The eighth perek is an extended speech by חכמה herself.
א הלא חכמה תקרא; ותבונה תתן קולה׃ ב בראש מרמים עלי דרך; בית נתיבות נצבה׃ ג ליד שערים לפי קרת; מבוא פתחים תרנה׃
We saw this same image in the first perek:
כ חכמות בחוץ תרנה; ברחבות תתן קולה׃ כא בראש המיות תקרא; בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר׃
This is a much longer speech, about how important learning חכמה—which is the wisdom of proper behavior, phronesis—from the Torah, from הקב״ה. The last perek warned about the dangers of learning from other cultures with much the same image:
ה לשמרך מאשה זרה; מנכריה אמריה החליקה׃…יב פעם בחוץ פעם ברחבות; ואצל כל פנה תארב׃
There is a שוק, a marketplace of ideas. Everyone is calling out, hawking their intellectual wares, inviting the listener to their “home”. This perek talks of how it is possible to learn all these things from a Torah-focused perspective.
כתיב בְּרֹאשׁ מְרֹמִים, וכתיב עֲלֵי דָרֶךְ. בתחלה בְּרֹאשׁ מְרֹמִים, ולבסוף עֲלֵי דָרֶךְ.
נראה לפרש הכא לענין קושי הלמוד והעיון דבתחלת הלמוד הוא קשה…בְּרֹאשׁ מְרֹמִים להגיע שם, ולבסוף עֲלֵי דָרֶךְ קרוב להגיע למקומו שהיא עלי דרך שילך האדם בה.
It seems hard, because it is hard, but it gets easier as you work at it.
Her audience here is more selective.
ד אליכם אישים אקרא; וקולי אל בני אדם׃ ה הבינו פתאים ערמה; וכסילים הבינו לב׃
The apostrophe is to “אישים”, those with the title “איש” (not just “men”, אנשים).
ב שמעו זאת כל העמים; האזינו כל ישבי חלד׃ ג גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון׃ ד פי ידבר חכמות; והגות לבי תבונות׃
בן אדם: קראו בן אדם כדי שלא יתגאה ויחשוב עצמו כאחד מן המלאכים לפי שראה המראה הגדולה הזאת.
כלם אנשים: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות.
גם: ככה אקרא בני אדם שאין להם מעלה, או שיש להם שהם נודעים וזה טעם ”ובני איש“.
She is addressing specifically the “איש” in this perek, the important people; everyone else can listen in. But they are also פתאים, which we defined in Middle of the Road as “naïve”. Shlomo, in פרק א, described one of his goals as:
לתת לפתאים ערמה…
פתי יאמין לכל דבר; וערום יבין לאשרו׃
The פתי is naive, easily swayed (from the root לפתות, to entice or seduce). ערום means clever, and in תנ״ך it is generally a bad thing.
והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה׳ אלקים; ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן׃
Being a פתי is not itself a bad thing; there is a place for what we call אמונה פשוטה. But the danger is, in our metaphor, out there in the שוק, there are a lot of voices crying out. Shlomo is not going to turn the פתי into an ערום; he is just going to give them a little ערמה.
As Aliza Baronofsky puts it,
wisdom + orma = foresight
lack of wisdom + orma = cunning
And those אישים are also כסילים, which we defined in Voice of Reason as “being self-assured”, not listening to criticism. כסיל in משלי it seems to be connected to the word כסל, feeling secure.
וישימו באלקים כסלם; ולא ישכחו מעללי א־ל; ומצותיו ינצרו׃
כי ה׳ יהיה בכסלך; ושמר רגלך מלכד׃
The כסיל is self-confident, which sounds like a good thing but it’s destructive in this case. “I know what I want to do, so it must be the right thing to do, and any implication to the contrary is simply wrong”.
That’s the danger in being one of the אישים. You think you’re smart, just because you are separate from בני אדם, the hoi polloi, and are always talking to other smart people. But that echo chamber makes you a פתי and a כסיל. Scott Alexander calls such groups a “priesthood”, who make declarations that everyone is expected to just follow.
What about discussing ideas in a group made of only the most intelligent and knowledgeable people? This gives you the debate and collaboration functions that you only get in group conversation. But it’ll have a better signal-to-noise ratio than all of society, and it might be small enough to manage. Also, you can make people sign on to good discussion norms before they enter, and you can expel them if they screw up.
From this formulation, it becomes clear that such a priesthood is only useful insofar as it has some kind of barrier between itself and the general public.
The priesthoods don’t exactly hate the public. But they hate the idea of letting the public’s ideas mix with their own. It’s not just that they discount the public’s ideas insofar as the public is less sophisticated than themselves. Their whole identity comes from their separation from the public. Ideas that seem too similar to the public’s get actively penalized, the same way it would be hard to convince Democrats to accept a plan that Donald Trump proposed first, even if it otherwise fit with Democratic ideals.
Priesthoods are good for having good ideas. But a bad idea that gets in, becomes a Good Idea simply by being espoused by the priesthood and they can never get rid of it. Who can contradict them? Alexander calls that a “memetic plague”.
The priesthoods draw from a certain type of person: usually upper-class, well-educated, successful but not too successful, prone to (and good at) abstract thought…Then they isolate many examples of this type of person in a community designed to have dense connections within itself and thin-to-nonexistent-connections with the rest of the world. This ends up the same way as any other monoculture. Aurochs in the wilderness probably got diseases only rarely. But cram ten thousand genetically-near-identical cows in a tiny warehouse, and your beef ends up 95% antibiotics by weight. In the same way, the priesthoods are a perfect environment for memetic plagues.
So חכמה tells these people:
שמעו כי נגידים אדבר; ומפתח שפתי מישרים׃
נגידים אדבר might mean “I speak to princes”.
כי נגידים אדבר: כלומר כי דברי היו עם השרים ודרך המדבר עם השר אינו מדבר דברים מיותרים אלא כל דבור ודבור הוא לצורך גדול. כן הוא דברי.
But I think a better translation is “my words are princes”. The true נגידים are not the אישים, but the words of Torah.
ועוד ”כי נגידים אדבר“: כל דברי הם שרים ונגידים ולכן שמעו כל דברי.
The gemara adds another image:
אמר רב חננאל בר פפא: מאי דכתיב שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר? למה נמשלו דברי תורה כנגיד? לומר לך: מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא: למיימינין בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא.
דבר אחר: נְגִידִים—כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא קושרים לו שני כתרים.
When we think about the “two crowns” associated with Torah, we think of the gemara that describes מעמד הר סיני:
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל ”נעשה“ ל”נשמע“ באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד ”נעשה“ ואחד כנגד ”נשמע“.
But here it is the words of Torah themselves that are crowned.
And that evokes the aggadah about Moshe and Rabbi Akiva:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש״ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
Omnisignificance…describes an ideal which was never fully realized. Not every feature of Scripture has been interpreted either halakhically or aggadically…The well-known talmudic passage (Menahot 29b) which describes the scene in Heaven…poignantly describes the dilemma. On inquiring as to the purpose of the crowns, [Moses] is informed that many generations hence, R. Akiva would derive “piles and piles” of halakhot from each crown. We may ask, in the spirit of that story, where are those piles and piles of halakhot expounded from the crowns of the letters? The very locus classicus of omnisignificance points up either to its loss, or its lack.
Rav Moshe Feinstein explains that we are misinterpreting the כתרים. They are not the source of halachot; the drashot are from the letters themselves, as we see often in the gemara. The crowns that ה׳ attaches to those letters symbolize their importance and authority.
ובזה ביארתי מה שאיתא במנחות דף כ״ט א״ר יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש״ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, שלכאורה לא מובן לשון כתרים שאמר. ועוד קשה שאלת משה מי מעכב, מה כוונתו בזה?…אבל לפ״מ שבארתי מדויק לשון כתרים שנמצא שהשי״ת עשה את אותיות התורה למלכים היינו שיעשה החכם וידמה מלתא למלתא ויפסוק הדין כפי הבנתו טעם האותיות שבתורה…אף שאפשר שלא נתכוונו להאמת ולא היה דעת הב״ה כן, דהקב״ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בע״פ בסיני לפי הבנתם ויותר לא יפרש ולא יכריע השי״ת בדיני התורה שלא בשמים היא, אלא הסכים מתחלה להבנת ופירוש חכמי התורה ונמצא שאותיות התורה הם מלכים שעושין כפי מה שמשמע מהתורה לחכמי התורה אף שאולי לא היה זה כהבנת השי״ת…וזהו פירוש ”מי מעכב“, שמשה שאל…למה נתת כח מלוכה להאותיות שימצא שלפעמים יעשו שלא ככוונתך. והשיב הקדוש ברוך הוא, משום שע״י זה ידרשו ר״ע וכל החכמים תילין של הלכות שהוא הגדלת תורה ממעט הנכתב והנמסר, ולכתוב הרבה כל דבר בפרט אין קץ שהתורה היא בלא קץ וגבול.
ה׳, as it were, put His own crown onto the letters of the Torah. נגידים אדבר.
Just like the “smart people” are כסילים and פתאים, so are the wealthy. They are blind to what is important.
ז כי אמת יהגה חכי; ותועבת שפתי רשע׃ ח בצדק כל אמרי פי; אין בהם נפתל ועקש׃ ט כלם נכחים למבין; וישרים למצאי דעת׃ י קחו מוסרי ואל כסף; ודעת מחרוץ נבחר׃ יא כי טובה חכמה מפנינים; וכל חפצים לא ישוו בה׃
Power tends to corrupt and absolute power corrupts absolutely.
Absolute power demoralizes.
But Mishlei’s mussar message number nine is: Power makes gullible; absolute power makes absolutely gullible. The only way to avoid Alexander’s memetic plagues is to learn חכמה, phronesis, תורה.
יב אני חכמה שכנתי ערמה; ודעת מזמות אמצא׃ יג יראת ה׳ שנאת רע; גאה וגאון ודרך רע ופי תהפכות שנאתי׃ יד לי עצה ותושיה; אני בינה לי גבורה׃
The advice I give, that makes me different from all the other ethical systems in the שוק, is יראת ה׳.
יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃
And that יראה means avoiding not only the evil: ודרך רע ופי תהפכות but also the haughtiness that keeps you from improving: גאה וגאון.
גאון, וגאוה: הגאוה הוא רק בעצם המתגאה, שמתנשא ברוחו…והגאון הוא חוץ לעצם המתגאה, המעלות שבעבורם יתגאו, כמו עושר גבורה חכמה מופלגת.
הגם שגאונם שהוא תקפם ועשרם אינו שנוא בעיני ה׳ אחר שלא הזידו ולא חטאו, מ״מ אחר שגאותם שהתגאו ברוחם הוא שנוא בעיני ה׳.
Having גאון, things to be proud of, is not a problem. Just remember what חכמה is saying: לי גבורה.
איזהו גיבור? הכובש את יצרו.
Therefore:
טו בי מלכים ימלכו; ורזנים יחקקו צדק׃ טז בי שרים ישרו; ונדיבים כל שפטי צדק׃
ורוזנים: הם שרי העצה, ובאו סמוכים אל מלכים תמיד.
But this doesn’t just apply to literal kings; we all have authority in some situations, and we need חכמה to be שפטי צדק.
Shlomo concludes this section of the perek by reviewing the rewards of learning and living through חכמה.
יז אני אהבי אהב; ומשחרי ימצאנני׃ יח עשר וכבוד אתי; הון עתק וצדקה׃ יט טוב פריי מחרוץ ומפז; ותבואתי מכסף נבחר׃ כ בארח צדקה אהלך; בתוך נתיבות משפט׃ כא להנחיל אהבי יש; ואצרתיהם אמלא׃
רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר (דניאל ב:כא): יָהֵב חׇכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה.
Since wisdom is granted by G-d, how does one initially attain it in order to qualify for the further blessing of even more wisdom? The Vilna Gaon explains that a person merits the heavenly blessing of wisdom by exhibiting a love for it.
Remember Mishlei’s mussar message number three (Tree of Life): Your gifts are G-d-given. Even wisdom.
We started the perek with Maharsha’s observation that בתחלת הלמוד הוא קשה. It is hard to learn, but the act of trying brings ה׳'s help and ולבסוף…קרוב להגיע למקומו.
The last pasuk is quoted in the very last mishna:
אמר רבי יהושע בן לוי: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.
Everyone tries to figure out the significance of the gematria of 310; Tosfot Yom Tov says it is a reference to ימות משיח:
ולעומת זה יאמר בכאן ג״כ מספר ”יש“. שהרי כשנחלו הארץ כבשו ל״א מלכים. ואם לעתיד יכבשו במספר י׳ פעמים ל״א, יהיו במספר יש.
But the Netziv says not to over-read it; ש״י is a symbolic number as the sum of יש; it means all the parts that go into all of creation, all that is.
The Netziv in his introduction to Ha’emek Shayla explains that this statement of Rabbi Yehoshua ben Levi refers to the 310 areas of technical expertise which are necessary for a landmark תלמיד חכם (Torah scholar) to master in order to adjudicate the myriad areas of Halacha. How is it possible for one to spend their days and nights engrossed in learning Torah and at the same time master all the sciences that are necessary to apply the rulings of the Torah to our physical world? The Netziv explains that the Holy One, Blessed is He will give these bodies of knowledge to the tzadik as an inheritance, i.e. without the necessity to toil; he will acquire them as a gift.
…דברי חכמה אינו אסור כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה…ומזה נלמוד כי כל דבר שהוא לעמוד על מהות העולם יש לאדם ללמוד, ומחוייב הוא בזה, כי הכל מעשה השם הוא ויש לעמוד עליהם ולהכיר על ידי זה בוראו…
So, yes, you need to know שלש מאות ועשרה עולמות, all the wisdom and all the science and all the knowledge in the world. And, no, you can’t be seduced by all those other sources of wisdom; you need to stay in the “palace of Torah”. But don’t despair of the contradiction: אני אהבי אהב; ומשחרי ימצאנני.
לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה.