בס״ד

Kavanot: Everybody Counts

Thoughts on Tanach and the Davening

We have completed פרק כא and the story of the Givonim, and the famine that ה׳ imposed in response to בני ישראל's injustice to the Givonim. We took the approach of the Malbim:

ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, והגם שלא קמה עצתו, בכ״ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעל זה אמר ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, וגם אחרי מות שאול שמלך איש בושת תחתיו, גם בני ישראל שמרו להם משטמת אביהם, ואין חונן ומרחם על ענים, וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה, כי היו נקלים ובזוים בעיניהם, והגם שכהני ה׳ הושבו לכבודם ולמאודם, הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח, אין מנחם לדמעתם, וע״כ חרה אף ה׳ בעמו בימי דוד…וירא ה׳ וירע בעיניו כי אין משפט, ויבא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר, כמו שנשברו האומללים האלה והיו מתי רעב.

מלבי״ם, שמואל ב כא:א

The remainder of פרק כא, and the two perakim that follow, are poetic appendices to ספר שמואל. I will skip those for now, and turn to the last perek of the sefer, another narrative of another tragedy in David’s reign.

ויסף אף ה׳ לחרות בישראל; ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה׃

שמואל ב כד:א

It starts with ויסף אף ה׳ , but we don’t know what Israel did wrong that got G-d “even more angry”.

ויוסף אף ה׳ לחרות: לא ידעתי על מה חרה בישראל.

רש״י, שם

ויוסף אף ה׳: לא ידענו זה החרון למה, כי אם היה רע בישראל , דוד היה מבער אותו.

רד״ק, שם

We will take the approach of the Ralbag, that this followed the famine of the Givonim:

מלבד מה שחרה אפו על דבר הגבעונים שהיה רעב שנה אחר שנה.

רלב״ג, שם

In this reading, ה׳ is upset with the people, possibly because the תשובה of the previous story was inadequate. David himself may have addressed the injustice there, but the people as a whole did not change. And ה׳ makes David the tool with which to punish them. As the ruler, David loses some of his free will:

פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה׳; עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ׃

משלי כא:א

הנה לב המלך ורצונו הוא ביד ה׳ כמו פלגי מים שיוכלו להטותם אל אשר יהיה שמה החפץ כן יטה הש״י לב המלך אל כל אשר יחפוץ. והנה העיר בזה כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהש״י והוא כמו שליח הש״י במה שיעשהו מדבר המלכות…לא עזב הש״י כל זאת ההנהגה למלך (קהלת ה:ז) כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר.

רלב״ג, שם

So ה׳ is angry with בני ישראל after the story of the Givonim (ויסף), and punishes them by inciting David to count them. Now, conducting a census doesn’t sound so bad. But it has terrible consequences:

ויתן ה׳ דֶּבֶר בישראל מהבקר ועד עת מועד; וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש׃

שמואל ב כד:טו

But in the end, this plague results in David learning the true location of the בית המקדש that he had always wanted to build:

יח ויבא גד אל דוד ביום ההוא; ויאמר לו עלה הקם לה׳ מזבח בגרן ארניה (ארונה) היבסי׃…כה ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עלות ושלמים; ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל׃

שמואל ב פרק כד

David had brought the ארון to Jerusalem, to the place he had prepared in עיר דוד. It seems that that was the location he had intended to build the בית המקדש, before ה׳ told him he could not. Here he learns that the place of the central altar (which will determine the place of the בית המקדש) is to be outside the walls of the original city.

המזבח, מקומו מכוון ביותר; ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דברי הימים א כב:א) וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל. ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר (בראשית כב:ב) וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה ונאמר (דברי הימים ב ג:א) [וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה׳ בִּירוּשָׁלַ‍ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי]. ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דויד ושלמה המזבח בגורן ארוונה—הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נוח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא; אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא.

משנה תורה, הלכות בית הבחירה ב:א

So this story has much the same structure as the Givonim story: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים…ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים…ויעשו כל אשר צוה המלך; ויעתר אלקים לארץ אחרי כן. But here the ending of the story is much more mysterious: G-d is angry at Israel, punishes them with a census that leads to a plague, and when the plague is over, G-d tells David where to build the altar that will be the location of the בית המקדש, the one thing that has driven David all his life. And there ספר שמואל ends.

We still do not understand what ה׳ is angry about. We will take the approach of the Ramban, which is based on a midrash that connects the end of the perek back to the beginning:

(שמואל ב כד:יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה׳ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. כך כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם כך נעשה להם ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום אנא השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים. ותקנו בונה ירושלים ה׳ ברכה בפני עצמה בתפלה וברכת המזון.

מדרש שוחר טוב יז:ב

That is an important lesson for us, about mourning over the חורבן, but it’s hard to understand what it is saying about the Jews in that time. They were punished because they didn’t demand that the בית המקדש be built. But ה׳ Himself told David that the בית המקדש would not be built until the reign of David’s son!

א ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃ ב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים; וארון האלקים ישב בתוך היריעה׃ ג ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה; כי ה׳ עמך׃ ד ויהי בלילה ההוא;
ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר׃ ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד
כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃ ו כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה; ואהיה מתהלך באהל ובמשכן׃ ז בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר; למה לא בניתם לי בית ארזים׃…יא ולמן היום אשר צויתי שפטים על עמי ישראל והניחתי לך מכל איביך; והגיד לך ה׳ כי בית יעשה לך ה׳׃ יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃ יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃

שמואל ב פרק ז

David wanted to build the בית המקדש then, because he felt that he had fulfilled the criterion in the pasuk:

י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃

דברים פרק יב

We interpreted the reason that David could not build the בית המקדש was that ה׳ had to build him a בית first: a dynasty, with a peaceful transfer of power. David had misinterpreted the pasuk in דברים. There were two criteria: הניח לכם מכל איביכם מסביב and ישבתם בטח. David had won the wars, but had not established a stable country whose citizens felt secure.

David himself gives another reason why he could not build the בית המקדש:

ז ויאמר דויד לשלמה; בני אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה׳ אלקי׃ ח ויהי עלי דבר ה׳ לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית; לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני׃ ט הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב; כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו׃ י הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב; והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם׃

דברי הימים א פרק כב

And we previously quoted another reason from the midrash:

…כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא קבלת עליך להחיות בו נפשות חייך שאין המקדש נבנה על ידך אלא על ידי שלמה, דכתיב ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר לך ואמרת וגו׳ אשר יצא ממעיך הוא יבנה הבית לשמי.

ילקוט שמעוני רות רמז תרג

But really all those reasons go together.

ונראה כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן. והוא מיאן לתת וצוה להלחם. וא״כ הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה׳. וזהו פי׳ הפסוק ”דמים הרבה שפכת“ כי לָחַמְתָּ מלחמת רשות ולא היה הצורך כי היה לך לפרנס מן האוצרות ואת קמצת בשלך בצדקה.

יהונתן איבשיץ, יערות דבש ב׳

A ממלכה of משפט and צדקה is the prerequisite to building the בית המקדש, which is manifestation of ה׳'s presence in the entire world.

א כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה; כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות׃…ז והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי; כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים׃

ישעיהו פרק נו

So the Ramban says:

מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב וַיֹּסֶף אַף ה׳ לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם; וכתב שם רש״י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה׳ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב:ה) לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (שמואל ב ז:א-ב) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו׃ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב:ח) כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה.

ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל, היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין, ולא הוכשר בבית הרחמים. ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה ”המקום אשר יבחר ה׳ לשום שמו שם“ נודע בענשם ובמגפתם.

והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (שמואל ב ז:ו-ז) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן׃ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים. הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן, ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית; רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום.

רמב״ן, במדבר טז:כא

This perek, the last in ספר שמואל, the final appendix to the ספר, isn’t really about David and his mistakes. It is how בני ישראל failed to learn from those mistakes, and how the בית המקדש that will be built in ספר מלכים will be so much less than it could have been. David may have been the king of whom it was said, (שמואל ב ח:טו)‎ וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, but, even after the famine of פרק כא, the people as a whole did not have that sense of רחמים with each other, and so לא תבעו בנין בית המקדש, and therefore they were punished. After that punishment, the building of the בית המקדש could start.

Rav Dessler makes this point, starting with another almost incomprehensible midrash:

”האתה תבנה לי בית“ וכתיב ”לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת [ארצה לפני]“. כיון ששמע דוד כך נתיירא; אמר: הרי נפסלתי מלבנוות בית המקדש. א״ר יהודה בר׳ אלעאי, אמר לו הקב״ה: דוד אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל. לכך נאמר ”שפכת ארצה“ ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר (קטגוריה:דברים יב:טו-טז): [וְאָכַלְתָּ בָשָׂר…כַּצְּבִי וְכָאַיָּל; רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ] עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. ד״א: חייך, הם לפני כקרבנות; דכתיב ”כי דמים רבים שפכת…לפני“ ואין לפני אלא קרבן, שנאמר (ויקרא א:ה): וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳. אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב״ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמרו לו: והרי יפה! א״ל הקב״ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו, והם נצולין. שכן כתיב (איכה ב:ד) בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, אמר לו הקב״ה: חייך, הואיל וחשבת לבנותו אע״פ ששלמה בנך בונהו, לשמך אני כותבו; (תהילים ל:א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

ילקוט שמעוני על נ״ך קמ״ה

We see something similar with Moshe. He could not enter ארץ ישראל, fundamentally not because of his flaws, but because of Israel’s:

דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב (לג:א) רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה׳ לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה? אל תקרי ”נאוה תהלה“ אלא ”נוה תהלה“. זה משה ודוד, שלא שלטו שונאיהם במעשיהם.

סוטה ט,א

גם בי התאנף ה׳ בגללכם:…והנכון הוא על פי דבריהם ז׳‘ל…(סוטה ט,א) שאם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם  [בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם לְעִיִּים] וז׳’ל: קינה מבעי ליה! אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים [ולא בבניו]. מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה׳ בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית.

אור החיים, דברים א:לז

A leader cannot be someone perfect, but someone who leads, gets the people to achieve their potential. It is as though ה׳ is saying, “You know, David, at this point in the ספר, you could build the בית המקדש. It would be a wonderful בית המקדש. But it wouldn’t be the בית המקדש of כנסת ישראל. You may be ruling the people but you aren’t influencing them.”

מכאן למדנו שאילו נבנה בית המקדש כזה שאינו יכול ליחרב, היתה סכנה וקטרוג ח״ו לכלל ישראל. ולמה הוא כך? גדר העניין הוא שכל שמשמש בתור כלי צריך שתהיה קדושת הכלי כפי ערך קדושת המשתמש בו. בשעה שקדושת הכלי למעלה מקדושת המשתמש בו, כבר יש בזה חילול הקדושה שעלול לגרום לקיטרוג בלתי פוסק, כיון שהמשתמש אינו מנצל את הכלי כפי קדושתו ואפשרותו. התוצאה המוכרחת היא: או שהכלי יסתלק, או שיסתלק מהעולם זה המשתמש בכלי.

מכתב מאליהו ב, עמ׳ 275-281, דוד המלך ובנין בית המקדש

But, Rav Dessler says, David and בני ישראל could have overcome that by creating a relationship of אהבה, of unity:

הרי למדנו שכל אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא, והיחס ביניהם כבין חודו של מחט לפתחו של אולם, כאמרם ז״ל [מנוסח בפרפרזה מ־שיר השירים רבה ה:ב] "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", כלומר רבוא רבבות פעמים. בזה מתגלים לנו חסדיו יתברך הנפלאים והבלתי מוגבלים. כך הוא בגלל עבודה כחודו של מחט, ומכל שכן אם העבודה עצמה נעשית בחסד ומסירות גדולה, בדומה לעבודת האבות הקדושים ע״ה שהתחסדו עם קונם במדה עילאית ועברו על מדותיהם בלי גבול וקץ; בזה זכו שהשי״ת יגדיל חסדו כנגדם וירחיב את גבולות הרחמים לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות ככתוב בתורה (שמות כ:ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים [לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי]. אז אף אם יקלקלו הבנים עד כדי חיוב חורבן ח״ו, אפשר לו יתברך לעבור על מדותיו ולמחול על אשמתם כי בזה יתגלו חסדיו הגדולים יתברך בנתנו רחמים וסייעתא דשמיא אלפי מונים לעומת חסדי אבות…

וכן הענין כאן: אילו בנה דוד המלך ע״ה את בית המקדש מבחינת אהבה, ובהתחסדות עם השי״ת, לא היה בזה קיטרוג על ישראל אם גם יחטאו אחר כך ולא יהיו ראויים לבית המקדש. כי אתערותא דלתתא דאהבה שנתעוררה ע״י דוד היתה מביאה מלעילא העברה על מדת הדין עד שהיה הקטרוג הנ״ל בטל בו…

נמצא שמצד אחד היתה זאת גדולת מדרגתו של דוד, שבית המקדש שלו היה קיים לעולם, ולכן כיון שישראל היו עומדים לחטוא, הם גרמו שלא יבנה בית המקדש שיעמוד לעולם. אולם מצד השני, היתה אשמת דוד בדבר לפי ערכו הגדול, כי אילו עלה למעלה עוד יותר רמה, והיה בונה את בית המקדש במדת האהבה כנ״ל, כי אז היה יכול לבנות עבור ישראל בית מקדש שלא יחרב לעולם, בלי שיהיה חשש בדבר.

וזה ביאור מה שכתב הרמב״ן שדוד לא בנה בית המקדש משום שאחז במדת הדין—״דמים רבים שפכת"—ולמרות היותם כקרבנות, היו מכל מקום מצד מדת הדין…

מכתב מאליהו ב, עמ׳ 275-281, דוד המלך ובנין בית המקדש

And the punishment for this lack of אהבה was a census that lead to a plague. Everyone knew that the census was a mistake:

ב ויאמר המלך אל יואב שר החיל אשר אתו שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם; וידעתי את מספר העם׃

ג ויאמר יואב אל המלך ויוסף ה׳ אלקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדני המלך ראות; ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה׃ ד ויחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל; ויצא יואב ושרי החיל לפני המלך לפקד את העם את ישראל׃

שמואל ב פרק כ

Why is a census so bad? The Torah says it is, when it describes how to do a census right, with the מחצית השקל:

יא וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ יב כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקד אתם; ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם׃ יג זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש; עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳׃…טז ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד; והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשתיכם׃

שמות פרק ל

ולא יהיה בהם נגף: שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד.

רש״י, שם

Rabbi Eli Baruch Shulman (our Rabbi Shulman’s brother), gave a mussar vaad to the St. Louis Kollel on March 12, 2020. I don’t have a transcript, so I will summarize.

Human beings are social animals. ה׳ doesn’t judge us as isolated individuals because we never are isolated individuals. Rabbi Shulman spoke about the מחצית השקל; why should the מחצית השקל protect from דבר, from a plague? Rabbi Shulman says plagues are a natural consequence of crowds; disease can’t spread unless people are interacting with each other. He is speaking at the very beginning of the covid pandemic, so his words have a particular poignancy. So it’s not the counting that brings the plague; it’s the conditions of having a population large enough to warrant counting. But there are two types of crowds. Usually, people form a mob—an unthinking mass of humanity, no different from a herd of animals, and just as susceptible to communicable disease. But people can also form a ציבור—a community—where each person maintains their individuality and their בכירה חופשית, while accepting responsibility for other members of the community. מחצית השקל, which is used to provide for the קרבנות ציבור, symbolizes that. If our crowd becomes a ציבור, then ה׳ promises to protect us from דבר:‎ ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם.

The essential point of a “good” census is to count names, not numbers:

ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני ויתילדו על משפחתם לבית אבתם; במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם׃

במדבר א:יח

אין במספר לשון מנין כ״א לשון הגדה, כמו (שופטים ז) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם, (תהליס קמז) לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר, שענינם הוצאת דברים בכלי מטבא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו.

הכתב והקבלה, שם

To summarize the way we are looking at this perek: David is a king of משפט and צדקה, but the people are not. They are still in the mindset that led to the famine of פרק כא,‎ הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח, אין מנחם לדמעתם, וע״כ חרה אף ה׳ בעמו בימי דוד. In the terms of the מדרש שוחר טוב,‎ בני ישראל לא תבעו בנין בית המקדש. They didn’t seek to create the sort of society, one tied together with אהבה, a ציבור, that would be one in which the בית המקדש would be possible. ה׳ punishes them by making them subject to a census that dehumanizes them, turns them into numbers; He shows them exactly what sort of society they have become. That is what ויסף אף ה׳ לחרות בישראל; ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה means. And that will lead to an actual plague, in which thousands will die.


So David forces Yoav to conduct this census:

ה ויעברו את הירדן; ויחנו בערוער ימין העיר אשר בתוך הנחל הגד ואל יעזר׃ ו ויבאו הגלעדה ואל ארץ תחתים חדשי; ויבאו דנה יען וסביב אל צידון׃ ז ויבאו מבצר צר וכל ערי החוי והכנעני; ויצאו אל נגב יהודה באר שבע׃ ח וישטו בכל הארץ; ויבאו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום ירושלם׃ ט ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך; ותהי ישראל שמנה מאות אלף איש חיל שלף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש׃

שמואל ב פרק כד

And it’s interesting that the numbers are different in the parallel text in דברי הימים, and there is a twist: Yoav doesn’t really obey David:

ה ויתן יואב את מספר מפקד העם אל דויד; ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שלף חרב ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף איש שלף חרב׃ ו ולוי ובנימן לא פקד בתוכם; כי נתעב דבר המלך את יואב׃

דברי הימים א פרק כא

וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד (שמואל ב כד:ט): וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם. אִם מִסְפַּר לָמָּה מִפְקַד וְאִם מִפְקַד לָמָּה מִסְפַּר? אֶלָּא עָשָׂה שְׁתֵּי אַנְפָּרִיאוֹת גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, הַקְּטַנָּה הֶרְאָה לְדָוִד הַגְּדוֹלָה לֹא הֶרְאָה לוֹ, לְפִיכָךְ כָּתַב: אֶת מִסְפַּר מִפְקַד.

במדבר רבה ב:יא

There is a hint here of some politics going on behind the scenes.

פירוש בס׳ שמואל מספר המספר שנתנו אל המלך שלא פקדו לוי ובנימין, ובס׳ ד״ה הודיע עזרא הסופר האמת שהיו שלש מאות אלף יותר, מלוי ובנימין…ובזה מיושב חילוף המספר מיהודה, כי רבים מלוי ובנימין גרו ביהודה כנודע…ואלה מנה יואב בכלל בני יהודה והיו שלשים אלף, וחשבם לבני יהודה כי הוא לא מנה לוי ובנימין בפ״ע.

מלבי״ם, שמואל ב כד:ט

And David realizes his mistake:

ויך לב דוד אתו אחרי כן ספר את העם;
ויאמר דוד אל ה׳ חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה׳ העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד׃

שמואל ב כד:י

דברי הימים again adds another detail, explaining why David regrets his decision:

ז וירע בעיני האלקים על הדבר הזה; ויך את ישראל׃
ח ויאמר דויד אל האלקים חטאתי מאד אשר עשיתי את הדבר הזה; ועתה העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאד׃

דברי הימים א פרק כא

ויך: שכבר התחיל איזה חולי בין העם.

מלבי״ם, דברי הימים א כא:ז

And David learns his lesson when he musters the people to start building the בית המקדש, at the end of his life. There is a long list of names and roles, but no numbers:

א ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה; המחלקת האחת עשרים וארבעה אלף׃

כג ולא נשא דויד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה; כי אמר ה׳ להרבות את ישראל ככוכבי השמים׃ כד יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל; ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דויד׃

דברי הימים א פרק כז

And when that happens, בני ישראל can fulfill their destiny.

אמר (שמות יט:ה-ו) וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים…וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. לומר שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וכהן וכעין שנאמר (תהליס פז:ה) וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ; וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן. ולפי זאת הסגלה נאמר ג״כ ככוכבים (ישעיהו מ:כו) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר, יאמר שהוצאתו אותם על המספר האישיי יורה כי מרוב אונו ועוצם כחו בראם בתבונה ושלימות שאיש מהם לא נעדר לעד לעולם…כי באמת חבה יתירה נודעת להם וזה היה טעם נפלא למה שיזכור הכתוכ לכל אחד ואחד כשמו ויחסו בשוה כמשפט הראשון כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו כמו המזלות שהם נפרדים באיכותן ושוים במעלתן וכל אחד ראוי להמנות בפני עצמו…

עקידת יצחק, במדבר עב

But they are not there yet, and things will get worse before they get better.