גדולתו ושמעו— רק אז הותרה היציאה למלחמה.
Rav Amital seems to feel that a war of aggression is morally better if there is a religious goal, to bring the nations to obey the Noachite laws. I don’t think that helps—conversion by the sword doesn’t seem any more moral to me than plunder for money; David was doing it לשם שמים, to build the בית המקדש. I still look in horror at the story of our perek.
We are left with the uncomfortable reality that war for land and profit is permitted by the Torah. However, it is not arbitrary, on the whim of the king. There is a deliberative process that involves the representative body of the people, the Sanhedrin:
מלחמת הרשות אינה, חס ושלום, מלחמה אליה מותר לצאת באורח שרירותי או על פי נימוקים פרגמטיים גרידא. היציאה אליה טעונה שיקול דעת—שיקול זה הינו מוסרי לא פחות מאשר מדיני…הוא מונחה גם על פי אמות מידה ערכיות שאינן מעוגנות בהלכה מפורשות, אך המחייבות כחוק המצפון.
ומוציא למלחמת הרשות, על פי בית דין של שבעים ואחד.
We see this from the first military leader, Joshua:
יח ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו; וסמכת את ידך עליו׃
יט והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה; וצויתה אתו לעיניהם׃
כ ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל׃
כא ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳; על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה׃
אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם: אשר יצא לפניהם במלחמה ואשר יבא לפניהם במלחמה. לא כדרך שאחרים עושים שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף אלא…אשר יצא לפניהם בראש ואשר יבוא לפניהם בראש.
אמר ר׳ אבהו דאמר קרא (במדבר כז) ”ולפני אלעזר הכהן יעמוד“. ”הוא“ זה מלך, ”וכל בני ישראל אתו“ זה משוח מלחמה, ”וכל העדה“ זה סנהדרי.
And the gemara learns that David’s war were also started deliberately, with the involvement of Sanhedrin and ה׳:
אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלין באורים ותומים.
לג ואחיתפל יועץ למלך; וחושי הארכי רע המלך׃
לד ואחרי אחיתפל יהוידע בן בניהו ואביתר ושר צבא למלך יואב׃
טז וצדוק בן אחיטוב ואבימלך בן אביתר כהנים; ושושא סופר׃
יז ובניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי; ובני דויד הראשנים ליד המלך׃
אחיתופל זה יועץ וכן הוא אומר (שמואל ב טז) ועצת אחיתופל אשר יעץ וגו׳. ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין. אביתר אלו אורים ותומים. וכן הוא אומר (דברי הימים א יח) ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ולמה נקרא שמן כרתי ופלתי כרתי שכורתין דבריהן ופלתי שמופלאין מעשיהן.
Note that this includes the involvement of ה׳'s agreement, in the message of the אורים ותומים. After the end of the period of נבואה, in the second Temple, there were no אורים ותומים and the Mishna only requires the Sanhedrin’s acquiescence.
Rav Amital concludes:
אין ספק שלתפיסה זו השלכות בתחום המחשבה היהודית, ואכמ״ל.
And the moral question? A מלחמת הרשות may be permissible, but is it good? I would conclude with Rav Kook’s thoughts:
Another interesting statement from R. Kook on developing morality is found in Pinkesei ha-Reiyah, also published in 2008…In discussing how terrible war is, and the concept of a “permissible war,” which is recognized as a halakhic category, he notes that the latter is only suitable for a world which hasn’t developed properly, one which still sees war as a means to achieve things. This proper development can only come when all peoples have reached an elevated stage, since, pace Gandhi, you can’t have one nation practice the higher morality of no war while other nations are still using force. R. Kook describes “permissible war” as follows (p. 29):
כל התורה הזאת של מלחמת רשות לא נאמרה כ״א לאנושיות שלא נגמרה בחינוך.
The way the Torah shows this is by the law of yefat toar, concerning which R. Kook writes:
כל לב יבין על נקלה כי רק לאומה שלא באה לתכלית חינוך האנושי, או יחידים מהם, יהיה הכרח לדבר כנגד יצר הרע ע״י לקיחת יפת תואר בשביה באופן המדובר. ומזה נלמד שכשם שעלינו להתרומם מדין יפת תואר, כן נזכה להתרומם מעיקר החינוך של מלחמת רשות, ונכיר שכל כלי זיין אינו אלא לגנאי.
…
On the very next page of Pinkesei ha-Reiyah, R. Kook applies the same insight to the issue of slavery, seeing it as only a temporary phenomenon, one that the Torah wishes to see done away with.
I don’t have a good answer beyond “we can’t judge the past by the standards of the present”, but we would like to believe in an absolute standard of morality and justice. We have to admit that we don’t have a good answer today either, and that well-meaning people can argue about what is “moral and just”. לא בשמים היא, and we have to look at the halacha as it exists and how חז״ל and the text present David’s actions.