Kavanot: Lipstick on a Pig

באין תחבלות יפל עם; ותשועה ברב יועץ׃

כאשר לא יחשבו תחבולות בדבר המלחמה אז יפול העם ביד שונאיו אולם ברוב יועץ קרובה התשועה.

באין תחבולות יפל עם: שמדבר ג״כ על עת מלחמה, ולפ״ז למלחמה צריך יועצים רבים, שכ״א ימציא עצה אחרת, כי כל עצה ועצה יש לה מקום במלחמה, שלפעמים אם עצה זו לא תצליח נגד האויב יפנה אל העצה השניה, וזה שכתוב ותשועה ברוב יועץ.

ודבר זה משל על מלחמה אחרת פנימית נגד האויב הפנימי.

ישמע חכם ויוסף לקח; ונבון תחבלות יקנה׃

Where finding an optimal solution is impossible or impractical, heuristic methods can be used to speed up the process of finding a satisfactory solution.

תחבלות: שרשו מענין חבל, שקושר כמה חוטין זה בזה לעשות ממנו חבלים, וכן יקשור כמה היקשים או עצות וירכיבם זה על זה…וכן בא על מי שמזמין בלבו עצות שונות על ענין אחד, שבעת שלא תעלה בידו עצה אחת ישתמש באחרת.

Everybody has plans until they get hit for the first time.

(דברים כא:י) כי תצא למלחמה [על איביך ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו]: מלחמת היצר. זאת ועוד, גם בענין מלחמת היצר, אל תמתין עד שהוא יבוא ויתלבש עליך, אלא צא והלחם בו. והמלחמה בו היא על ידי לימוד תורה…

מלחמת היצר היא מלחמה קשה, כי היא מלחמה תמידית מיום ליום. אבל הקב״ה מבטיחך שאם תרצה תמשול בו—כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה על האויב הפנימי שלך, אז תצליח וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.

הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה.

והנה זה דבר שהשכל יחיבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמר את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם.

רע ירוע כי ערב זר; ושנא תקעים בוטח׃

שיש שני מיני ערבות: א׳ ערב סתם שאם לא ישלם הלוה ישלם הוא, והב׳ הוא הנקרא…ערב קבלן; וזהו ”אם ערבת לרעיך“ הוא ערב סתם; אם ”תקעת לזר כפיך“ הוא ערב קבלן, שנכנס בכף ממש.

רע ירוע כי ערב זר: הוא על פי מה שיתבאר לקמן (משלי יז:יז) [בְּכׇל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד], שהגם שהאוהב צריך לעזור לאוהבו בכל אשר לאל ידו, ובכללו הוא לכנוס בערבות בעדו; בכל זאת אין לו לכנוס בתקיעת כף שהוא ערבות קבלנות, שבזה יגבה תיכף מן הערב.

ועל זה אמר, שמי שערב בעד זר, אף ערבות פשוט, רע ירוע. וגם להרֵע, שמוכרח לערב בעדו, בכל זה, מי שהוא שונא תוקעים בוטח, לא יכנס בערבות של תקיעת כף, שאז אינו בוטח גם ברֵע, כי יקדמו לפרוע ממנו.

ז כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה׳ אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון׃ ח כי פתח תפתח את ידך לו; והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו׃…יא כי לא יחדל אביון מקרב הארץ; על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך׃

ואותן הלומדין תורה הן ערב סתם שהוא מחוייב לראות שלא יבא מכשול מידו היינו שילמוד אותם הטיב ויסביר אותם בכדי שלא יטעו. ואם ”תקעת לזר כפיך“ הוא כגד הדיינים שזה תלוי כמו ערב קבלן, שמכניס עצמו במקומו ממש כן הדיינים הכניסו את עצמם כי נוטל ממון מזה ונותן לזה בלא רצון הבעל־דין הרי מכניס עצמו כערב קבלן.

אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל.

ואמר השמרו בדבריכם בתוך ההמון, ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר. מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם, והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו למינות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם, ויהיה בזה חלול השם, כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס.

שמעיה אומר:…שנא את הרבנות…

שנא את הרבנות: התרחק מלנהוג שררה על צבור, שהרבנות מקברת את בעליה.

דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות.

מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ; וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה׃

ואיש תרומות יהרסנה: אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית, ואומר: מה לי בטורח הצבור; מה לי בדיניהם; מה לי לשמוע קולם? שלום עליך נפשי! הרי זה מחריב את העולם הוי ”ואיש תרומות יהרסנה“.

מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם נכנס בן אחותו אצלו מצאו בוכה, א״ל רבי מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת?…ועל כל מדות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינין ולא נתת רָשׂוּת על עצמך להתמנות על צרכי צבור! א״ל בני עליה אני בוכה שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. הוי ואיש תרומות יהרסנה.

Terumah is holier than chullin [non-sacred produce]. It is set aside, on its own. The man of Terumos that the Medrash refers to is the person who considers himself like “Terumah.” He feels that he is above the masses that are “chullin”. He feels “I don’t need all this” and refuses to sully himself with the needs of the common people (hamon am). “Let me do my own thing. Let me be for myself. I want to be like terumah that is set aside in the corner.”

This attitude, the Medrash states, is destructive. The lesson we must take from this Medrash is that not only those who are worthy to be judges must occupy themselves with congregational needs. We are all called upon, on many occasions and under many circumstances to get involved—to become the chairman, to sit on the committee. Everyone who has sat on a committee or been involved in communal needs knows that it is full of aggravation. It is so easy to take the attitude “I don’t need this.”

אשת חן תתמך כבוד; ועריצים יתמכו עשר׃

ואמר אלכם; לא תערצון ולא תיראון מהם׃

נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קדש…

אשה טובה שמשגת חן ע״י מעשיה הטובים, או לפי המליצה נפש יקרה טובה וחכמה שהיא האשה המליציית בספר הזה.

Upon this a question arises: whether it be better to be loved than feared or feared than loved? One should wish to be both, but, because it is difficult to unite them in one person, it is much safer to be feared than loved.

You can catch more flies with honey than with vinegar.

גמל נפשו איש חסד; ועכר שארו אכזרי׃

גומל נפשו: מי שגומל טוב לנפשו המתאווה לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות הוא בודאי איש חסיד כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוש על הממון כ״ש שהוא אכזרי על הזולת.

גמל נפשו איש חסד: זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו רבנו להיכן אתה הולך אמר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה זו, אמר להן לרחץ בבית המרחץ, אמרו לו וכי זו מצוה היא, אמר להם, הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט:ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, על אחת כמה וכמה.

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא ר׳ אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו:יא) וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ. וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא; המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה!

רבי חזקיה ר׳ כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל.

גומל נפשו: גומל טובה לקרוביו איש חסד איש שהוא חסיד.

ועכר שארו אכזרי: והאכזרי הוא עוכר את קרוביו.

Often told is the anecdote where a wealthy lawyer, solicited for a charitable donation, replies “Do you realise my mother is dying of a long-term illness and has medical bills several times her income? Did you know that my brother, a disabled veteran, is blind and in a wheelchair? Do you understand my sister is widowed and penniless with three dependent children? Well, since I don’t give any money to them, why should I give any to you?”

דתני רב יוסף: (שמות כב:כד) אִם כֶּסֶף  תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. עמי וגוי —עמי קודם, עני ועשיר—עני קודם. ענייך ועניי עירך—ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת—עניי עירך קודמין.

הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית; כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם׃

ומבשרך לא תתעלם: להאכיל הרעב ולכסות הערום הוא חיוב לכל ישראל; אבל מי שהוא קרובו הוא חייב יותר זה, ואם יראה אותו שהוא עני לא יעלים עיניו ממנו עד שיצטרך לשאול מחיתו אלא חייב להלוות לו ולפתוח לפניו דרכים שירויח בהם.

The fact that a person is physically near to us, so that we have personal contact with him, may make it more likely that we shall assist him, but this does not show that we ought to help him rather than another who happens to be further away…

It makes no moral difference whether the person I can help is a neighbor’s child ten yards from me or a Bengali whose name I shall never know, ten thousand miles away.

תני רבי יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית. שכן רות אומרת לנעמי (רות ב:יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, ”אשר עשה עמי“ אין כתיב כאן, אלא ”אשר עשיתי עמו“. אמרה לה: הרבה פעלות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי.

“A hog in armour is still but a hog” was recorded in 1732 by British physician Thomas Fuller…

But the exact wording of “putting lipstick on a pig (or hog)” doesn’t show up until much later. In 1985, the Washington Post quoted a San Francisco radio host on plans for renovating Candlestick Park (instead of building a new downtown stadium for the Giants): “That would be like putting lipstick on a pig.”

Ann Richards did much to boost the saying’s political popularity when she used a number of variations while governor of Texas in the early ‘90s. In 1991, in her first budget-writing session, she said, “This is not another one of those deals where you put lipstick on a hog and call it a princess.” The next year, at a Democratic barbecue in South Dakota, she criticized the George H.W. Bush administration for using warships to protect oil tankers in the Middle East, which she considered a hidden subsidy for foreign oil. “You can put lipstick on a hog and call it Monique, but it is still a pig,” she said.

יד ליד לא יינקה רע: בוא וראה: שתי ידים יש לו לאדם: אם גונב באחת, ונותן צדקה באחרת, לא יינקה. כך, לעתיד לבוא הקב״ה אומר לרשעים: שני עולמות בראתי לכם, אחד לעשות בו מעשים טובים, ואחד לקבל בו שכר. עכשיו, שלא עשיתם מעשים טובים בעולם הזה שהייתם בו, אתם מבקשים שכר?! מה אדם שבראתי שתי ידיים, באחת עושה עבירה ובאחת עושה צדקה, כתיב ”יד ליד לא יינקה רע“, ואתם סבורים להינצל מדינו של גיהנם?! לא יינקה רע!

אמר רבי יוחנן: משל לאדם אחד שהלך ועבר עבירה, ונתן לזונה שכרה, ולא הספיק לצאת מפתח ביתה עד שפגע בו עני אחד, אמר לו: תן לי צדקה. נתן לו והלך לו, ואמר אותו האיש ”אילולי שרצה הקב״ה לכפר על עוונותיי, לא שלח לי אותו עני, שאתן לו צדקה ויתכפר לי על מה שעשיתי“. אומר לו הקב״ה: רשע! אל תחשוב כן, אלא לך ולמוד מחכמתו של שלמה, שפירש ואמר ”יד ליד לא יינקה רע“.

אלה תולדת נח נח איש צדיק:…למדך שעקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.