פסוק ד deals with those who are less intelligent and what they will gain from ספר משלי: לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזמה. Now Shlomo turns to those who are already wise:
ישמע חכם ויוסף לקח; ונבון תחבלות יקנה׃
ישמע חכם
If the purpose of this ספר is to (משלי א:ב) לדעת חכמה, then what will the חכם get out of it? The answer is, of course, that no one is חכם enough. Part of חכמה is knowing that you don’t know everything. It is always possible to יוסף לקח.
איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: (תהלים קיט:צט): מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי.
דאמר ר׳ חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.
It’s worth looking at the source of that comment, מכל מלמדי השכלתי:
צח מאיבי תחכמני מצותך; כי לעולם היא לי׃ צט מכל מלמדי השכלתי; כי עדותיך שיחה לי׃ ק מזקנים אתבונן; כי פקודיך נצרתי׃
It starts with מאיבי תחכמני מצותך: we can even learn from those with whom we disagree. We especially learn from those with whom we disagree. Translate מאיבי תחכמני not “I am wiser than my enemies” but “I am wiser from my enemies”.
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן; והלכה כבית הלל.
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
בית הלל would steelman בית שמאי.
Steelmanning is a term that was invented as the opposite of strawmanning, which is a logical fallacy that involves misrepresenting an opponent’s argument in order to make it easier to attack or refute. Strawmanning involves setting up a “straw man” or a weak and easily defensible version of an opponent’s argument, and then attacking or refuting this straw man rather than the actual argument being made.
Steelmanning, on the other hand, involves presenting an opponent’s argument in the strongest and most accurate possible way, even if this means acknowledging points that may be difficult to refute. The goal of steelmanning is to engage with an opponent’s argument in a fair and respectful manner, rather than misrepresenting or distorting it in order to make it easier to attack.
Here, Beis Hillel’s humility enhanced their understanding…Egos want to be right. They want to hear their own opinions. Overcoming this to hear another viewpoint expands the mind. Beis Hillel first learned Beis Shammai’s ideas to their depths. They then returned to what they had originally thought. But now their position was much stronger. It incorporated the understanding they gained from Beis Shammai. Beis Hillel was now on Beis Shammai’s shoulders, so to speak.
This isn’t easy. The wisdom that the חכם will acquire is לקח: it needs to be actively taken.
כי החכמה רחבה מאד ואין לה קץ ועל ידי המשלים האלה יוסיף לקח ותקח אזנו פרטים רבים שלא התבארו בתורה ובקבלת חכמים.
Moshe describes the Torah he brings to בני ישראל as לקח:
א האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃ ב יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב׃
The midrash describes Moshe ascending to heaven to get the Torah, and having to forcibly take it from the angels who wanted it to remain purely spiritual.
(שמות י ט:ג) ומשה עלה אל האלקים:…(תהלים סח:יט) עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת…יכול מפני ששבה אותה נטלה חינם? תלמוד לומר: ”לקחת מתנות באדם“—בלקיחה נתנה לו. יכול יהא חייב ליתן לו דמים? תלמוד לומר: ”מתנות“—במתנה נתנה לו.
It may have been a gift, but it required לקיחה, active acquiring. Not with money but with effort:
ו”לקחי“ הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל, ומש״ה נקרא מקח, כדאיתא במדרש רבה פ׳ יתרו: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת…פי׳ מקח נעשה או בכסף או במחיר יגיעה. וע״ז פי׳ דלא בכסף אלא במחיר יגיעה ומש״ה נקראת לקחי.
It is harder for learned people to learn than for ignorant people. לתת לפתאים ערמה is just a gift; ישמע חכם is more than listening; it is עמל, toil. Torah is paid for with sweat equity.
ואם לא תשמעו לי: להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיים המצוות? כשהוא אומר וְלֹא תַעֲשׂוּ [אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת] הרי קיום מצוות אמור, הא מה אני מקיים ”ואם לא תשמעו לי“? להיות עמלים בתורה.
ונבון תחבלות יקנה
The other wise person whom Shlomo addresses is the נבון.
ונבון: מוסיף על ידיעת חכם שיודע להבין דבר מתוך דבר ומוסיף על שמועתו.
The נבון doesn’t just know; they understand, deriving new truths from first principles. But such a person needs humility as well, because no human being can understand everything. Even the נבון requires heuristics.
A heuristic (hjʊˈrɪstɪk; from Ancient Greek εὑρίσκω (heurískō) “to find, discover”), or heuristic technique, is any approach to problem solving that employs a practical method that is not fully optimized, perfected, or rationalized, but is nevertheless sufficient for reaching an immediate, short-term goal or approximation. Where finding an optimal solution is impossible or impractical, heuristic methods can be used to speed up the process of finding a satisfactory solution. Heuristics can be mental shortcuts that ease the cognitive load of making a decision.
Examples that employ heuristics include using trial and error, a rule of thumb or an educated guess.
תחבלות: שרשו מענין חבל, שקושר כמה חוטין זה בזה לעשות ממנו חבלים, וכן יקשור כמה היקשים או עצות וירכיבם זה על זה…וכן בא על מי שמזמין בלבו עצות שונות על ענין אחד, שבעת שלא תעלה בידו עצה אחת ישתמש באחרת.
And so the נבון needs משלים as well. The משלים of ספר משלי are not childish simplifications, but an acknowledgement that the universe is too complicated to analyze completely. We can’t figure out the right way to behave from first principles.
The Vilna Gaon notes that this נבון has to “קנה”, ”buy“, these heuristics. That evokes the Mishna:
יהושע בן פרחיה אומר:…וקנה לך חבר.
ואמר יקנה כי להבנת דבר טוב חבר טוב, בכדי להוציא מפיו כל דבר ואמרו ”קנה לך חבר“.
The Mishna teaches us to put in the needed effort to acquire a true friend. This includes time, money and emotion. We have to view these relationships as precious investments. A friend is crucial because we can bounce ideas off them. Good friends will be honest with us, but compassionate at the same time…Friends can see things about us that we can’t see ourselves.
היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא.
Shlomo continues:
להבין משל ומליצה; דברי חכמים וחידתם׃
By learning ספר משלי, all four of these: the פתי, the נער, the חכם and the נבון, will understand משל ומליצה. What is that?
להבין משל ומליצה: עתה יבאר צורת הספר שנמצא בו משל ומליצה, המליצה הוא הנמשל, וכן ילמדו מתוכו להבין משלי התורה שבכתב והמליצה, שהוא המושכל הפנימי אשר תחת הלבוש החיצון שהוא המשל, כמו בספורי עץ הדעת והנחש וכדומה יבין המשל וגם הנמשל.
It is what we called before (in Why is a Raven Like a Writing-Desk) the vehicle and tenor; or in my terms the metaphor and metaphee. Both the literal words and the underlying significance are important.
להבין משל: עכשיו מפרש מה להבין. משל תורה שבכתב מכנה בשם ”משל“ כי המשל תמיד מיבן אך הוא מלבוש לדוגמתו וענין פלא וכן דברי תורה שבכתב הוא מובן אך נתלבש בה ענינים פלאים וזהו שצריך להבין המשל שהוא הלבוש, והמליצה שהוא הנמשל.
But there is another understanding of משל ומליצה: they refer to the two “arts” of language use, poetics and rhetoric. They are use of language to appeal to respectively the heart and the mind. The Maharal doesn’t think we need to study those:
…מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן השם יתברך, שהרי חכמת האומות גם כן מן השם יתברך, שהרי נתן להם מחכמתו יתברך. ואין סברא לומר כי אף שהחכמה היא חכמה גמורה, מכל מקום אין לו לסור מן התורה, כדכתיב (יהושע א:ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. ויש להביא ראיה אל סברא זאת ממסכת מנחות צט,ב: שאל בן דמה בן אחותו של ר׳ ישמעאל את ר׳ ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו? ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה; צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית!
…ואם כן מוכח דחכמת יוונית אסורה ללמוד מפני שכתוב ”והגית בה יומם ולילה“. אבל נראה דחכמת יוונית דהתם איירי חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או משל ואת אלה לא שייכות כלל אל התורה. אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד…
ומפני כי דברים זה אין בו תועלת להבין חכמת התורה ולכך אסרוה, אבל דברי חכמה אינו אסור כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה…ומזה נלמוד כי כל דבר שהוא לעמוד על מהות העולם יש לאדם ללמוד, ומחוייב הוא בזה, כי הכל מעשה השם הוא ויש לעמוד עליהם ולהכיר על ידי זה בוראו…
But we clearly need to know how to read. And that involves understanding the ways that authors use language. The gemara says (נדרים ג:א) דיברה תורה כלשון בני אדם.
If we are reading the text directly, then we are reading it as a text meant to be read, and this introduces the need to read using the tools of literary analysis…For this we have the oft-repeated principle, dibra Torah belashon benei adam. The Torah is literature, divine literature, written not in a special divine language but in the language and style of man.
I call my own derekh ha-limmud a literary-theological approach…By theological, we assert the conviction that Bible is to be encountered as the word of G-d, rather than primarily as the object of academic investigation; we also refer to the authoritative presence of the interpretive tradition. The adjective literary comes to stress that understanding the word of G-d is not only a matter of apprehending propositions, but also of hearing them in their literary and historical context…
And through that study of משל ומליצה, we will understand דברי חכמים וחידתם. Part of the mission of ספר משלי is to teach us how to read the Torah, at all levels. And connected to that is the תורה שבעל פה, with the interpretations of חז״ל:
וכן בתורה שבע״פ יבין דברי חכמים וחדותם: שהם הדברים שדברו חכמים לפרש מצות התורה, והמוסרים שאמרו, וכדומה, וכן האגדות והנסתרות שדברו אותם בדרך חדה ולא יבינום כ״א חכמי לב וימצאו פתרונם על ידי משלי הספר הזה.
דברי חכמים וכו׳: ומכנה אגדת חכמים לחידה מפני שדבריהם אינם מובנים כמו חידה וא״א לחברם אם לא יבין תכליתו הנלבש בתוכה, ואז יבין גם החידה.
We have talked many times that דרש, like פשט, is a matter of hermeneutics. פשט is reading the Torah with literary eyes, משל ומליצה. But דברי חכמים וחדותם refers to the דרש, which means reading the Torah through the eyes of the מסורה, the תורה שבעל פה. Especially for אגדה, the דרש on the narrative sections of the Torah, this does not mean that חז״ל had a מסורה that this is what the text intends. It means that אגדה is meant to teach a lesson about values that come from the תורה שבעל פה, and values are only taught through stories.
(ישעיהו ג:א) וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם: אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה.
This is how the Maharal understands דרש. Aggadah needs to be taken seriously, not literally.
ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב, לא היה עיקר שלמדו זה מן הכתוב, רק כי בלא זה הדבר הוא כך לפי דעת ושכל חכמים, והדבר הוא אמת בעצמו. וכאשר הדבר הוא אמת בעצמו, רק שאי אפשר שלא יהיה נרמז הדבר הזה בכתוב, כי התורה היא תמימה ויש בה הכל, ולפיכך אי אפשר שלא יהיה הדבר נרמז במדרש, אף שהוא רחוק מאוד, סוף סוף נמצא בתורה הכל, כמו שראוי לתורה.
אם נמצא דברים בדבריהם שנראים רחוקים מהשגת האדם, הלא חכמה נסתרה בהם, והם דברי משל ומליצה בדרך חכמים. כמו שאמר הכתוב (משלי א:ו) לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם.
One example is the Maharal’s understanding of the story of בת פרעה and her maidservants:
ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר; ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה׃
על יד היאר:…ורבותינו אמרו (סוטה יב,ב) ”הוֹלְכוֹת“ לשון מיתה, כמו (בראשית כה:לב) הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, הולכות למות לפי שמחו בה; והכתוב מסיען, כי למה לנו לכתב וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת.
והוקשה להם עוד דלמה הוצרך למכתב ”ונערותיה הולכות על יד היאור“, דמאי נפקא מיניה בזה? לכך אמרו שהיו הולכות למיתה על שמיחו בה שלא תקח את הילד, כי המיתה תקרא הולך לפי ש־(מלכים א ב:ב) הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ מן העולם…ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי וזהו מיתה עליונה ושוב לא מיחו…ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב, כמו שפירש לך הכתוב הצלת משה רבינו עליו השלום, הוי ליה לפרש שהנערות היו הולכות למיתה, שלא היה זה נס מפורסם.
וכוונת דברי קדשו של המהר״ל היא, כי מכיון דהסתכל באורייתא וברא עלמא, ממילא כל השבעים פנים לתורה יש להם פנים מקבילים בעולמות…ומפני כן, מה שנתגלה בתורה בפנים של פשט, הרי הוא מאורע של פשט בעולם הפשט; ומה שנתגלה בתורה בפנים של רמז, הרי הוא מאורע של רמז בעולם הרמז והוא הדין והיא המדה בכל שבעים פנים אשר לתורה. וזו הוא הצעת דבריו של המהר״ל, דמכיון דמיתה זו של נערות בת פרעה היא הסתלקות מזלם העליון, וממילא בטל הכוח הרוחני של ההתנגדות למשה, הרי מאורע זה בסדר הצלתו של משה אין הוא שייך לעולם הפשט, וממילא אין מאורע זה ניכר באותם הפנים של תורה שאנו קוראים להם פנים של פשט. זו היא כוונתו של המהר״ל.
The problem, though, is that without an explicit statement of the lesson, we can’t be sure we are getting it right, which is why (ירושלמי חגיגה א:ח) אֵין מוֹרִין…מִן הָאֲגָדוֹת.
ואשר שאלת להזכיר לך מה שפירשנו בדברי ר׳ שמואל הנגיד במבוא התלמוד, היינו שפירשנו דבריו דבדברי אגדה אשר לא נבינם, אין אנו מחוייבים ללמוד אותם ולסמוך עבודתנו עליהם, אם כי ברור שהם יסודות התורה; אבל ההלכה שהיא למעשה, הרי מחוייבים הננו במעשה המצוות אם גם לא נבינם, אבל האגדה שהיא באה להאיר ללב, הרי כל זמן שאינה מארת לנו (מפני קטנות השגתנו) אין אנו מחוייבים להתעסק בה, עד שנזכה ונעלה למדרגה שנבין אותה.
So we can’t just read חדותם; we have to start with דברי חכמים. Shlomo is telling us that learning ספר משלי will give us the sensitivity to see the wisdom of מאמרי חז״ל.
המהר״ל…כתב כי דרך הלימוד של האגדה אינו דומה לדרך הלימוד של השמעתתא, שהאגדה אינה מתבררת על ידי קושיות ותירוצים. אם כן—מהי דרך הלימוד של האגדתא? רבותינו בעלי המוסר שקדו על לימוד אגדתא וגילו לנו את הדרך אשר ברצוננו ללכת בה. הרש״ז מקלם נ״ע אמר: ”מאמר חז״ל הוא כוכב, והטלסקופ לראותו בבירור הוא מוסר“. כוונתו בזה, כי מאמרי חז״ל מאירים לנו ממרחק וגובה רב, כמרחק כוכב מן הארץ, ואי אפשר להבין דבריהם במישור הנמוך ובמושגים הקטנים שלנו. אך העוסק במוסר ועוסק עם עצמו—יאירו לו הדברים באור ברור. החזיק אחרי הסבא מקלם תלמידו הגדול אדמו״ר נ״ע, וכך כתוב ב”אקדמות מלין“ לחלק ראשון מס׳ דעת חכמה ומוסר עמ׳ 32: ”רבנו ז״ל היה אומר שהמפרש הכי מובחר על התורה הוא האדם עצמו; מתוך הכרתו וידיעתו בכחות עצמו יוכל האדם לעמוד על דברים היותר עליונים והסודות הכי נשגבים שבתורה…ולכן מעצמו הוא ישכיל הכל, כמו שאמרו חז״ל על אברהם אבינו שמעצמו למד תורה“.
If you can understand what it means to be human, you will understand what the Torah is trying to teach.
The introductory paragraph ends with the first משל:
יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃
We’ve already discussed this pasuk (in Phronesis and Akrasia), that the אויל is the opposite of the ירא ה׳. They are the ones who may know חכמה ומוסר on an intellectual level but don’t feel it; they have no דעת.
The way to avoid אווילות is through יראה.
רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקימת.
יראת ה׳: עתה החל לדבר דבריו ואמר ”יראת ה׳ וכו׳“ ר״ל בראשית למוד הדעת יקנה יראת ה׳, כי הלא אוילים ורשעים בזו את החכמה והמוסר, ואם לא יקנה יראת ה׳ בראשיתם מה תועלת בלמודה הלא יבזה אותה וימאס בה?
We come back to the humility of the beginning of this shiur.
In the experience of the love of G-d, in the drive towards oneness with Him, the norm [the law, the Halacha] retreats. However, the consummation of unity with G-d is neither desirable nor possible. Indeed, the identification of G-d with man is blasphemy. The love of G-d is consequently followed by the fear of G-d, which is the consciousness of ontic separation…My task is only to accept and pursue the norm. Therefore, the mitzvot ma’assiyot, the practical commandments, can never be eliminated. In a word, fear rehabilitates the norm.
Once we have internalized the humility of our consciousness of ontic separation from הקב״ה, and the humility of our limited intellects, we can start to learn ספר משלי.