Kavanot: Inherit the Wind

תאות צדיקים אך טוב; תקות רשעים עברה׃

תאות: אך ממעט כל התאוות לבד תאות מעשה הטוב והרשעים יקוו לעשות עברה. והטעם: להתעבר באחרים ומדת הכעס שתעבור על מדה, תקרא עברה.

אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז״ל כל תאות הצדיקים אינה אלא שיהו עוסקין בתורה ובמצות שנאמר ”תאות צדיקים אך טוב“. ”אך“ מיעוט; זה שממעטין בצורכי העולם ואין מתעסקין אלא בתורה שנקראת טוב.

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח. לא כדי שישלטו על כל העולם. ולא כדי שירדו בעכו״ם. ולא כדי שינשאו אותם העמים. ולא כדי לאכל ולשתות ולשמח. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה. ולא יהיה להם נוגש ומבטל. כדי שיזכו לחיי העולם הבא.

[René] Girard’s fundamental concept is ‘mimetic desire’. Ever since Plato, students of human nature have highlighted the great mimetic capacity of human beings; that is, we are the species most apt at imitation. Indeed, imitation is the basic mechanism of learning (we learn inasmuch as we imitate what our teachers do)…

However, according to Girard, most thinking devoted to imitation pays little attention to the fact that we also imitate other people’s desires, and depending on how this happens, it may lead to conflicts and rivalries. If people imitate each other’s desires, they may wind up desiring the very same things; and if they desire the same things, they may easily become rivals, as they reach for the same objects…

In Girard’s psychology, [mimetic] desire eventually lead[s] to rivalry and violence. Imitation eventually erases the differences among human beings, and inasmuch as people become similar to each other, they desire the same things, which leads to rivalries and a Hobbesian war of all against all. These rivalries soon bear the potential to threaten the very existence of communities. Thus, Girard asks: how is it possible for communities to overcome their internal strife?

Girard believes that, paradoxically, the problem of violence is frequently solved with a lesser dose of violence. When mimetic rivalries accumulate, tensions grow ever greater. But, that tension eventually reaches a paroxysm. When violence is at the point of threatening the existence of the community, very frequently a bizarre psychosocial mechanism arises: communal violence is all of the sudden projected upon a single individual. Thus, people that were formerly struggling, now unite efforts against someone chosen as a scapegoat. Former enemies now become friends, as they communally participate in the execution of violence against a specified enemy.

רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

תאות צדיקים: יש הבדל בין תאוה ובין תקוה, שהמתאוה אין לו שום יחול להשיג את הדבר רק שהוא מתאוה לבד, אבל המקוה כבר יש לו איזה יחול שישיג את הדבר.

קנאת סופרים תרבה חכמה.

יש מפזר ונוסף עוד; וחשֵׂך מישר אך למחסור׃

א שלח לחמך על פני המים; כי ברב הימים תמצאנו׃ ב תן חלק לשבעה וגם לשמונה; כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ׃

ולא יקפץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך.

א״ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז , אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות.

יש מפזר ונוסף עוד וחשך מיושר אך למחסור: כבר בארו החכמים שטוב לאדם לבחור הדרך הממוצע, והנה הנדיבות הוא הדרך הממוצע בין הפזרנות והכילות ששניהם לא טובים, וכמ״ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולפי סברת העולם, הנוטה לא׳ מן הקצוות טוב יותר הנוטה אל הכילות מן הנוטה אל הפזרנות, כי זה יאבד מהונו וזה עכ״פ ישמור את ממונו ולא יאבדנו. אומר החכם בהפך, כי המפזר לא תמיד מאבד ממונו, שלפעמים ע״י הפזור יתוסף ממונו, שעי״כ יגדל שמו בין עשירי ארץ, וכולם ילוו לו ויהיה נאמן אצלם ועי״כ יגדל כבוד עשרו, עד שיש לפעמים מפזר ונוסף עוד, אבל החשך מיושר ע״י הכילות הוא תמיד אך מחסר, כי ע״י הכילות וצרת עינו יברחו בני אדם ממנו ויכלה ממונו באין נושא ונותן עמו, ואם מצד ענשי ה׳.

ודע שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים—אותה המתנה היא מטמון ספון שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היא כונת שלמה המלך עליו השלום, שאמר: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. ופשט הפסוק דבר על הנדיבות, כי מי שזורע חסד—קוצר תבואתו. ומי שיש בו המדה הזאת הוא מתעשר, כמו שנאמר יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד; עוד כתיב (משלי כח:כז): נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר. ואמר דוד על האנשים הנדיבים (תהלים קיב:ט): פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים—צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

Orechos Tzadikim is an anonymous mussar sefer that has enjoyed a lasting impact on Judaism. It is surprising that the sefer was never attributed to anyone. Publishers and men of letters usually guess at the author’s name of an anonymous sefer, even if they are wrong…

Orechos Tzadikim draws heavily on earlier sources, often quoting them verbatim. While today this would be considered plagiarism, in those times of hand-copied manuscripts, the standards of attribution were different. (Scholars trace the origin of the constantly evolving sense of authorial ownership to the eighteenth century.)…

What we can state with certainty is that the author lived in or after the early 14th century. Despite being influenced by the German Chasidim, he was a follower of the French Ba’alei Ha-Tosafos. We can suggest that the author lived in the late 14th century in France or among French exiles, but not in Germany or Spain.

…But there were other indicators for the theory that the author of the OZ was a woman. Those Chazal statements quoted are nearly all ones that entered common parlance; in a culture where a man is expected to master shas, the author doesn’t prove his credentials as an expert in Talmud. The topic was one being neglected by men at the time, which could be an argument that it was by a woman for women, or that it was an attempt to break through that neglect. The anonymity is not startling among Mussar books, as you note, but it would be mandatory for a woman trying to publish then-and-there.

תניא: רבי אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו [רש״י: שלא יבא לידי עניות], שאם הוא לא בא—בא בנו, ואם בנו לא בא—בן בנו בא, שנאמר (דברים טו:י):[נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ] כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה. תנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם.

וכעלה צדיקים יפרחו: אבל הצדיקים להם העושר רק כעלה של אילן ואינו עיקר; ודרך העלה אע״פ שנפל בימות הגשמים אח״כ בימות חמה חוזרין ויפרחו. ולכן הצדיקים אע״פ שנפלו כעלה יפרחו.

ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי; ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי׃

Inherit the Wind is an American play by Jerome Lawrence and Robert Edwin Lee, which debuted in Dallas under the direction of Margo Jones in 1955. The story fictionalizes the 1925 Scopes “Monkey” Trial as a means to discuss the then-contemporary McCarthy trials…

The play’s title comes from Proverbs 11:29…

In Act Two, Scene One, Brady admonishes Reverend Brown with this Bible quote for alienating his daughter when he gives a fiery sermon against Cates.

The title reflects the consequences of causing discord and conflict within one’s community or society. In the context of the play, it suggests that those who stir up trouble by resisting progress and enlightenment (like the characters opposing the teaching of evolution) will ultimately gain nothing but emptiness and chaos.

עוכר ביתו ינחל רוח: עוכר ביתו הוא המהרס סדרי ביתו משחית את כליו, מרבה הוצאותיו יותר מן היכולת לא ישאר בידו מה לנחול ולהנחיל כי בית והון נחלת אבות, וינחל רוח. וכל זה משל על הבית המליציי שהוא בית הנפש ומעונתה, שעליו אמר (משלי כד:ג) בְּחׇכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, (משלי כד:ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל הוֹן יָקָר וְנָעִים, שחקי החכמה אשר אסף בנפשו איך יתנהג בכל מדותיו ובכל תהלוכות הנפש לטוב ולרע הוא בנין הבית, כבונה בית שאוסף העצים והאבנים ומקבצם ומסדרם, כן אוסף כל חקי החכמה וע״י התבונה שיבין חקי החכמה ויוציא דבר מדבר יגמר את הבנין להשלימו, ועת ידע הכל בידיעה ברורה, בין במדות בין בהשכלות האלקיות ימצא בית נפשו בכלים יקרים ונאים…אבל הרשע המסתפק בחקי החכמה יחולק עליהם…ואז ינחל רוח ואבד ההון היקר וכלי הנפש האלה ונשאר תחתיהם הבל ורעות רוח, והוא הרוח הסוער ומעלה ציורי התאות על הלב ויגע בארבע פנות הבית וישאהו ממקומו.

ומזה הוציא הנמשל כי עבד אויל לחכם לב, גדר חכם לב הוא מי שכח המושל בנפשו (שנקרא לב) מושל כפי ציורי החכמה וחקותיה בלי יפנה מהם, והיא כבר מלא ביתו כל הון יקר ונעים. והאויל, הוא ההפך ממנו, שהוא המסתפק בחקי החכמה וחולק עליהם, והוא העני בדעת וראוי שיהיה עבד לחכם לב, כעני ודל שהוא עובד את העשיר.

פרי צדיק עץ חיים; ולקח נפשות חכם׃

פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם: הצדיק הוא שמשתמש בחקי החכמה לעשות צדק בפועל, והחכם הוא מי שאסף חקי החכמה מרבותיו ע״י לימוד…

שממשיל את הצדק כעץ עושה פרי…ומהו הפרי? מעלליהם, שהם הפעלים היוצאות מתכונות נפשיות, והאוכל פרי הזה אוכל פרי עץ החיים, שאוכל ממנו וחי לעולם חיי הנפש.

ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן; ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען׃

אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה; אברהם מגיר את האנשים ושרה מגירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום.

וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר: ויש שפי׳ כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם…

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט; למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו׃

הן צדיק בארץ ישלם; אף כי רשע וחוטא׃