We left off with the story of David’s return to Jerusalem after defeating Avshalom’s rebellion, with the worsening tension between the tribes of the north, ישראל, and the tribe of the south, יהודה (and we pointed out that at this time, בנימן is a major part of the north):
ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר עשר ידות לי במלך וגם בדוד אני ממך ומדוע הקלתני ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי; ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל׃
And an important part of this was David’s own reaction to the last scion of Saul’s line, מפיבשת:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִילְמָלֵי לֹא קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ.
Now, I understand why the conflict would lead to the split in the kingdom, but how does that lead to עֲבוֹדָה זָרָה (and thus to גלות)? That is what I want to look at in this shiur.
The conflict comes to a head before David makes it back to Jerusalem:
ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני; ויתקע בשפר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל׃
The text says ושם נקרא, he was “called”. קרא has two different meanings in תנ״ך, ”to be summoned or invited“, and “to have a calling”. This is clearly the latter.
והיטב דברו בזה האחרונים שקריאה לפלוני מורה שהיה הקרוא רחוק ממנו ושולח אחריו שיבא אליו…אבל בכל מקום שאומר קרא אל פלוני, מורה שהקרוא עומד לפני הקורא או קרוב אליו והקריאה הוא דרך כבוד וחבה שמזמינהו אל הדבור, וכלל זה בדוק בכל מקום.
- calling
- a strong inner impulse toward a particular course of action especially when accompanied by conviction of divine influence.
The gemara says a “בַּת קוֹל” announced the impending split of the kingdom:
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ דָּוִד לִמְפִיבוֹשֶׁת ”אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה“ יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ רְחַבְעָם וְיָרׇבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמַּלְכוּת.
I would read this שם נקרא as telling us that שבע בן בכרי has a role in history. The “בַּת קוֹל” is the voice of שבע בן בכרי.
There is another subtlety about שבע בן בכרי:
הרשעים קודמים לשמם: נבל שמו, גלית שמו, שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמן קודמם: ושמו אלקנה, ושמו ישי, ושמו בועז, ושמו מרדכי, ושמו מנוח…איתיבין ליה הכתיב (בראשית כד) ”ולרבקה אח ושמו לבן“! ר׳ יצחק אומר: אפורדוכסיס.
Rabbi Menachem Kasher understands this based on the midrash:
תני: שלשה שמות נקראו לאדם הזה: אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים, ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו.
הצדיקים שמן קודמן, היינו השם שקנו לעצמן על ידי מעשיהם הטובים והוא השם שנקראו בספר תולדות ברייתם הוא קודם לשם שקראו להם אבותיהם. מה שאין כן הרשאים שלא קנו לעצמם שם טוב נשארו רק בהשם שקראו להם אבותיהם.
שבע בן בכרי doesn’t “make a name for himself”. He has a role, but no identity. As we will see, he goes by many names through history. And he is identified as a איש בליעל, which provides a hint in the text that there is some עבודה זרה involved here:
יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר; נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם׃
We’ll have to spend some time wandering through תנ״ך to put all the pieces together.
When שבע בן בכרי blows the shofar, the people of ישראל join him:
ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם מן הירדן ועד ירושלם׃
Now כל איש ישראל doesn’t mean the entire population of Israel; it refers to the group from ישראל who came to bring David back originally
יח ואלף איש עמו מבנימן וציבא נער בית שאול וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו אתו; וצלחו הירדן לפני המלך׃… מא ויעבר המלך הגלגלה וכמהן עבר עמו; וכל עם יהודה ויעברו (העברו) את המלך וגם חצי עם ישראל׃
So by the time the crossed the Jordan, half of the one thousand men of the north had abandoned David. Now the rest of them go with שבע בן בכרי.
David doesn’t immediately respond. He returns to Jerusalem:
ויבא דוד אל ביתו ירושלם ויקח המלך את עשר נשים פלגשים אשר הניח לשמר הבית ויתנם בית משמרת ויכלכלם ואליהם לא בא; ותהיינה צררות עד יום מתן אלמנות חיות׃
We will defer the story of the פלגשים until next time.
Now David reacts to this new rebellion:
ד ויאמר המלך אל עמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים; ואתה פה עמד׃ ה וילך עמשא להזעיק את יהודה; וייחר (ויוחר) מן המועד אשר יעדו׃
ו ויאמר דוד אל אבישי עתה ירע לנו שבע בן בכרי מן אבשלום; אתה קח את עבדי אדניך ורדף אחריו פן מצא לו ערים בצרות והציל עיננו׃ ז ויצאו אחריו אנשי יואב והכרתי והפלתי וכל הגברים; ויצאו מירושלם לרדף אחרי שבע בן בכרי׃
Notice who David is putting in charge of the response. עמשא had been Avshalom’s general:
ואת עמשא שם אבשלם תחת יואב על הצבא; ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגל בת נחש אחות צרויה אם יואב׃
But after יואב (David’s general) kills Avshalom, David appoints עמשא in his place. This accomplishes two things: יואב is fired for defying David’s orders to spare Avshalom, and publicly expresses David’s amnesty for those who joined Avshalom. David is trying to re-unite the kingdom.
ולעמשא תמרו הלוא עצמי ובשרי אתה; כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים תחת יואב׃
But David wants to defeat שבע בן בכרי quickly. He gives עמשא three days to muster the army again (they’ve all gone home after Avshalom’s rebellion). But עמשא takes too long, and David asks אבישי (יואב's brother, and another of David’s generals) to assemble הכרתי והפלתי וכל הגברים. Who are the כרתי ופלתי? We’ve seen them before, in the summary of David’s administration at the end of פרק ח:
ובניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי; ובני דויד הראשנים ליד המלך׃
The Targum assumes they were a military force: the archers and slingers:
וּבְנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע מְמַנָא עַל קַשְׁתַּיָא וְעַל קַלְעֲיָא…
Some assume they are names of families who acted as David’s palace guard:
וי״מ כרתי ופלתי שתי משפחות היו מישראל שהיו סרים אל משמעות המלך ורואים פניו תמיד ובניהו היה בראשם.
But the gemara says they had a judicial role; they were the “sanhedrin”:
(דברי הימים א כז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב: אחיתופל זה יועץ…ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין; אביתר אלו אורים ותומים. וכן הוא אומר (דברי הימים א יח) ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי; ולמה נקרא שמן כרתי ופלתי [תוספות, ברכות ד,א: פי׳ ר״ת דכרתי ופלתי היינו סנהדרין] ? כרתי, שכורתין דבריהן; ופלתי, שמופלאין מעשיהן. ואחר כך שר הצבא למלך יואב.
And later, they will be the ones who anoint Shlomo (which also sounds like a judicial role)
לח וירד צדוק הכהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי וירכבו את שלמה על פרדת המלך דוד; וילכו אתו על גחון׃
לט ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה; ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה׃
So are the כרתי ופלתי military or judicial? Yes. Just as there was no separation between church and state, there was no separation between civil and military leadership, no Posse Comitatus Act. We have the vision of the Sanhedrin as a group of wizened old men sitting in yeshiva, but David’s גיבורים were his תלמידי חכמים. We will discuss this more when we get to פרק כג.
David needs to defeat שבע בן בכרי quickly, when שבע has only a small band of followers. At this point, it’s a police action, not a war. David wants to nip it in the bud because he realizes that this could be much worse that Avshalom’s rebellion: עתה ירע לנו שבע בן בכרי מן אבשלום. Avshalom would have taken over the kingdom; שבע בן בכרי will break the kingdom apart. We know this because that’s exacly what happened 40+ years later:
טו ולא שמע המלך אל העם; כי היתה סבה מעם ה׳ למען הקים את דברו אשר דבר ה׳ ביד אחיה השילני אל ירבעם בן נבט׃ טז וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אלהם וישבו העם את המלך דבר לאמר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד; וילך ישראל לאהליו׃
And the people use the exact same words as שבע בן בכרי: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל. This isn’t a literary foreshadowing; this is a quote. This is the same rebellion. David will not end it; he and Shlomo will only suppress it. To get a sense of what the people of ישראל were thinking through all this time, read Brandes’s The Secret Book of Kings again.
חז״ל saw the connection:
אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף׃
אֲמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּרוּחַ נְבוּאָה יָת כּוֹלָא עֲבַד יְיָ שַׁפִּיר בְּעִדָּנֵיהּ דְּחָזְיָא [הֲוַת] מַצּוּתָא דַּהֲוָת בְּיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר נְבָט לְמֶהֱוֵי בְיוֹמֵי שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי וְאִתְעַכַּבַת וְהֲוָאַת בְּיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר נְבָט דְּאִלּוּ הֲוָת בְּיוֹמֵי שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי לָא הֲוָת מִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא עַל עֵסַק עִגְלִין דִּדְהַב דַּעֲבַד יָרָבְעָם…
So to understand שבע בן בכרי, we have to jump forward to the story of ירבעם בן נבט.
ד ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים; ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלקיו כלבב דויד אביו׃
…יא ויאמר ה׳ לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך׃ יב אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך; מיד בנך אקרענה׃ יג רק את כל הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך; למען דוד עבדי ולמען ירושלם אשר בחרתי׃
…כו וירבעם בן נבט אפרתי מן הצרדה ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה; וירם יד במלך׃ כז וזה הדבר אשר הרים יד במלך; שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו׃ כח והאיש ירבעם גבור חיל; וירא שלמה את הנער כי עשה מלאכה הוא ויפקד אתו לכל סבל בית יוסף׃
כט ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם; וימצא אתו אחיה השילני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה׃ ל ויתפש אחיה בשלמה החדשה אשר עליו; ויקרעה שנים עשר קרעים׃ לא ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים; כי כה אמר ה׳ אלקי ישראל הנני קרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים׃ לב והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלם העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל׃…לז ואתך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך; והיית מלך על ישראל׃ לח והיה אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי ועשית הישר בעיני לשמור חקותי ומצותי כאשר עשה דוד עבדי והייתי עמך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד ונתתי לך את ישראל׃
מ ויבקש שלמה להמית את ירבעם; ויקם ירבעם ויברח מצרים אל שישק מלך מצרים ויהי במצרים עד מות שלמה׃
Then we have the story of Rechovam, son of Shlomo, and ירבעם’s successful rebellion, when he declares, מה לנו חלק בדוד. But once he is king of ישראל, he decides he has a problem:
כו ויאמר ירבעם בלבו; עתה תשוב הממלכה לבית דוד׃ כז אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה׳ בירושלם ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה; והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה׃ כח ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב; ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים׃ כט וישם את האחד בבית אל; ואת האחד נתן בדן׃ ל ויהי הדבר הזה לחטאת; וילכו העם לפני האחד עד דן׃ לא ויעש את בית במות; ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי׃ לב ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבח לעגלים אשר עשה; והעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה׃
Here we have the connection, that נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד leads to עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה. But this really only begs the question. Why does ירבעם build עגלי זהב? If there’s anything we learn from Jewish history, it’s that golden calves are a bad idea. And the תרגום קוהלת we quoted above, אִלּוּ הֲוָת בְּיוֹמֵי שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי לָא הֲוָת מִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא עַל עֵסַק עִגְלִין דִּדְהַב דַּעֲבַד יָרָבְעָם, implies that שבע בן בכרי would have also built a golden calf, if only he had survived.
That’s a good question. But first, why a temple in דן, in the far north? We can understand building a pseudo-בית המקדש in בית אל. בית אל has a history. Avraham built a מזבח there:
ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה; בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳׃
And Yaakov built a מזבח there (and called it a בית אלקים):
יט ויקרא את שם המקום ההוא בית אל; ואולם לוז שם העיר לראשנה׃ כ וידר יעקב נדר לאמר; אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש׃ כא ושבתי בשלום אל בית אבי; והיה ה׳ לי לאלקים׃ כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃
א ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם; ועשה שם מזבח לא־ל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך׃…ו ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל; הוא וכל העם אשר עמו׃ ז ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל; כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו׃
And Rav Medan argues that the משכן in שילה was in fact in בית אל (that שילה was the location just outside of the city of בית אל where Yaakov put his מצבה).
ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה וישכינו שם את אהל מועד; והארץ נכבשה לפניהם׃
ויאמרו הנה חג ה׳ בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה׃
כו ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה׳ ויצומו ביום ההוא עד הערב; ויעלו עלות ושלמים לפני ה׳׃
כז וישאלו בני ישראל בה׳; ושם ארון ברית האלקים בימים ההם׃
And arguably, Yaakov intended for the permanent בית המקדש to be in בית אל:
ח יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך; ישתחוו לך בני אביך׃…י לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׃
Ad ki yavo Shiloh—this is to be Judah’s position until the national spiritual hub is established at Shiloh; the inauguration of a solid foundation of the Tabernacle demonstrates that the “era of the tent of dwelling” is over and the people will have turned a new page to an era of tribal identity oriented towards a common middle. Jacob is simultaneously willing his sons to establish that national hub at Shiloh—as per above—but at the same time directing them that once that has become a “fact on the ground”, there is no need for a single leader among the brothers. It will be time for each tribe to find their own leaders and council of elders…
I disagree with Rabbi Etshalom’s conclusion; I assume that עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים means that יהודה would be the leader until the בית המקדש is built in שילה, and then the nations would flock there (יקהת עמים), ushering in the אחרית ימים. But יהודה would not lose his dominion. However, it is a reasonable interpretation and so ירבעם may be making that argument: moving the ארון to Jerusalem was a mistake, and מלכות בית דוד was never meant to be forever.
We know that Jerusalem as the site of the בית המקדש is never mentioned in the Torah. Determining the מקום אשר יבחר ה׳ is left up to us:
כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה׃
כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם: דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא; תלמוד לומר ”לשכנו תדרשו ובאת שמה“; דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא.
To summarize, I could understand the establishment of a temple in בית אל as a halachic מחלוקת; בית אל certainly has the historic credibility to be the מקום אשר יבחר ה׳. But why another one in דן? And again, why a golden calf? That didn’t work out so well the first time:
א וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר; ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו׃ ב ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם; והביאו אלי׃ ג ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם; ויביאו אל אהרן׃ ד ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה; ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים׃ ה וירא אהרן ויבן מזבח לפניו; ויקרא אהרן ויאמר חג לה׳ מחר׃ ו וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים; וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק׃
ירבעם even uses the same language: ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.
Somehow establishing an alternative בית המקדש means setting up a golden calf, which leads to the עבודה זרה of אלה אלהיך ישראל. The key is to realize that ירבעם establishes two sites, along with multiple בית במות. He is not only rebelling against the king; he is rebelling against the concept of a בית המקדש, of a single national religious center and a single national religion. Rejecting David is rejecting Jerusalem is rejecting the בית המקדש is eventually rejecting הקב״ה Himself.
בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש, אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו.
אל תקרי is also called a תיקון סופרים, which I would not understand as a literal editorial change by later rabbis, but a midrashic statement that the literal text is a euphemism.
ותקון סופרים הוא זה: אינו רוצה לומר שהסופרים תקנו זה מעצמם, כאותם שתקנו לתלמי המלך…אלא ה״פ: שהכתוב כנה זה כדרך תקוני סופרים שמנהגם לכנות הכתוב לתקון הלשון לפי כונתם.
And reading איש לאהליו as איש לאלהיו applies to the rebellion of שבע בן בכרי as well:
מלכים [א יב:טז]. ובדברי הימים ב י[:טז]…שמואל [ב כ:א] ”ואיש לאהליו ישראל“. מלכים ”לאהליך ישראל“. דברי הימים ”איש לאהליך ישראל“. ובספר כ״י מודיק מצאתי שכל שלשת פסוקים אלה נמנו עם סימן ”י״ח מלין תקון סופרים“. ונראה שכן צריך להיות במסורת…והיל״ל לאלהיו לאלהיך אלא שכינה שכתוב.
There is no separation of church and state. ירבעם, and שבע בן בכרי before him were declaring their independence from the national government in Jerusalem, and also declaring that each tribe should be able to serve ה׳ in there own way. There should be multiple ביתי מקדש. איש לאלהיו doesn’t mean that everyone gets their own god; ירבעם isn’t that wrong. איש לאלהיו means everyone can worship the way they want. This is a central theme in Brandes’s book.
But the way they want to serve ה׳ is with a golden calf. We still don’t understand that. We have connected our story in שמואל to מלכים and to שמות. To pull it all together, we need to add one more ingredient from שופטים.
תנא: הוא נבט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי. נבט שניבט ולא ראה. מיכה שנתמכמך בבנין. ומה שמו? שבע בן בכרי שמו. תנו רבנן: שלשה ניבטו ולא ראו ואלו הן נבט ואחיתופל ואיצטגניני פרעה. נבט ראה אש שיוצאת מאמתו הוא סבר איהו מליך ולא היא ירבעם הוא דנפק מיניה.
We understand how, midrashically, שבע בן בכרי is נבט, is the father of ירבעם. Brandes takes this literally, but שבע is from בנימן and ירבעם is from אפרים. So I would take it symbolically. The gemara says נבט had a vision of fire coming from his loins but didn’t realize that it would be his son who would be the “fire”. But what does מיכה, the one who built the idol in the end of ספר שופטים, have to do with this? And what does the gemara mean by מיכה שנתמכמך בבנין? The midrash expands:
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים, תָּלָה אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר (תהלים קכג:א): אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְּחַרְטֻמֵּיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמִּיכָה הָיָה שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן, מַה שֶּׁהִצִּיל מֹשֶׁה מִן הַלְּבֵנִים. נָטַל הַלּוּחַ שֶׁכָּתַב עָלָיו מֹשֶׁה, עֲלֵה שׁוֹר, כְּשֶׁהֶעֱלָה אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים, וְיָצָא הָעֵגֶל גּוֹעֶה. כְּשֶׁהוּא מְקַרְטֵעַ, הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ (תהלים קו:כא): שָׁכְחוּ אֵ־ל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם.
Sefaria’s translation takes נתמכמך בבנין as being part of the “magic” that created the golden calf:
Some say that Micah ground the bricks that Moses had saved into the mixture, and that he took the tablet which Moses had written upon when he raised Joseph’s coffin out of the Nile and cast them into the smelting furnace amidst the earrings.
But Rashi gives it a very strange interpretation (and then gives a very simple פשט understanding of the gemara):
נתמכמך בבנין: של מצרים, שנתנוהו בבנין במקום לבנה, כדמפרש באגדה, שאמר לו משה להקב״ה: אתה הרעות לעם הזה, שעכשיו אם אין להם לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין. אמר לו הקב״ה: קוצים הם מכלין, שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים. ואם תרצה תנסה והוציא אחד מהן. הלך והוציא את מיכה. ל״א ”נתמכמך“: עסק בבנין עד שנעשה מך, כדאמרינן (סוטה יא,א) כל העוסק בבנין מתמסכן.
So somehow מיכה, who would later dedicate all his money to establishing a temple to an idol (העוסק בבנין מתמסכן) is tied to חטא העגל, so he is also a “father” of ירבעם. And he is somehow rescued from the bricks of Egypt by Moshe’s misplaced sympathy, and he should have been left in Egypt. It’s all very hard to understand.
We need to look at the story of מיכה.
א ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו׃ ב ויאמר לאמו אלף ומאה הכסף אשר לֻקַּח לך ואת אלית וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי אני לקחתיו; ותאמר אמו ברוך בני לה׳׃ ג וישב את אלף ומאה הכסף לאמו; ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה׳ מידי לבני לעשות פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך׃ ד וישב את הכסף לאמו; ותקח אמו מאתים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסכה ויהי בבית מיכיהו׃ ה והאיש מיכה לו בית אלהים; ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן׃ ו בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה׃
א בימים ההם אין מלך בישראל; ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת כי לא נפלה לו עד היום ההוא בתוך שבטי ישראל בנחלה׃…
כז והמה לקחו את אשר עשה מיכה ואת הכהן אשר היה לו ויבאו על ליש על עם שקט ובטח ויכו אותם לפי חרב; ואת העיר שרפו באש׃ כח ואין מציל כי רחוקה היא מצידון ודבר אין להם עם אדם והיא בעמק אשר לבית רחוב; ויבנו את העיר וישבו בה׃ כט ויקראו שם העיר דן בשם דן אביהם אשר יולד לישראל; ואולם ליש שם העיר לראשנה׃ ל ויקימו להם בני דן את הפסל; ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ׃ לא וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלקים בשלה׃
Note the שמו מיכיהו. We mentioned before the במדבר רבה: הצדיקים שמן קודמם: ושמו אלקנה, ושמו ישי, ושמו בועז, ושמו מרדכי. The implication is that his intentions, at least were good:
ושמו מיכיהו: בתחלה היה צדיק וקראו מיכיהו, ואחר שעבד ע״ז קראו מיכה; ולכן אמר ושמו מיכיהו.
We need to emphasize that the עבודה זרה in these cases is not worship of foreign gods; it is foreign worship of G-d. These are idols of הקב״ה: הנה אלהיך ישראל. My niece Ayelet, when she was in high school, was very excited to learn that “G-d had a wife!” She was talking about the fragments discovered at Kuntillet Ajrud in the Sinai, which include references to “Yahweh of Samaria and his Asherah”. Evidently this was a belief that some held.
If I ask a rabbi, “What is Judaism?”, the answer will be “the will of G-d as expressed in the Torah”. If I ask a sociologist, “What is Judaism?”, the answer will be “the religious practices of Jews”. The same thing is true of ancient Israel. We certainly believe that ה׳ wanted the people to serve Him as the Torah prescribes, but the actual religion of the people, their עבודת ה׳, was polytheistic and idolatrous:
חדשים מקרב באו: אֲפִלּוּ הָאֻמּוֹת לֹא הָיוּ רְגִילִים בָּהֶם—גּוֹי שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָם, הָיָה אוֹמֵר זֶה צֶלֶם יְהוּדִי.
Now we understand why ירבעם built a temple in the city of דן; it also had historic credentials, as the temple of פסל מיכה, that lasted כל ימי היות בית האלקים בשלה. In the eyes of the people, during the time of the שופטים, there were two משכנות, both equally valid.
Now, the text doesn’t describe the פסל מיכה. But we have a hint from the Tanchuma we cited above: חז״ל saw מיכה as the one who determined the form of the עגל הזהב, specifically as the symbol of יוסף. I would assume that his personal idol was something similar. So we need to understand golden calves better.
וירא משה את העם כי פרע הוא; כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם׃
Generally we would read קמיהם as “their enemies”, but Onkelos translates it as “generations”:
חֲזָא משֶׁה יָת עַמָא אֲרֵי בְטִיל הוּא אֲרֵי בָטֵילִנוּן אַהֲרֹן לַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן.
The עגל הזהב would be a problem for the Jews throughout the generations. I will emphasize again that this was never considered to be worship of other gods; it’s bad, but not that bad:
א ויהורם בן אחאב מלך על ישראל בשמרון בשנת שמנה עשרה ליהושפט מלך יהודה; וימלך שתים עשרה שנה׃
ב ויעשה הרע בעיני ה׳ רק לא כאביו וכאמו; ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו׃
ג רק בחטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל דבק; לא סר ממנה׃
כח וישמד יהוא את הבעל מישראל׃
כט רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם; עגלי הזהב אשר בית אל ואשר בדן׃
But why a cow? There is a specific symbolism here. When בני ישראל built the original עגל, they had just experienced the direct revelation of the divine, at מעמד הר סיני and before that, at קרעית ים סוף:
(שמות טו:ב) זה א־לי:ר׳ אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל? שנאמר: (הושע יב:יא) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה.
We don’t have any way of understanding that level of revelation. But my assumption is that it was some sort of synesthetic experience; that their brains translated the direct knowledge of the divine into a sense experience, what Kant called a phenomenon:
[וכל העם] ראים את הקולת: רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר.
וחז״ל במדרש תנחומא אמרו שראו את המרכבה ושמטו פני שור מהשמאל ועשו צורתו, וכוונתם כי התבאר אצלי בפירוש מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל…
ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן; ופני נשר לארבעתן׃
I am assuming that angels are non-corporeal; they don’t have faces and wings. Angels represent the will of ה׳ in the world. But יחזקאל has a vision, and whatever נבואה means, it was similar to בני ישראל above: his brain interpreted it as visual imagery. And the כרובים that carried the מרכבה, the mobile “throne of G-d”, had wings and four faces: human, lion, ox and eagle (technically vulture, but that has the wrong poetic implications in English. ואכמ״ל). יחזקאל calls the angels that carry the מרכבה, כרובים.
והיו הכרובים: כבר בארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים, והם פני אדם ולהם כנפים. ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלקים השכל וידוע אותו כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו.
So when the people asked אהרן: קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, the people were looking for something that represented the כרובים that they had experienced. They were not wrong; ה׳ would command them to create an ארון with the representation of כרובים to lead them to ארץ ישראל:
ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים; וארון ברית ה׳ נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה׃
As we’ve said, the כרובים had a number of forms, all of which appeared in the משכן and בית המקדש:
ואת המשכן תעשה עשר יריעת; שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני כרבים מעשה חשב תעשה אתם׃
כרבים מעשה חשב: כְּרוּבִים הָיוּ מְצֻיָּרִין בָּהֶם בַּאֲרִיגָתָן, וְלֹא בִרְקִימָה שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה מַחַט, אֶלָּא בַאֲרִיגָה בִשְׁנֵי כְּתָלִים, פַּרְצוּף אֶחָד מִכָּאן וּפַרְצוּף אֶחָד מִכָּאן—אֲרִי מִצַּד זֶה וְנֶשֶׁר מִצַּד זֶה…
ועשית [שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת]: אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים. ופירשו כרוביא בלשון ארמי. והכ״ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה.
ואת הים האחד; ואת הבקר שנים עשר תחת הים׃
And that is what ירבעם built:
אין ספק שהראה במעשה זה פנים לכל צד, אל יראי ה׳ אמר שעשאם לשם הא־ל שכמו שישכון במקדש על שני הכרובים הלקוחים מהמרכבה שהיא צורה אנושית מורה על החכמה, השיא אותם שישכון בבית אל ובדן אל פני שור שבמרכבה שמורה על ריבוי התבואות וכח שור.
I would argue that if you were looking at them, you would not be able to tell the difference between a כרוב and an עגל. The two terms are an editorial choice. Statues of כרובים are are commanded by ה׳; statues of עגלים are not. אהרון and מיכה and ירבעם weren’t making golden calves; they were making כרובים, just like in the בית המקדש. That is certainly problematic:
יח ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל; אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׃
יט לא תעשון אתי; אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׃
לא תעשון אתי: לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום.
אלהי כסף: בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות.
ואלהי זהב: בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב.
לא תעשו לכם: לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם.
But the prohibition of images is not as cut and dried as we might like. There is a spectrum from כרובים (as symbols not of G-d but of the מרכבה, that which carries the שכינה) in the בית המקדש to כרובים in בתי כנסיות and בתי מדרשות to כרובים as symbols of G-d, to idols of G-d, to idols of other gods, to worship of othe gods. Even Artscroll seems to push the envelope:
So why have these dangerous images? I think it is because those four forms are not a coincidence.
איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל; מנגד סביב לאהל־מועד יחנו׃
באתת: סימנים היו בכל דגל ודגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא.
The four forms of the כרובים are the symbols of the four camps of בני ישראל. I don’t think the symbols were chosen to match the כרובים; I think the symbols came from יעקב's blessings in פרשת ויחי, and were adopted by the tribes. The visualization of the כרובים does not represent ה׳; the visualization of the כרובים reprents that which carries the מרכבה. They represent us. It’s important that we know that we as human beings have a role in “carrying” the שכינה in the world. We have a place in the קודש הקודשים:
כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד א־לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב״ר מז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה׳ מלא אותו תמיד.
To summarize, the כרובים are symbolic of כנסת ישראל. And specifically, the עגל is a little (I have seen it described as a “user-friendly”, approachable) שור, the symbol of יוסף. As we’ve said, יוסף represents עם ישראל in ארץ ישראל even without דת ישראל. Brandes presents ירעבם's calves in exactly that way; איש לאהליו ישראל and אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו doesn’t mean they are worshipping other gods; it means they are choosing their own way to worship ה׳. It’s still עבודה זרה in the sense of “strange service”, but it’s not idol worship. This tendency, to create our own forms of worship, has always been present, בָטֵילִנוּן אַהֲרֹן לַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן. And it’s not all bad. The gemara makes an amazing statement:
מפני מה לא מנו את מיכה? מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים…תניא רבי נתן אומר: מגרב לשילה ג׳ מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להן הקב״ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה; אמר להן הקב״ה בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם.
As I understand this (based on Rabbi Shulman’s presentation of Rav Medan’s explanation), the temple of פסל מיכה was a model of הכנסת אורכים and מצוות בין אדם לחברו. The משכן in שילה was, to say the least, not (remember the story of Eli’s sons in the beginning of ספר שמואל). The attitude, that only מצוות בין אדם למקום matter, was endemic to משכן שילה:
כג ויאמר להם למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שמע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה׃ כד אל בני; כי לוא טובה השמעה אשר אנכי שמע מַעֲבִרִים עַם ה׳׃ כה אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים ואם לה׳ יחטא איש מי יתפלל לו; ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה׳ להמיתם׃
So there was this split in religious sensibility that mirrored the split that was to come between ממלכת ישראל and ממלכת יהודה (see Let’s Get Together). The עגל הזהב and its thematic decendants represented both the folk religion of Israel, and the people of Israel themselves. But עם ישראל cannot survive without דת ישראל, and דת ישראל cannot survive without עם ישראל. For more than 300 years, there was עבודה זרה at פסל מיכה and עבודה זרה, “strange service, עבודה that does not represent the will of G-d” at משכן שילה. And that was ה׳'s response to the people when they went to pray for victory at the war of פלגש בגבעה: אמר להן הקב״ה בכבודי לא מחיתם. The contrast between the two was a חילול ה׳.
Keeping the Torah is critically important, but it can’t be imposed. We need to at least acknowlege the “folk religion” and demonstrate—through our גמילות חסדים—the value of Torah. יאשיהו notably tried to eliminate the עבודה זרה with his secret police, and it only led to his death:
מספר המדרש (איכה רבה, פרשה א, אות סא), שבשעה שיצא יאשיהו לקראת פרעה נכה לא היה יודע שכל דורו עובדי ע״ז. הוא היה משלח זוג תלמידים לבער ע״ז מבתיהם, הם היו נכנסים ולא היו מוצאים דבר. וכשיצאו וסגרו את הדלתות היו רואים בני הבית את צורת העבודה זרה…כלומר הם היו מציירים צורת עבודה זרה אחת על גבי שתי דלתות הפתח מבפנים, וכאשר היו פותחים את הדלת הצורה הייתה נחלקת לשניים, ואי אפשר היה לזהות את צורת הע״ז.
And so the split of the kingdom leads to עבודה זרה which leads to the total destruction:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִילְמָלֵי לֹא קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ.
And I think this is the message of the midrash that Rashi brings about מיכה's name:
[מִּיכָה הָיָה] שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן: של מצרים, שנתנוהו בבנין במקום לבנה, כדמפרש באגדה, שאמר לו משה להקב״ה: אתה הרעות לעם הזה, שעכשיו אם אין להם לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין. אמר לו הקב״ה: קוצים הם מכלין, שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים. ואם תרצה תנסה והוציא אחד מהן. הלך והוציא את מיכה.
I don’t think ה׳ was saying that those children, crushed in the slavery of Egypt, deserved to die because they would become רשעים. I think this was a test for משה, whether he could be the leader of כנסת ישראל. Would he reject those who were not religiously perfect? If so, he would end up with a nation of one—himself. But he passes the test, and takes all the people who identify with כנסת ישראל, even with their עבודה זרה still in their hands. Because being part of the community is enough to make one part of the Jewish people.
רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם—וְלא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר…אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל.
The עקר that keeps him from leaving Egypt is not idolatry but שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל.
So in our story, David will fight שבע בן בכרי, and he will win the battle. But it is the wrong approach to the problem, and he will lose the long-term war. He will fail to create a צבור, a community, and the בית המקדש that will be built in his name will be flawed and destined to fall.
But that is a story for פרק כד.