The three remaining perakim attributed to Moshe have a common theme:
צג:א ה׳ מָלָךְ גאות לבש…
צז:א ה׳ מָלָךְ תגל הארץ…
צט:א ה׳ מָלָךְ ירגזו עמים…
The Artscroll translation makes this a declaration about the future:
Hashem will have reigned He will have donned grandeur Hashem will have donned might and girded Himself; even firmed the world that it should not falter.
[The translation generally follows the view that this psalm reflects the pronouncements that will be made in the Messianic era. Accordingly, the past tense syntax of the psalm will be uttered in retrospect.]
And that is usually the way we take that statement of ה׳ מָלָךְ:
ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה׳ מָלָךְ׃
But there is the familiar line that puts the three tenses together:
ה׳ מֶלֶךְ ה׳ מָלָךְ ה׳ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד
And that makes it clear that we read ה׳ מָלָךְ not as the prophetic perfect but as the past. The problem with trying to interpret it is that it is not a pasuk in תנ״ך; it is a combination of three psukim. The past we quoted above; there is one more, in the middle of a perek but also one of the perakim attributed to Moshe:
אמרו בגוים ה׳ מָלָךְ אף תכון תבל בל תמוט; ידין עמים במישרים׃
The present is in תהילים:
ה׳ מֶלֶךְ עולם ועד; אבדו גוים מארצו׃
And the future is in שירת הים:
ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד׃
So we (at least in the liturgy) understand ה׳ מָלָךְ as referring to the past. We can understand what it means to say ה׳ is king, and will be king; a good part of the Rosh Hashana liturgy is declaring ה׳ king:
ויש הבדל בין ”מלך“ ובין ”מושל“, שהמלך הוא הנבחר בבחירת העם וברצונם, והמושל הוא ביד חזקה.
[שמע ישראל] ה׳ אלקינו ה׳ אחד: ה׳ שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האמות, הוא עתיד להיות ה׳ אחד.
ה׳ is king now, because we accept Him as king. ה׳ will be king לעתיד לבא, when the entire world accepts Him.
But then what does it mean that ה׳ was king, before anyone accepted Him? There is an idea that pervades the writings of the Maharal:
ויש לך לדעת, כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים. וקראו רז״ל (ברכות יג,א, דברים ו, ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד קבלת מלכותו…כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד.
הצורה היא אחת ויהא מתאחדת הכל כמו המלך בעם שעל ידו מתקשר העם עד שנעשה אחד…כך כל הבריאות העולם הם מצטרפים…ונמצא הכל מן פועל אחד…
ה׳ מָלָךְ from the time of creation, not from קבלת עול מלכות, but from the fact that it is ה׳'s השגחה that gives order and purpose to the universe and makes it a unified whole. מלך here is a metaphor for what it means to have laws of physics and a predictable universe.
So let’s look at the first perek in this series:
א ה׳ מלך גאות לבש;
לבש ה׳ עז התאזר; אף תכון תבל בל תמוט׃
ב נכון כסאך מאז; מעולם אתה׃
ג נשאו נהרות ה׳ נשאו נהרות קולם; ישאו נהרות דכים׃
ד מקלות מים רבים אדירים משברי ים; אדיר במרום ה׳׃
ה עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש; ה׳ לארך ימים׃
It’s hard to figure out how this holds together: it starts with ה׳ has reigned; His throne has been set since creation. That fits with the theme of ה׳ מָלָךְ. But then there are two psukim about loud water, then the בית המקדש is built. What’s with the water praising ה׳?
It’s interesting that the first mention of G-d as King, along with the first mention of the בית המקדש, is in the celebration of ה׳'s control of the water:
ב עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה; זה א־לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו׃
… יז תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳; מקדש אדני כוננו ידיך׃
יח ה׳ ימלך לעלם ועד׃
There is an important symbolism in ה׳'s control of the water.
תניא היה ר׳ מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד:י) וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר וכתיב (יחזקאל א:כו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא.
The תכלת of ציצית reminds us of three things: the ים, the רקיע, and the כסא הכבוד. But the proof text that the gemara brings only mentions רקיע, and the כסא הכבוד.
The כלי יקר says that ים and רקיע, as servants of הקב״ה, represent two different ways of serving.
(דברים לב:א) האזינו השמים [ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי]: אמר לו הקב״ה למשה: אמור להם לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי…ששמח לעשות רצוני שנאמר (תהלים יט:ו) וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ [יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח]…
וכן לענין הים הוא אומר (ירמיה ה:כב) הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה׳ אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מדתו ואמר אעלה ואציף את העולם?…ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנאמר וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ.
לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה׳ מיראה, שהרי אמר בים ”ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו׳“ וכמ״ש ”האותי לא תיראו נאום ה׳ אשר שמתי חול גבול לים“ ש״מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה…ע״כ אמר וים דומה לרקיע כי ע״י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד…מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה׳ בשמחה מאהבה.
We look at the ים and appreciate ה׳'s מדת הדין, imposing structure and order on the universe.
It’s interesting that many cultures have, as part of their creation myths, a common theme. Hermann Gunkel, a German Lutheran, compared the Hebrew Bible to other near eastern religions and noted that the pagan mythologies all had a creation myth that started with a great battle between the sky god and the sea god (usually a serpent or dragon), that ended with the defeat of the dragon and the creation of the world. He called that the Chaoskampf, the “Chaos Battle”, because the sea represents the chaos of the unformed world that has to be subdued by the sky god, representing order.
And that seems to be what בראשית is describing:
א בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ׃ ב והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום; ורוח אלקים מרחפת על פני המים׃
This doesn’t mean that the Torah is derived from paganism; just the opposite is true. Pagan mythology is a degenerate version of the truth that humanity once knew.
א בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו—ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד…
ב…והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצים ומשתחווים להם; ואומרין לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה…וכיון שארכו הימים, נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו: ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים, אינן יודעין אלא הצורה של עץ ואבן וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותן להשתחוות להן ולעובדן, ולהישבע בשמן…
Monotheism is not a higher stage of some process of growth following on a lower stage of polytheism. Monotheism is itself primary and basic; it has been the dominant mode of worship from as far back as human memory goes. All the other modes of religious faith came after it, and not before. For this truth, the scriptural text itself, though it does not say so in precisely this fashion, is the chief evidence.
Creation, as described by the Torah, was the בריאה יש מאין of unformed matter (called חומר), then the six days of imposing order, form, on it (called צורה).
ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב״ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון ”ברא“; ואין כל ה”נעשה“—תחת השמש או למעלה—הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים ”היולי“. ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.
…והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש ”תֹּהוּ“, והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ,ב): ”בתוהא על הראשונות“. מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש ”בֹּהוּ“, והמלה מורכבת, כלומר ”בּוֹ הוּא“.
Hylomorphism is a philosophical doctrine developed by the Ancient Greek philosopher Aristotle, which conceives every physical entity…as a compound of matter…and immaterial form…The word is a 19th-century term formed from the Greek words ὕλη (hyle: “wood, matter”) and μορφή (morphē: ”form“).
The Maharal, in many places, says that water in this sense is the symbol of חומר.
המים אין להם צורה גמורה, ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים. לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים, שהם בלי צורה מקוימת, בלשון רבים.
ועוד נקרא ”נהרא“, כי כח החמרי הטבעי הוא נוהג בתמידות, ואינו נח לעולם, רק נוהג כמנהגו.
מקלות מים רבים אדירים משברי ים; אדיר במרום ה׳ is the fact that ה׳ created יש מאין, then imposed order on chaos, צורה on חומר, in creation, culminating in the human being who would go on to create a space for ה׳ to exist in that created world, לביתך נאוה קדש.
בששי היו אומרים: ”ה׳ מלך גאות לבש“, על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן.
The next perek looks at the consequence of ה׳ מָלָךְ: the world should rejoice about creation:
א ה׳ מלך תגל הארץ; ישמחו איים רבים׃
ב ענן וערפל סביביו; צדק ומשפט מכון כסאו׃
ה׳ מלך: מבאר שע״י מלוכת ה׳ באופן זה שהיא ההשגחה באמצעות הטבע, עי״כ תגל הארץ.
We’ve talked before about כסא ה׳ as a symbol of ה׳‘s manifestation in the world. But that usually isn’t visible. ה׳’s hand in nature is hidden behind the scenes.
ענן וערפל: מצייר בצד הזה שההשגחה נסתרת ואינה ניכרת לכל, כי רבים ידמו שהעולם נוהג המנהג הטבעי המחויב מן המערכת, וימשיל כאלו ענן וערפל סוככים סביביו בל יראהו אדם ולא ישיגהו, כי השגחתו נסתרת. ובכ״ז צדק ומשפט מכון כסאו, שההנהגה השמיימית שנקראת כסא ה׳.
But the hand of ה׳ isn’t always invisible. We can see it if we look.
ג אש לפניו תלך; ותלהט סביב צריו׃
ד האירו ברקיו תבל; ראתה ותחל הארץ׃
Even while this dark era bursts like a ruinous thunderstorm…its flashes of lightning serve to enlighten those still capable of acquiring better knowledge and understanding.
ה הרים כדונג נמסו מלפני ה׳; מלפני אדון כל הארץ׃
ו הגידו השמים צדקו; וראו כל העמים כבודו׃
ז יבשו כל עבדי פסל המתהללים באלילים;
השתחוו לו כל אלהים׃
But if we look carefully, we see that (תהילים יט:ב) השמים מספרים כבוד א־ל; ומעשה ידיו מגיד הרקיע. So to here, הגידו השמים צדקו. Don’t be fooled by the apparent existence of אלוהים, the multiplicity of forces in the universe. They all השתחוו לו כל אלהים. As the Maharal said, המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד.
And then we have the volta: the perek starts talking about ציון. I haven’t found any commentators who are bothered by this; if the perek was written by Moshe, how could it mention a place that would not exists for another 400 years? I would assume that the second half of the perek was written by David, and talks about the Jewish people react to the realization that ה׳ מלך. The perek starts with תגל הארץ; ישמחו איים רבים, a universal message. Now we see how we should react.
ח שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה
למען משפטיך ה׳׃
ט כי אתה ה׳ עליון על כל הארץ;
מאד נעלית על כל אלהים׃
It’s the same שמחה and גילה that ה׳ rules על כל אלהים. But the difference is that we’re supposed to do something with that joy:
י אהבי ה׳ שנאו רע;
שמר נפשות חסידיו; מיד רשעים יצילם׃
יא אור זרע לצדיק; ולישרי לב שמחה׃
יב שמחו צדיקים בה׳; והודו לזכר קדשו׃
Acceptance of ה׳ מלך should lead to us being אהבי ה׳:
והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ—מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד (תהילים מב:ג): צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵ־ל חָי .
And that leads to שנאו רע and ישרי לב.
The last ה׳ מלך perek is even harder to attribute to Moshe, because it jumps right in to the mention of ציון:
א ה׳ מלך ירגזו עמים; ישב כרובים תנוט הארץ׃
ב ה׳ בציון גדול; ורם הוא על כל העמים׃
And then mentions Shmuel by name:
משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו;
קראים אל ה׳ והוא יענם׃
So I would assume we have the skeleton of the original psalm written by Moshe:
א ה׳ מלך ירגזו עמים; ישב כרובים תנוט הארץ׃
…ג יודו שמך גדול ונורא; קדוש הוא׃
…ה רוממו ה׳ אלקינו והשתחוו להדם רגליו; קדוש הוא׃
…ט רוממו ה׳ אלקינו והשתחוו להר קדשו;
כי קדוש ה׳ אלקינו׃
Here it is not אהבת ה׳ and תגל הארץ, but יראת ה׳ and ירגזו עמים. Loving ה׳ means yearning to be close to Him, but that is impossible, so that love inextorably leads to awe and a feeling of distance:
וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד (תהילים ח:ד-ה): כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ…מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ.
And that is connected to the משכן and מקדש, the כרובים, the הר קדשו and especially the הדם רגליו. We pointed out that while the symbolism of G-d “sitting” on a “throne” is of ה׳'s actions in the world, the “footstool” that G-d “rests” on is the actions of human beings in the world. We are the כרובים that carry כבוד ה׳ on the earth. Again, ה׳ מלך implies a responsibility to be His emissaries in the world.
And so David adds the verses that make that mission specific to בני ישראל:
ב ה׳ בציון גדול; ורם הוא על כל העמים׃
…ד ועז מלך משפט אהב;
אתה כוננת מישרים; משפט וצדקה ביעקב אתה עשית׃
And then he adds three exemplars of that mission:
ו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו;
קראים אל ה׳ והוא יענם׃
ז בעמוד ענן ידבר אליהם; שמרו עדתיו וחק נתן למו׃
ח ה׳ אלקינו אתה עניתם;
א־ל נשא היית להם; ונקם על עלילותם׃
ויאמר ה׳ אלי אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה; שלח מעל פני ויצאו׃
בעת שנמצאו משה ואהרן בין כהניו, ושמואל נמצא בין קוראי שמו, ר״ל בעת שישראל הם במדרגה כזאת שישרה שכינתו עליהם בדרך פלאיי, וימצא עם כהניו כמו שנמצא עם משה ואהרן, שידמו כהניו כמשה ואהרן בדיבוק אלו־ה עמהם, וקוראי שמו ידמו כשמואל ומפרש כמו שענה לשמואל בעת קרא אליו וינוסס נס להתנוסס…אז דומה ה׳ כשוכן ביניהם וכאלו דירתו בהר קדשו למטה.
But the perek ends with a universal plea:
רוממו ה׳ אלקינו והשתחוו להר קדשו;
כי קדוש ה׳ אלקינו׃
ו ובני הנכר הנלוים על ה׳ לשרתו ולאהבה את שם ה׳ להיות לו לעבדים כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי׃ ז והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי; כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים׃