We are in the last chapter of the body of ספר שמואל (the rest is a series of appendices), and it deals with the rebellion of שבע בן בכרי. But before David deals with the rebellion, he does something that seems irrelevant. We passed over this pasuk last time, but I think we have to deal with it now.
ויבא דוד אל ביתו ירושלם ויקח המלך את עשר נשים פלגשים אשר הניח לשמר הבית ויתנם בית משמרת ויכלכלם ואליהם לא בא; ותהיינה צררות עד יום מתן אלמנות חיות׃
What was the story of these ten concubines? The story starts in the last rebellion, as David is running away from his son Avshalom:
ויצא המלך וכל ביתו ברגליו; ויעזב המלך את עשר נשים פלגשים לשמר הבית׃
And Avshalom uses them to make a point:
כ ויאמר אבשלום אל אחיתפל; הבו לכם עצה מה נעשה׃ כא ויאמר אחיתפל אל אבשלם בוא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך׃ כב ויטו לאבשלום האהל על הגג; ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל׃
What exactly is a פלגש?
ויקח דוד עוד פלגשים ונשים: אמרו רבותינו ז״ל: פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין; נשים בכתובה וקדושין. ואף על פי שיש מחלוקת בזה בירושלמי, שאמרו שם איזו היא אשה ואיזו היא פלגש? רבי מאיר אומר: אשה יש לה כתובה, פלגש אין לה כתובה. וחכמים אומרים: אחד זו ואחד זו יש להם כתובה, אלא אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה, פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה. אעפ״כ סוגיית הגמרא כר׳ מאיר.
A כתובה is a prenup, specifiying the payment to the wife if the marriage ends in divorce or death. תנאי כתובה are the obligations of a husband to his wife, מזונותיה וכסותה ועונתה (see ערוך השולחן אבו העזר כו:ז). But for our purposes, the real difference is that the פלגש does not become part of the husband’s family; there is no ongoing connection between them.
היינו דלא אסרי׳ עליה קרובותיה אלא בנשואין או קדושי׳ אבל כל דליכא קדושין שריא ואפי׳ בפלגש
הבעל אינו אוכל פירותיה ואינו יורשה ואינו חייב בפרקונה
It appears children of a פלגש do not inherit the status of their father (I’m pretty sure they still inherit the financial estate; that’s implied by יבמות כג,א).
ה ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק׃ ו ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת; וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם׃
א ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה; ויולד גלעד את יפתח׃ ב ותלד אשת גלעד לו בנים; ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה׃
So the sons of David’s פילגשים cannot inherit the מלכות. I will be מלמד זכות on David here; I assume David had no idea that Avshalom would do anything to the concubines. He took his wives and their children because Avshalom would likely kill them all when he became king. However, the children of the concubines would never be a threat to the throne. So if he is going to leave anyone behind to cover his tracks, it would be the פילגשים.
ורלב״ג כתב שעשה דוד זה כדי שלא יתפרסם לכתו, כי הרואים אותו הולך ברגליו לא יחשבו שהוא דוד…והשאיר המלך עשרה נשים []פילגשים לשמור את ביתו.
And why ten? Because that’s how many he had. He had 6 wives when he was in Chevron:
ב וילדו (ויולדו) לדוד בנים בחברון; ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת׃ ג ומשנהו כלאב לאביגל (לאביגיל) אשת נבל הכרמלי; והשלשי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור׃ ד והרביעי אדניה בן חגית; והחמישי שפטיה בן אביטל׃ ה והששי יתרעם לעגלה אשת דוד; אלה ילדו לדוד בחברון׃
And then he married more פלגשים ונשים:
ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלם אחרי באו מחברון; ויולדו עוד לדוד בנים ובנות׃
How many consorts did he have in total?
ז ויאמר נתן אל דוד אתה האיש;
כה אמר ה׳ אלקי ישראל אנכי משחתיך למלך על ישראל ואנכי הצלתיך מיד שאול׃ ח ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך ואתנה לך את בית ישראל ויהודה; ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה׃
ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו; וכסף וזהב לא ירבה לו מאד׃
The Mishna concludes that כהנה וכהנה means three times what he had then, so לא ירבה לו נשים means a total of 18. The minimum of נשים is two, so he had at least 8 wives, and so ten פלגשים.
וקבלו רז״ל כי שמנה עשרה נשים היו לו לדוד, בין נשים ובין פלגשים. ודרשו ”לא ירבה לו נשים“ יותר מן שמנה עשרה; וסמכו זה אחר הקבלה מפסוק ”ואוסיפה לך כהנה וכהנה“, ושש נשים היו לו ואמר כהנה וכהנה, והם י״ב ועוד כהנה והם י״ח…והנה מצאנו לו שש נשים בחברון קודם בואו לירושלם. ואומר ”ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלם“ ומצאנו בברחו מפני אבשלום שהניח עשר פלגשים לשמור את הבית; אם כן שתים נשים לבד לקח בירושלם ועשר פלגשים ואחת משתי הנשים שלקח בירושלים היתה בת שבע.
So he left all his non-wifely consorts in Jerusalem.
And back in our story, when he returns, he declares that they are all צררות עד יום מתן אלמנות חיות; what we nowadays call עגונות. The language of עגון, ”chained“ is from מגילת רות:
יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי; הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים׃ יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ; כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים׃ יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה׳׃
But the idea is the same: they cannot remarry, ever. The problem with understanding this point, though, is that this is true of all of David’s wives and concubines, independent of what happened with Avshalom:
וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו, אלא מלך אחר; לפיכך אבישג הייתה מותרת לשלמה, ואסורה לאדונייה. אבל אשתו של מלך, אינה נבעלת לאחר לעולם: אפילו המלך, אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר.
And the פלגשים are not forbidden to him; they were אנוסות, not willingly unfaithful. He could have relations with them, but does not.
So the “חידוש” here seems to be this public declaration of אליהם לא בא; not that they will not be able to marry after his death, but that he is separating himself from them now. But even this is hard to understand, since at this time David is 66 or so, only a few years before his death, and is quite frail. The next narrative about David’s life emphasizes this:
א והמלך דוד זקן בא בימים; ויכסהו בבגדים ולא יחם לו׃ ב ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סכנת; ושכבה בחיקך וחם לאדני המלך׃ ג ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל; וימצאו את אבישג השונמית ויבאו אתה למלך׃ ד והנערה יפה עד מאד; ותהי למלך סכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה׃
והנה נכתב כאן ענין אבישג השונמית לשלשה סבות. האחת כדי להודיע שדוד היה זקן וחלש מאד ונתקרר דמו כ״כ שעם היות שיכסוהו בבגדים לא היה מתחמם, עד שהוצרכו עבדיו לבקש נערה שתשכב בחיקו לחממו, ועם היות המלך דוד בטבעו אוהב הנשים ונרדף אחר המשגל, הנה היה כבר בחסרון הכחות כל כך שלא ידעה ולא קרב אליה לשכב עמה.
However, there is a very strange aggadah that David was still capable of being intimate with his wives:
אבישג…אמרה: נינסבן. אמר לה: אסירת לי [רש״י: שכבר נשאתי שמונה עשרה].
אמרה ליה: חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט [רש״י: כשהגנב חסר שאינו מוצא מקום לגנוב מחזיק עצמו בענוה כאיש שלום כלומר מפני שזקנת ותשש כחך אתה אומר שאני אסורה לך].
אמר להו: קראו לי לבת שבע, וכתיב (מלכים א א:טו) ותבא בת שבע אל המלך החדרה. אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה קינחה בת שבע בשלש עשרה מפות [רש״י: שבא עליה י״ג ביאות ומקנחת בין תשמיש לתשמיש].
Abarbanel concludes that in the last years of his life, David did not have relations with any of his consorts (with the possible exception of the episode with Bat Sheva above):
והסבה השנית היא, שהודיענו הכתוב כל זה להקדמת ידיעה, להגיד שבת שבע ושאר נשי המלך לא היו באות לפניו לא לשרתו ולא לשכב בחיקו וגם לא לראותו, כי אבישג השונמית היתה המסודרת לפניו לשרתו ולחממו, ולכן נתבהל דוד כשראה את בת שבע ושאלה מה לך כמו שאזכור.
[Abarbanel’s third reason is not relevant to our discussion.]
So then, why the public declaration about the עשר נשים פלגשים? The Yerushalmi suggests that David wanted to make a point about how he was denying his own desires as part of his תשובה for the sin of Bat Sheva:
אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך, על שם ”ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות“. ר׳ יודה בר פזי בשם ר׳ פזי בשם ר׳ יוחנן: מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטתן ומכניסן לפניו בכל יום, ואומר ליצרו הרע תאבתה דבר האסור לך. חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במה שכתוב ”ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות“. בכל יום היה דוד מצוה להיטיב את ראשן ונותן תמרוקים לקשטן, כדי להציק לתאותו ולהכניעה, באשר יכבוש יצרו מהן, למען יתכפר לו על דבר בת שבע.
David felt that this particular יצר הרע was the root of his sin:
אמר [דוד] לפניו: רבש״ע בחנני ונסני!…אמר: מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו; ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה. מיד (שמואל ב יא:ב) ”ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו׳“.
אמר רב יהודה שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו רעב ומרעיבו שבע.
You saw her bathing on the roof
Her beauty and the moonlight overthrew you
And he feels he needs to do this now, in preparation for the fight against שבע בן בכרי. The last rebellion, of Avshalom, was an inevitable consequence of his sin with Bat Sheva, and he needed to get that behind him.
וצריך לומר, שלפני שדוד יצא למלחמה עם שבע בן בכרי, רצה דוד לעשות חיזוק ובדק הבית בביתו שלו, שלא יהיה לשבע בן בכרי שום אחיזה וכח להתגבר על דוד מחמת חסרונות ופגמים שיש בבית המלוכה של דוד. והחיזוק היה על ידי הוספת קדושה וכבישת היצר, שעל ידי שתהיה לו ממשלה יותר על עצמו, תהיה לו גם ממשלה על אחרים להנהיגם בדרך הישרה. ולכן רצה דוד לחזק את יסודות הקדושה בביתו.
But I would argue that David is wrong here. His תשובה is already complete; he has paid the price for his sin with Bat Sheva and Uriah. As we quoted in Where the Penitent Stand:
אשרי אדם לא יחשב ה׳ לו עון; ואין ברוחו רמיה׃
But happy, too, is he to whom, even if he has sinned, the L-rd need not ascribe iniquity when He decrees his ultimate fate….He is not deceived in his own mind about his true worth. He bears within his soul a conscience that acts as a stern, incorruptible judge.
There is no need for David to keep torturing himself over his sin. He needs to look forward, not back.
[T]he War Office is always preparing for the last war.
He’s looking at this rebellion as a continuation of Avshalom’s, part of the consequences of Bat Sheva, but this is different; it’s not about David at all. It’s about the conflict between the centralized control of religion and state, and the populism that would make all of כלל ישראל participants in their own country and עבודת ה׳. It’s the battle between בית המקדש and עגל הזהב.
Returning to the impending civil war with שבע בן בכרי, I want to look at a פרק תהילים that expresses David’s frustration with his enemies, how they attribute the worst possible motivation for his actions. All he wants to do is unite the country and build the בית המקדש. I feel a little guilty here, since I am part of the problem. I have been reading ספר שמואל in a way that makes David look like the villian in almost every story. I think it’s the right way to read נ״ך, since נביאים only have a message when we’re doing things wrong, but it adds up to a very negative picture. We need to spend more time in ספר תהילים to balance it out.
א למנצח לדוד מזמור;
אלקי תהלתי אל תחרש׃
ב כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו; דברו אתי לשון שקר׃
ג ודברי שנאה סבבוני; וילחמוני חנם׃
ד תחת אהבתי ישטנוני; ואני תפלה׃
ה וישימו עלי רעה תחת טובה; ושנאה תחת אהבתי׃
After summing up his complaints, that his enemies are speaking לשון שקר by וישימו עלי רעה תחת טובה. I want only the best for all of them.
ואני תפלה: איש תפלה. והטעם: שהייתי מתפלל לשם בעדם, כדרך (תהלים לה:יג): וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק.
And then he apparently starts praying for his enemies to be punished, for 14 straight psukim. It is very out of character for David, who usually prays for the redemption of his enemies rather than their destruction. Hirsch notes that the subject of the phrases turns from plural (וישימו עלי רעה) to singular (הפקד עליו רשע). These are not the curses that David wishes on his enemies; these are the curses that his enemies wish on him. He is quoting them.
ו הפקד עליו רשע; ושטן יעמד על ימינו׃
ז בהשפטו יצא רשע; ותפלתו תהיה לחטאה׃
The response to ואני תפלה is that his so-called blessing is actually a curse; since David is guilty (in the terms of the פי רשע ופי מרמה) his תפלה is really a חטאה. And then they go on:
ח יהיו ימיו מעטים; פקדתו יקח אחר׃
ט יהיו בניו יתומים; ואשתו אלמנה׃
Wanting his children to be orphans and his wives widows is more than wishing for his death:
כא כל אלמנה ויתום לא תענון׃ כב אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו׃ כג וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב; והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים׃
והיו נשיכם אלמנות: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתוֹמִים? אֶלָּא הֲרֵי זוֹ קְלָלָה אַחֶרֶת, שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים צְרוּרוֹת כְּאַלְמָנוֹת חַיּוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵדִים לְמִיתַת בַּעְלֵיהֶן וְתִהְיֶינָה אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא, וְהַבָּנִים יִהְיוּ יְתוֹמִים, שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם בֵּית דִּין לֵירֵד לְנִכְסֵי אֲבִיהֶם, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים אִם מֵתוּ אִם נִשְׁבּוּ.
י ונוע ינועו בניו ושאלו; ודרשו מחרבותיהם׃
יא ינקש נושה לכל אשר לו; ויבזו זרים יגיעו׃
יב אל יהי לו משך חסד; ואל יהי חונן ליתומיו׃
יג יהי אחריתו להכרית; בדור אחר ימח שמם׃
יד יזכר עון אבתיו אל ה׳; וחטאת אמו אל תמח׃
טו יהיו נגד ה׳ תמיד; ויכרת מארץ זכרם׃
The text turns plural again (זכרם), but this is referring to אבתיו and אמו: may all of David’s family suffer.
טז יען אשר לא זכר עשות חסד;
וירדף איש עני ואביון ונכאה לבב; למותת׃
יז ויאהב קללה ותבואהו; ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו׃
יח וילבש קללה כמדו; ותבא כמים בקרבו; וכשמן בעצמותיו׃
יט תהי לו כבגד יעטה; ולמזח תמיד יחגרה׃
And, proving Hirsch’s point that the preceding calumnies are the words of his enemies, the psalmist summarizes what he has quoted:
זאת פעלת שטני מאת ה׳; והדברים רע על נפשי׃
And his response is simply to pray to ה׳. He doesn’t have the energy to defend himself:
כא ואתה ה׳ אדנ־י עשה אתי למען שמך;
כי טוב חסדך הצילני׃
כב כי עני ואביון אנכי; ולבי חלל בקרבי׃
לבי חלל בקרבי at the פשט level means “I have lost all strength” but חז״ל interpret it as a reference to David’s attempts to quell his יצר הרע, as we mentioned above:
והיינו דא״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי:…לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהלים קט:כב) ולבי חלל בקרבי.
לאותו מעשה: דבת שבע.
לבי חלל: יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בקרבי.
כג כצל כנטותו נהלכתי; ננערתי כארבה׃
כד ברכי כשלו מצום; ובשרי כחש משמן׃
And his prayer is only that his enemies learn the truth, that he has only been serving הקב״ה. Everything David does (even when he falters) is meant for the best:
כה ואני הייתי חרפה להם; יראוני יניעון ראשם׃
כו עזרני ה׳ אלקי; הושיעני כחסדך׃
כז וידעו כי ידך זאת; אתה ה׳ עשיתה׃
They will curse but You will bless me, and their punishment is to be shamed when their curses have no effect (that is what בושה means in תהילים: to have one’s prayers rejected):
כח יקללו המה ואתה תברך; קמו ויבשו ועבדך ישמח׃
כט ילבשו שוטני כלמה; ויעטו כמעיל בשתם׃
And we end on a happy note, as David returns to his תהילים, secure in his faith that ה׳ has saved him:
ל אודה ה׳ מאד בפי; ובתוך רבים אהללנו׃
לא כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו׃