We are starting the third perek of משלי. Shlomo continues with the metaphor of a parent lecturing their child.
א בני תורתי אל תשכח; ומצותי יצר לבך׃
ב כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך׃
ג חסד ואמת אל יעזבך;
קשרם על גרגרותיך; כתבם על לוח לבך׃
ד ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם׃
The previous perek said that I should love wisdom and be willing to learn from all sources, but there exists dangerous sources of apparent wisdom that push you into a vicious circle that will drive you further and further from the truth. You want to know which voice to listen to? Remember the Torah I am teaching you, and learn the wisdom that is consistent with that. Then you will have ארך ימים ושנות חיים.
That is a striking expression: length of days, and years of life. Those are two different things, and for an authentic fulfilled life, you need both.
It is not the years in your life that count, it is the life in your years.
ואברהם זקן בא בימים; וה׳ ברך את אברהם בכל׃
יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים בימים ואינו בזקנה אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה.
The ultimate reward in this world is שלום, not just in the sense of “peace” but of “completeness”..
אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: (תהלים כט:יא) ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אין מתקיימין אם אין שלום.
And now, for the first time in the ספר, Shlomo offers us some actual advice: חסד ואמת אל יעזבך, קשרם על גרגרותיך. חסד ואמת is a common hendiadys in תנ״ך, and it has a specific meaning:
חסד ואמת: חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול.
Mishlei’s mussar message number one: Do the right thing without the expectation of reward.
People are often unreasonable, illogical and self centered; Forgive them anyway. If you are kind, people may accuse you of selfish, ulterior motives; Be kind anyway. If you are successful, you will win some false friends and some true enemies; Succeed anyway. If you are honest and frank, people may cheat you; Be honest and frank anyway. What you spend years building, someone could destroy overnight; Build anyway. If you find serenity and happiness, they may be jealous; Be happy anyway. The good you do today, people will often forget tomorrow; Do good anyway. Give the world the best you have, and it may never be enough; Give the world the best you’ve got anyway. You see, in the final analysis, it is between you and your G-d; It was never between you and them anyway.
Metaphorically קשרם על גרגרותיך; כתבם על לוח לבך; speak that way and feel that way. The goal is ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, and חן בעיני אלקים comes from חן בעיני אדם.
כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו.
Your ethical goal is not Aristotle’s εὐδαιμονία, happiness in the sense of “living well”, but the well-being of others. So Mother Teresa is not literally right; it is “between you and them”, not in terms of “their” judgment, but in terms of their well-being.
Now, Shlomo introduces Mishlei’s mussar message number two: imitatio dei. Your actions with respect to others should mimic G-d’s actions with respect to all human beings.
ה בטח אל ה׳ בכל לבך; ואל בינתך אל תשען׃
ו בכל דרכיך דעהו; והוא יישר ארחתיך׃
ז אל תהי חכם בעיניך; ירא את ה׳ וסור מרע׃
ח רפאות תהי לשרך; ושקוי לעצמותיך׃
This is not talking about what we usually call “ביטחון”; trusting that ה׳ will protect and provide for us. This is talking about אל תהי חכם בעיניך. As we have emphasized in our study of משלי, logic doesn’t lead to morality.
Tell me yourself, I challenge you—answer. Imagine that you are creating a fabric of human destiny with the object of making men happy in the end, giving them peace and rest at last, but that it was essential and inevitable to torture to death only one tiny creature—that baby beating its breast with its fist, for instance—and to found that edifice on its unavenged tears, would you consent to be the architect on those conditions?…And can you admit the idea that men for whom you are building it would agree to accept their happiness on the foundation of the unexpiated blood of a little victim? And accepting it would remain happy for ever?
The Torah’s anwer is בכל דרכיך דעהו. All your ways should be with דעת, an intimate recognition, of His ways.
ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שאל מעמך; כי אם ליראה את ה׳ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך׃
כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה; לאהבה את ה׳ אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו׃
וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד:כד) כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא. אלא להלך אחר מדותיו של הקב״ה: מה הוא מלביש ערומים…אף אתה הלבש ערומים; הקב״ה ביקר חולים…אף אתה בקר חולים; הקב״ה ניחם אבלים…אף אתה נחם אבלים; הקב״ה קבר מתים …אתה קבור מתים…
And then you will be metaphorically healthy at your core: רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך.
רפאות תהי לשרך: החכמה, שרך כמו (שיר ז:ג) שָׁרְרֵךְ, וזהו טיבורך.
ושקוי לעצמותיך: הוא המוח כענין שנאמר (איוב כא:כד) וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה.
נראה לי כי פירוש ענין זה, דאמרינן בפרק עגלה ערופה (סוטה מה,עב) מטבורו של אדם נוצר האדם, ומשלח שרשו אילך ואילך. נמצא כי הטבור הוא באדם כמו שורש האילן.
Both parts of our pasuk, regarding the navel and the marrow, are speaking about the same issue. They are addressing the source…They are both about getting to the most internal and original part of our identity.
To be authentically healthy, we have to embody בכל דרכיך דעהו.
Mishlei’s mussar message number three: your gifts are G-d-given. Use them to serve G-d.
ט כבד את ה׳ מהונך; ומראשית כל תבואתך׃
י וימלאו אסמיך שבע; ותירוש יקביך יפרצו׃
Literally, this is talking about money:
אשכחיה ר׳ יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך. א״ל (דברים יד:כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. א״ל: ומאי ”עשר תעשר“? א״ל: עַשֵּׂר בשביל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אמר ליה: מנא לך? א״ל: זיל נסי! אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקב״ה? והכתיב (דברים ו:טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳! א״ל: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג:י) הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹ־ת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.
But ספר משלי is all about משלים.
מהונך: מכל מה שחננך.
And מראשית כל תבואתך is a metaphor to your highest attribute, that which distinguishes you from the beasts: your intelligence. Use that to honor ה׳.
ומזה לקח משל שהוא הדין: החכמה שהיא הראשית ההחלטי לכל הדברים וכמו שת״י ”בראשית“ ”בחוכמתא“, צריך אתה להחזירה לה׳. ולדעת כי חקיה והגבלותיה כולם מאתו, ולא תהיה חכם בעיניך ליחס החכמה אל בינתך, רק ירא את ה׳ וסר מרע לעשות כפי פקודיו ובזה יתברכו כל הנהגותיך.
Mishlei’s mussar message number four: Learn from tough times.
יא מוסר ה׳ בני אל תמאס; ואל תקץ בתוכחתו׃
יב כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח;
וכאב את בן ירצה׃
The other ספרי אמת have a similar message: There is such a thing as יסורים של אהבה.
הנה אשרי אנוש יוכחנו אלו־ה; ומוסר שדי אל תמאס׃
אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה; ומתורתך תלמדנו׃
פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא: חד אמר, אלו הם יסורין של אהבה? כל שאין בהן בטול תורה שנאמר (תהלים צד:יב) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. וחד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תפלה שנאמר (תהילים סו:כ) בָּרוּךְ אֱלֹ־הִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי. אמר להו רבי אבא בריה דר׳ חייא בר אבא הכי אמר ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן: אלו ואלו יסורין של אהבה.
There exist יסורים that may be painful, but if we can learn from them—אין בהן בטול תורה—and have a relationship with ה׳—אין בהן בטול תפלה—then they are יסורין של אהבה. They are gifts from הקב״ה.
Such יסורים come to teach a lesson, and happy is the one who can see that: “Happy is the one whom ה׳ chastises and learns from Your Torah”. It’s a slightly different approach from the גם זו לטובה. The lesson of יסורין של אהבה is not that it will be OK in the end, but that these difficult times are actually inherently good. It is the suffering that is beneficial (a trivial example is getting enough exercise). There is a contrast in ספר דברים:
לא ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה׳ אלקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה׃ לב ובדבר הזה אינכם מאמינם בה׳ אלקיכם׃
וידעת עם לבבך; כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך׃
When ה׳ carries you כאשר ישא איש את בנו, you end up אינכם מאמינם בה׳. The state of ידעת עם לבבך is only כאשר ייסר איש את בנו.
Moses asks, “Did you not feel held by G-d as He carried you?” But the question answers itself: a child that is too small to walk on its own does not have the meta-consciousness to appreciate its dependence. Babies cry. It’s expected. You can’t reason with a baby and say “Why didn’t you believe in Me?” A baby wants to be held, needs to be held, but only knows this need when it is unfulfilled. The baby comes into a sense of self only by being deprived. The “I” emerges only with the “Not-I.”
The people lack belief because they lack maturity. Here’s an irony: the child that walks independently can believe, but the child that needs to be carried cannot. Said differently: Spiritual distance from G-d enables belief in G-d, while spiritual proximity to G-d may obstruct it. Being carried by G-d is a form of intimacy in one sense, but it’s also a form of distance in another: without a real separation from G-d, and space between themselves and G-d, the people don’t know what’s carrying them. The people can’t know G-d unless they know themselves. And how can they know themselves when they’ve spent hundreds of years in a state of bondage?
Shlomo returns to the metaphor of חכמה being more valuable than riches:
יג אשרי אדם מצא חכמה; ואדם יפיק תבונה׃
יד כי טוב סחרה מסחר כסף; ומחרוץ תבואתה׃
טו יקרה היא מפנינים; וכל חפציך לא ישוו בה׃
We saw this in the last perek:
אם תבקשנה ככסף; וכמטמונים תחפשנה׃
And we will see this metaphor again later:
אשת חיל מי ימצא; ורחק מפנינים מכרה׃
And the conclusion of this section is a series of famous psukim:
טז ארך ימים בימינה; בשמאולה עשר וכבוד׃
יז דרכיה דרכי נעם; וכל נתיבותיה שלום׃
יח עץ חיים היא למחזיקים בה; ותמכיה מאשר׃
חכמה will grant you all sorts of good things if you hold on to it. תמכיה usually means “those who support it”, but Rashi says that here, it means that it is supporting you when you get close to it.
ותומכיה מאושר: המתקרבים לה וכן כל לשון תמיכה שבספר זה שהוא אוחז בה.
And this metaphor of חכמה as an עץ חיים, a tree of life, comes up a lot in משלי:
פרי צדיק עץ חיים; ולקח נפשות חכם׃
תוחלת ממשכה מחלה לב; ועץ חיים תאוה באה׃
מרפא לשון עץ חיים; וסלף בה שבר ברוח׃
The image of course comes from גן עדן:
ח ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם; וישם שם את האדם אשר יצר׃ ט ויצמח ה׳ אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע׃
כב ויאמר ה׳ אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע; ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם׃ כג וישלחהו ה׳ אלקים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם׃ כד ויגרש את האדם; וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים׃
The idea of an עץ חיים is not that אדם could eat of it once and live forever; it supports life as long as one continues to consume it.
ועץ החיים: פריו היה כל כך נאות למזג אנושי שבאכילתו ישוב הבשר והליחות כמו אותו שניתך ממנו בלי חסרון, והיה מונע התכת הגוף, ובזה היה האדם מאריך ימים בתמידות כמאמרם: אילמלי לא חטא אדה״ר לא היה מת.
We don’t have the עץ חיים of גן עדן any more, but if we continue to consume the metaphoric fruit of תורה and חכמה, we will continue to have ארך ימים.
The idea (if not the literal words) of an עץ חיים comes up after יציאת מצרים:
כב ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור; וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים׃ כג ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם; על כן קרא שמה מרה׃ כד וילנו העם על משה לאמר מה נשתה׃ כה ויצעק אל ה׳ ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים; שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו׃ כו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רפאך׃
The Torah is obviously connecting the עץ of וימתקו המים with שם שם לו חק ומשפט. The עץ represents the rules, the structure of the society that בני ישראל would have to form.
ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא חק…ויקרא משפט בהיותו משוער כהוגן.
במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדמה ודינין.
שבת ופרה אדומה ודינין: פירוש מדכתיב “חק”, ולא נקרא סתם “חק” רק פרה אדומה, שאין טעם למצוה. ודינין למד מדכתב ”משפט“.
The Torah emphasizes that this עץ was a form of הוראה, teaching:
רבי שמעון בן יוחי אומר: דבר מן התורה הראהו, שנאמר “ויורהו יי עץ”. ”ויראהו יי עץ“ אינו אומר, אלא “ויורהו”, כענין שנאמר: (משלי ד:ד) וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֺתַי וֶחְיֵה…דורשי רשומות אומרין: הראהו דברי תורה, שנמשלו לעץ, שנאמר: ”עץ חיים היא למחזיקים בה, ותמכיה מאשר“.
I’ve mentioned before that water is a symbol of chaos, society without structure.
המים אין להם צורה גמורה, ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים. לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים, שהם בלי צורה מקוימת, בלשון רבים.
And that was the problem at מרה:
ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם]: אמר ר׳ לוי למה ”כי מרים הם“, הדור היה מר במעשיו.
The tree is a symbol of the structure that allows the מים to become sweet and life-giving. But it’s not a one time שם שם לו חק ומשפט; we have to hold on to it.
החזקה מבטאת התמדה ועקביות: אדם זוכה לחיים, רק כאשר הוא מחזיק בחכמה לאורך זמן. עמים רבים מספרים על גיבורים שיצאו לחפש את אותו עץ החיים—עץ שנותן לאוכליו חיי נצח—ונכשלו; אולם לפי ספר משלי, עץ החיים נמצא באחיזה התמידית בדרכי החכמה, ולא באכילה חד-פעמית של פרי פלאי.
Malbim adds that even when we have חכמה (in the sense of phronesis, the knowledge of ethical behavior), we have to continue to be תמכיה.
עץ חיים היא למחזיקים בה: יש צדיק ויש כובש; הצדיק הוא מי שטבע לבו נוטה אל החכמה ואין יצרו מסיתו לעבור על חקיה, והכובש הוא מי שטבעו נוטה לרע רק הוא כובש את יצרו. עפ״ז אומר שהיא עץ חיים למחזיקים בה, דהיינו להכובש, שהוא המחזיק בה בעל כרחה, כאלו החכמה תרצה להפרד ממנו כי טבעו מתנגד לה, רק הוא מחזיק בה בכל עז ואינו מניחה לצאת כי הוא כובש את יצרו. ותומכיה מאושר, היינו מי שהוא שטבע לבו בלתי מתנגד אל החכמה, שזה א״צ להחזיק בה בעל כרחה רק לתמוך אותה, הוא מאושר. ואמר בכל אחד רבותא, כי זאת שהכובש הוא מאושר באושר הנפש א״צ להודיענו, שזאת ידענו מעצמנו שלפי גודל צערו לכבוש את היצר יגדל אשרו ושכרו, כי לפום צערא אגרא. רק שהיינו מדמים שמלחמה הפנימית הזאת שלוחם עם יצרו לכבשו מקצרת את חייו, עז״א שהיא לו עץ חיים, שמארכת חייו כאילו אכל מעץ החיים שחי לעולם.
ואצל התומך שהוא מי שהחכמה תשכון אצלו בטבע ואין לו מלחמה פנימית, היה עולה על דעתנו שאין לו שכר כ״כ, הודיענו שגם תומכיה מאושר.
And with that, Shlomo turns to the nature of Divine wisdom, and why it should be the basis of our ethics.