בס״ד

Kavanot: Fear of Abandonment

Thoughts on Tanach and the Davening

We are almost done with all of ספר תהילים. There are two authors of תהילים whose compositions we still need to complete. The first is אסף, David’s chief musician, leaders of the Levites who sang in Jerusalem. We looked at many of his compositions in Quis Custodiet Ipsos Custodes and the following shiurim.

ויעזב שם לפני ארון ברית ה׳ לאסף ולאחיו; לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו׃

דברי הימים א פרק טז:לז

Asaf was more than a poet:

לבני אסף זכור ויוסף ונתניה ואשראלה בני אסף; על יד אסף הַנִּבָּא על ידי המלך׃

דברי הימים א כה:ב

הנבא: על אסף יאמר שהיה מתנבא ברה״ק ע״י המלך כי הוא הכינו להיישירו אל הנבואה.

מצודת דוד, שם

ויאמר יחזקיהו המלך והשרים ללוים להלל לה׳ בדברי דויד ואסף החזה; ויהללו עד לשמחה ויקדו וישתחוו׃

דברי הימים ב כט:ל

As a נביא, Asaf’s tehillim tend to be harsher than David’s. He is either bringing the word of G-d to the people, as a rebuke, or bringing the word of the people to G-d, pleading for mercy. תהילים פרק עד is no exception.

הרי הפרק מתבלט כאחת התפילות הלוהטות ביותר. התפילה נמרצת כל כך עד שלעתים נשמע בה טון הקינה. ואל הקינה מתלוה גם תלונה מרה, שיסודה בתמיהה: כיצד מרשה ה׳ לאויבי עמו להשתלט על עמו. הפרק פותח ב”למה אלקים זנחת לנצח?!“ ואף במרכזו של הפרק אנו שומעים שוב: ”עד מתי אלקים יחרף צר? ינאץ אויב שמך לנצח? למה תשיב ידך וימינך?“

פיבל מלצר, פני ספר תהלים, תהילים עד

Let’s look at this תפילה לוהטה.

א משכיל לאסף;
למה אלקים זנחת לנצח; יעשן אפך בצאן מרעיתך׃
ב זכר עדתך קנית קדם גאלת שבט נחלתך;
הר ציון זה שכנת בו׃
ג הרימה פעמיך למשאות נצח; כל הרע אויב בקדש׃

תהילים פרק עד

We have discussed the idea that we can read ספר תהילים in two different ways: one, as a complilation edited by David himself, and the other, as a much later compilation.

כי עוד הוסיפו זקני דור דור למלא אסמיו תבואת הדורות, בין שתילי ימי קדם, כמו תפלה למשה איש האלקים, בין מטעי אנשי הרוח הבאים אחריו, שיר המעלות לשלמה, על שושנים לבני קרח שיר ידידות על שלמה ביום חתונתו (תהילים מה), מזמור למנשה בן חזקיהו אחרי שב לאלקי אבותיו (תהילים סו), הלל הגדול על נס סנחריב, נגינות אסף על נס זה (תהילים עו), וכן מאיתן האזרחי, מהימן האזרחי, ידותון, ובני קרח, עד התפלות אשר יסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות, עד שוב ה׳ את שיבת ציון בימי כורש (תהילים קלז ו־פה).

מלבי״ם תהלים, הקדמה

אולם אצלנו אמונה אומן כי שבעים פנים לתורה וכפי דרך הדרוש והרמז והקבלה, כל המזמורים הללו כבר צפו במחזה הנביאים והמשוררים בני קרח ואסף בימי דוד והיו גנוזים וצפונים ביד אנשי הרוח דור דור עד עת שיצא הדבר אל הפועל.

מלבי״ם תהלים,הערה להקדמה

This is one of those perakim that we could read either as mourning of the destruction of the בית המקדש, or we could read it as contemporary with David, as a prophetic warning. Asaf is telling us that the greatness of the בית המקדש that is to be built is no guarantee that it will last forever. We looked at another משכיל לאסף in Politically Incorrect that explicitly warns of this.

נט שמע אלקים ויתעבר; וימאס מאד בישראל׃ ס ויטש משכן שלו; אהל שכן באדם׃ סא ויתן לשבי עזו; ותפארתו ביד צר׃ סב ויסגר לחרב עמו; ובנחלתו התעבר׃ סג בחוריו אכלה אש; ובתולתיו לא הוללו׃ סד כהניו בחרב נפלו; ואלמנתיו לא תבכינה׃… סז וימאס באהל יוסף; ובשבט אפרים לא בחר׃ סח ויבחר את שבט יהודה; את הר ציון אשר אהב׃

תהילים פרק עח

In this perek, Asaf asks that ה׳ remember three things: first, עדתך קנית; as we said in Days of Yore, קנה here doesn’t mean “acquired”, it means “made”:

קנה שמים וארץ: ול״נ מלת קנה הוא לשון תיקון סדור הישרה והכנה.

הכתב והקבלה, בראשית יד:יט

Second, גאלת שבט נחלתך, You saved us from Egyptian slavery with אותות ומופתים, with signs and wonders (those אותות will come up again later):

או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים; ככל אשר עשה לכם ה׳ אלקיכם במצרים לעיניך׃

דברים ד:לד

Third, הר ציון זה שכנת בו, You allowed us to build the בית המקדש, Your footstool, the place that is the center of Your manifestation on earth. And now, You have/will have allowed it to be destroyed.

ד שאגו צרריך בקרב מועדך; שמו אותתם אתות׃
ה יִוָּדַע כמביא למעלה; בסבך עץ קרדמות׃
ו ועת (וְעַתָּה) פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלמון׃
ז שלחו באש מקדשך; לארץ חללו משכן שמך׃
ח אמרו בלבם נינם יחד; שרפו כל מועדי א־ל בארץ׃
ט אותתינו לא ראינו; אין עוד נביא; ולא אִתָּנוּ ידע עד מה׃

תהילים פרק עד

אותתם אתות, their signs were signs. Asaf cries that they get אותות and we don’t. That is proof that You have abandoned us: the miracles all work for the enemy.

וכד שמע נבוכדנצר מלכא דבבל דאיתכבישת קרתא ירושלם, כניש כל חילוותא דכסדאי ואתא וקם על בית מוקדשא. מניד ברישיה ומייתי בידיה מן קדם דהוה ידע מה הוא בסוף משירייתיה דסנחריב כד אישתלח מלאכא עליהון מן מרומא וקטל בהון תמני סרי רברבין וחמשא אלפין פרשין ולא אישתייר במשריתיה דסנחריב אלא הוא בלחודוי. ונפקת תוב ברת קלא ואמרה ליה נבוכדנצר מלכא דבבל קום אזיל ותיב ברבלה בארע חמת. (יחזקאל כא:כו) קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים; שדא גירא למערבא והדר ונפל לגו ירושלם.

תרגום שני לאסתר א:ב

שמו אותותם אותות: אומרים ביום פלוני אנו כובשים אותם. נטלו חצים ועושין בהן אותות: היו יורדין בצפון והיה הולך בדרום ואל ארבע רוחות העולם ונופלות בדרום ויודע שנכבשת בידו שנאמר (יחזקאל כא:כו) [כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסׇם קָסֶם] קִלְקַל בַּחִצִּים [שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד]. וכל סימן שנתנו הצליחו.

מדרש תהילים עד:ב

ה׳ warns us in the Torah that אותות aren’t proof of truth:

ב כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום; ונתן אליך אות או מופת׃ ג ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר; נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם׃ ד לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא; כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם׃

דברים פרק יג

But it is still very hard to withstand.

י עד מתי אלקים יחרף צר; ינאץ אויב שמך לנצח׃
יא למה תשיב ידך וימינך; מקרב חוקך (חֵיקְךָ) כלה׃
יב ואלקים מלכי מקדם; פעל ישועות בקרב הארץ׃
יג אתה פוררת בעזך ים; שברת ראשי תנינים על המים׃
יד אתה רצצת ראשי לויתן; תתננו מאכל לעם לציים׃
טו אתה בקעת מעין ונחל; אתה הובשת נהרות איתן׃

תהילים פרק עד

We’ve talked in The King and I about the image of ה׳ controlling the water as a metaphor for creation, imposing order on chaos. But here it is specific to what was mentioned above: גאלת שבט נחלתך. This is a reference to יציאת מצרים and קריעת ים סוף.

ד מרכבת פרעה וחילו ירה בים; ומבחר שלשיו טבעו בים סוף׃ ה תהמת יכסימו; ירדו במצולת כמו בן׃ ו ימינך ה׳ נאדרי בכח; ימינך ה׳ תרעץ אויב׃

שמות פרק טו

That is the ידך וימינך that ה׳ is hiding now. The תנינים and לויתן are explicitly symbols of Egypt.

ג דבר ואמרת כה אמר אדנ־י ה׳ הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו; אשר אמר לי יארי ואני עשיתני׃ ד ונתתי חחים בלחייך והדבקתי דגת יאריך בקשקשתיך; והעליתיך מתוך יאריך ואת כל דגת יאריך בקשקשתיך תדבק׃ ה ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאריך על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה׃

יחזקאל פרק כט

And Egypt’s power is in its river, and the ultimate punishment will be the destruction of the Nile:

טו והחרים ה׳ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו; והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים׃ טז והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור; כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים׃

ישעיהו פרק יא

Asaf is asking ה׳, what happened to all those miracles we re-enact every פסח? Now, not only do we not see miracles rescuing us, we see miracles destroying us.

The tone then changes. Asaf acknowleges that ה׳ is in control of what happens in our lives, both good and bad, in times both quiet and exciting.

טז לך יום אף לך לילה; אתה הכינות מאור ושמש׃
יז אתה הצבת כל גבולות ארץ; קיץ וחרף אתה יצרתם׃

תהילים פרק עד

לך יום: גאולתם של ישראל.

אף לך לילה: ועמך היו בצרות הלילה.

רש״י, תהילים עד:טז

גם בחיינו האישיים, וגם במהלך החיים היהודי בכלל, יש שני סוגים של מחזורי חיים: יש אופן אחד שכל כולו הולך בעליות וירידות, ואופן שני, הליכה בשקט ובשלוה—בלי מאורעות וללא סערות. מצד מסויים זהו גם ההבדל שבין תקופת הקיץ לתקופת החורף. למעשה, כל הקיץ שלנו—מפסח והלאה—רצוף מאורעות. בחורף, גם אם נלקט את כל האירועים המיוחדים, את חנוכה ופורים ואפילו נוסיף את ט״ו בשבט באמצע, אין הרבה דברים מיוחדים שקורים. בחורי ישיבה יושבים ולומדים, ואין אפילו חופש כמו שצריך…

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, פרשת חיי שרה

יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע; אני ה׳ עשה כל אלה׃

ישעיהו מה:ז

And so אסף asks ה׳ to remember that the enemies of Israel are the enemies of G-d Himself.

יח זכר זאת אויב חרף ה׳; ועם נבל נאצו שמך׃
יט אל תתן לחית נפש תורך; חית ענייך אל תשכח לנצח׃
כ הבט לברית; כי מלאו מחשכי ארץ נְאוֹת חמס׃
כא אל ישב דך נכלם; עני ואביון יהללו שמך׃
כב קומה אלקים ריבה ריבך; זכר חרפתך מני נבל כל היום׃

תהילים פרק עד

Asaf can’t demand that ה׳ save us, but this battle is ה׳'s battle. We will fulfill our responsibilities even as we feel that we are overwhelmed.

כג אל תשכח קול צרריך; שאון קמיך עלה תמיד׃

תהילים עד:כג

תנו רבנן: שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן:…וקול המונה של רומי…

יומא כ,ב

This is an allegory which illustrates the universal dominion of Rome, whose influence is so great that it overwhelms all other cultures and ideologies. Thus, Rome threatens to eradicate G-d’s Presence from the earth.

Artscroll Tehillim 74:23

The perek ends, not on a point of hope, but of resolve. Our voice, the עני ואביון יהללו שמך, remains the קול דממה דקה, the voice of ה׳ in the world.


The next perek I want to look at has a very similar theme, asking הלעולמים יזנח אדנ־י?

מעומק הצרה—ולא ברור איזו צרה—נזכר המשורר ממשפחת אסף בסיפורי הישועה והניסים של יציאת מצרים, במיוחד בקריעת ים סוף, והוא זועק ותוהה—האמנם נשכחנו לנצח? האם נותרה תקווה?

לכאורה, זהו מזמור הפוך לשיר הישועה [אבל יש בו] זכירת סיפורי הנפלאות מימי קדם בשעה קשה מאד, ותיאור הישועה המבוקשת כאילו היא כבר התרחשה.

הרב ד״ר יואל בן נון, לאן נעלמו הניסים

א למנצח על ידיתון (יְדוּתוּן); לאסף מזמור׃
ב קולי אל אלקים ואצעקה; קולי אל אלקים והאזין אלי׃
ג ביום צרתי אדנ־י דרשתי;
ידי לילה נגרה ולא תפוג; מאנה הנחם נפשי׃
ד אזכרה אלקים ואהמיה; אשיחה ותתעטף רוחי סלה׃

תהילים פרק עז

על ידותון: על הדתות ועל הדינין העוברים על ישראל.

רש״י, תהילים עז:א

This perek starts out even more depressing than the previous one.

ביום: הגם שביום שבא עלי הצרה דרשתי את ה׳ וממנו בקשתי ריוח והצלה, ובכ״ז

בלילה: ידי נגרה, צייר שהיד שלו נגרה וזבה מן המכה שיש בידו, ולא תפוג מליגר…וע״כ מאנה הנחם נפשי, כי רואה כי אזלת יד, שיציין כאילו גם היד העליונה שהיתה בעזרו נחלשה ואין לה כח.

מלבי״ם, תהילים עז:ג

I am crying to ה׳ but there is no answer; the more I pray the more despondent I become. I remember how good things were, but now it seems that You have abandoned me. This is the same theme as the previous perek.

ה אחזת שמרות עיני; נפעמתי ולא אדבר׃
ו חשבתי ימים מקדם שנות עולמים׃
ז אזכרה נגינתי בלילה; עם לבבי אשיחה; ויחפש רוחי׃
ח הלעולמים יזנח אדנ־י; ולא יסיף לרצות עוד׃
ט האפס לנצח חסדו; גמר אמר לדר ודר׃
י השכח חנות א־ל; אם קפץ באף רחמיו סלה׃

תהילים פרק עז

ור׳ יודה בר׳ סימון אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבון העולמים! נזכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות, כמה דאת אומר (ישעיה לח:כ) וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כׇּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית ה׳.

פסיקתא דרב כהנא יז:א

As John Lennon said,

Yesterday All my troubles seemed so far away Now it looks as though they’re here to stay

Beatles, Yesterday

The volta turns to a theme that comes up often in תהילים: the fault is ours. חלותי היא, it is my sickness.

יא ואמר חלותי היא שנות ימין עליון׃
יב אזכיר (אֶזְכּוֹר) מעללי י־ה; כי אזכרה מקדם פלאך׃
יג והגיתי בכל פעלך; ובעלילותיך אשיחה׃
יד אלקים בקדש דרכך; מי אל גדול כאלקים׃
טו אתה הא־ל עשה פלא; הודעת בעמים עזך׃
טז גאלת בזרוע עמך; בני יעקב ויוסף סלה׃

תהילים פרק עז

The midrash says that חלותי היא refers to our חילול השם, and therefore You changed your attitude to us:

א״ר אלכסנדרי: נתחלה אותה השבועה שכרתה לנו בחורב ונשתנית הימין.

פסיקתא דרב כהנא יז:ב

אחר החקירה העליתי ואומר ”חלותי היא“…היא שימנעני מלקבל הטוב, ולא מצדו יתברך כי הלא ימינו יתברך פשוטה להשפיע תמיד טוב וחסד, וחלותי שאמרתי הוא שנות ימין עליון, שבעונותי הייתי סיבה לשנות ימין עליון שבמקום השפיע עלינו משפיע על שונאים בארץ גלותנו…

רוממות א־ל, תהילים עז:יא

חלותי היא and therefore שנות ימין עליון; that is the answer to the previous perek’s question, למה תשיב ידך וימינך?

Then Asaf comes back to קריעת ים סוף as the model for גאולה.

יז ראוך מים אלקים ראוך מים יחילו; אף ירגזו תהמות׃
יח זרמו מים עבות קול נתנו שחקים; אף חצציך יתהלכו׃
יט קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל; רגזה ותרעש הארץ׃
כ בים דרכך ושביליך (וּשְׁבִילְךָ) במים רבים; ועקבותיך לא נדעו׃

תהילים פרק עז

The perek ends on an ambiguous note:

נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן׃

תהילים עז:כא

It is clearly a reference to שירת הים:

נחית בחסדך עם זו גאלת; נהלת בעזך אל נוה קדשך׃

שמות פרק טו:יג

The Alshich says it is actually a statement about the future:

יצאו ממצרים אחרי משה ואהרן בלי צדה לדרך בארץ…ולא אמרו איה מאכלים נאים…ועל זה החזיק להם טובה הוא יתברך באמרו (ירמיהו ב:ב) זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ…וזה יאמר ”נחית כצאן עמך“ כי יצאו בתום לבב כצאן שהוא זכות רב, כלומר וגם אנו יש לנו זכות האמנה ובזה נבטח שתושיענו.

רוממות א־ל, תהילים עז:כא

We hope for a future as bright as the past. And so this perek ends on a hopeful note; it is a מזמור rather than a משכיל. The answer to הלעולמים יזנח אדנ־י is no: we remain כצאן עמך ביד משה ואהרן.