Getting back to the story of David’s return to the מלכות, David has been in contact with both יהודה and ישראל, and both parts of the nation want him back. He is still in Machanaim, on the east side of the Jordan.
וישב המלך ויבא עד הירדן; ויהודה בא הגלגלה ללכת לקראת המלך להעביר את המלך את הירדן׃
David is described as וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ, ”the king returned“ from his negotiations (we don’t know how long it took) and goes to the banks of the Jordan, opposite Gilgal (which is on the west side), where the people of יהודה have come to welcome him back. So the people of ישראל come as well:
יז וימהר שמעי בן גרא בן הימיני אשר מבחורים; וירד עם איש יהודה לקראת המלך דוד׃ יח ואלף איש עמו מבנימן וציבא נער בית שאול וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו אתו; וצלחו הירדן לפני המלך׃ יט ועברה העברה לעביר את בית המלך ולעשות הטוב בעינו; ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן׃
The people צלחו הירדן לפני המלך.
וצלחו: ועברו, ודוגמתו (שפטים יד:ו): ותצלח עליו רוח ה׳.
צלח has more of the sense of “overcome”; they didn’t just cross the Jordan, they overwhelmed it. Everyone is eager to bring David back (or at least eager to appear eager). We don’t have any of the names of the people from יהודה, but we have two names from ישראל: שמעי בן גרא and ציבא נער בית שאול. We’ve seen them before:
א ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפיבשת לקראתו; וצמד חמרים חבשים ועליהם מאתים לחם ומאה צמוקים ומאה קיץ ונבל יין׃ ב ויאמר המלך אל ציבא מה אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכב ולהלחם (והלחם) והקיץ לאכול הנערים והיין לשתות היעף במדבר׃ ג ויאמר המלך ואיה בן אדניך; ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי׃ ד ויאמר המלך לצבא הנה לך כל אשר למפיבשת; ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדני המלך׃ ה ובא המלך דוד עד בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל׃ ו ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד; וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו׃
And שמעי begs for forgiveness:
כ ויאמר אל המלך אל יחשב לי אדני עון ואל תזכר את אשר העוה עבדך ביום אשר יצא אדני המלך מירושלם לשום המלך אל לבו׃ כא כי ידע עבדך כי אני חטאתי; והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת אדני המלך׃
Note that he calls himself ראשון לכל בית יוסף. As we’ve said, the northern part of the country, ישראל, was dominated by אפרים and מנשה, and was identified as יוסף. שבט בנימין was part of that north, and, since Shaul was from Binyamin, it was an important part even though it was the smallest tribe.
לכל בית יוסף: כל ישראל קרואים בית יוסף.
And David’s nephew אבישי (like his brother יואב, always eager to solve problems by stabbing them) wants to continue the fight:
כב ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי; כי קלל את משיח ה׳׃ כג ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן; היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל׃ כד ויאמר המלך אל שמעי לא תמות; וישבע לו המלך׃
David wants only reconciliation (note the three-fold repetition of היום: today is a new day).
מה לי ולכם: רצה לומר: מה האיבה אשר בינינו, מה עשיתם לי, ומה עשיתי לכם, אשר תהיו לי היום לשטן ולמקטרג לאבד המלוכה על ידי זה, וכי מהראוי שהיום יומת איש בישראל, הלא מכיר אני בדבר, שהוא כאלו היום היתה התחלת מלכותי, ואם אנקום בו, הלא כולם יחשבו שאקח מהם נקם על אשר מרדו בי, ותהיה סיבה לשלא ימליכוני מעתה.
And in a literary sense, David is demonstrating the power of תשובה:
ועל זה אמר דוד לאבישי מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן, שאם אני לא אקבל בשעה זו לשמעי כדי שממנו ילמדו כל ישראל, גם תפילתי שאני מתפלל להקב״ה שיקבלני בתשובה כדי שממני ילמדו כל ישראל אינה מתקבלת, כי כל מדותיו של הקב״ה מדה כנגד מדה, ונמצא שאתם לי לשטן שלא יכפר לי הקב״ה, ואדרבה, כשאני אקבל את שמעי אע״פ שקללני קללה נמרצת ואשבע לו, וממני יראו כל ישראל ויבקשו מחילה ואני מוחל להם, הקב״ה גם מוחל לי , והלא ”אני ידעתי כי היום אני מלך“, שכשם שקבלתי לשמעי ופתחתי לו פתח של תשובה, כך הקב״ה מוחל לי ואני מורה תשובה ליחיד וכמ״ש חז״ל.
Then, מפבשת the son of יהונתן בן שאול comes and we discover the truth about ציבא:
כה ומפבשת בן שאול ירד לקראת המלך; ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום׃ כו ויהי כי בא ירושלם לקראת המלך; ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת׃ כז ויאמר אדני המלך עבדי רמני; כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח עבדך׃ כח וירגל בעבדך אל אדני המלך; ואדני המלך כמלאך האלקים ועשה הטוב בעיניך׃ כט כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדני המלך ותשת את עבדך באכלי שלחנך; ומה יש לי עוד צדקה ולזעק עוד אל המלך׃
The text tells us that מפבשת was not anticipating David’s fall, he was mourning it. ציבא was lying.
ל ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך; אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה׃ לא ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח; אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו׃
David doesn’t know who is telling the truth, so he establishes the halachic principle of יחלוקו.
שניים אוחזין בטלית—זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה;זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי—זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו.
And of course this will be subverted in Shlomo’s decision to divide the baby. But that story needs the normative background that we have here in order to make sense.
Next we have ברזלי הגלעדי who helped David when he was in hiding:
כז ויהי כבוא דוד מחנימה; ושבי בן נחש מרבת בני עמון ומכיר בן עמיאל מלא דבר וברזלי הגלעדי מרגלים׃ כח משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי׃ כט ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכול; כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר׃
לב וברזלי הגלעדי ירד מרגלים; ויעבר את המלך הירדן לשלחו את בירדן (הירדן)׃ לג וברזלי זקן מאד בן שמנים שנה; והוא כלכל את המלך בשיבתו במחנים כי איש גדול הוא מאד׃ לד ויאמר המלך אל ברזלי; אתה עבר אתי וכלכלתי אתך עמדי בירושלם׃ לה ויאמר ברזלי אל המלך; כמה ימי שני חיי כי אעלה את המלך ירושלם׃ לו בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שָׁרִים וְשָׁרוֹת; ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדני המלך׃ לז כמעט יעבר עבדך את הירדן את המלך; ולמה יגמלני המלך הגמולה הזאת׃ לח ישב נא עבדך ואמת בעירי עם קבר אבי ואמי; והנה עבדך כמהם יעבר עם אדני המלך ועשה לו את אשר טוב בעיניך׃
The שָׁרִים וְשָׁרוֹת hints that David’s palace was a royal palace, with luxuries unavailable to the common people. We haven’t seen before that David was acting like a king in that sense, but it clearly happened.
ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי; גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם׃ ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת; עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת׃
והנה עבדך כמהם: בנו היה, ואמר לו הלא כמהם עמנו, ויעבור הוא עמך, ובזה ישולם הגמול, בעשות עמו החסד שתרצה.
The text’s description of ברזלי הגלעדי echoes a previous story:
ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים; ויהי בגזז את צאנו בכרמל׃ ג ושם האיש נבל ושם אשתו אבגיל; והאשה טובת שכל ויפת תאר והאיש קשה ורע מעללים והוא כלבי׃
והנה בספר קהלת יעקב הביא את דברי האריז״ל שכתב, שברזלי הגלעדי היה גלגול ותיקון של נבל הכרמלי, ובא לתקן את אשר עיוות עם דוד, שלא רצה לתת לו מזון…ולכן בא הפסוק כאן ואומר הטעם, שבחסידות ובנדיבות ברזלי…שכ״ז היה כדי שיתקן את אשר עוות, וז״ש ”כי איש גדול הוא מאד“.
Whatever גלגול, ”reincarnation“, means (not that I know how to interpret that kabbalistically) it can’t be literal. Barzilai is 80 and David is 66; Naval dies long after Barzilai is born. It is a literary reincarnation, bringing closure to the story that began back in שמואל א. That story was the foreshadowing of the story of Bat Sheva:
כג ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור; ותפל לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ׃ כד ותפל על רגליו ותאמר בי אני אדני העון; ותדבר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך׃ כה אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו; ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת׃…ל והיה כי יעשה ה׳ לאדני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל׃ לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו; והיטב ה׳ לאדני וזכרת את אמתך׃
אמרה לו: לא תהיה זאת לך לפוקה, זאת—מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו, מעשה דבת שבע, ומסקנא הכי הואי.
David is closing the circle, supporting the Naval character where Naval himself would not support David. It is another example of the power of תשובה and מיחלה.
לט ויאמר המלך אתי יעבר כמהם ואני אעשה לו את הטוב בעיניך; וכל אשר תבחר עלי אעשה לך׃ מ ויעבר כל העם את הירדן והמלך עבר; וישק המלך לברזלי ויברכהו וישב למקמו׃
א ויקרבו ימי דוד למות; ויצו את שלמה בנו לאמר׃…ז ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך; כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך.
אָמַר רַבִּי יוּדָן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים כָּתוּב (בְּנֵי) בַרְזִלַּי, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַאֲכִיל פְּרוּסָה לַצַּדִּיק, כְּאִלּוּ הוּא מְקַיֵּם חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה.
In a sense, Avigail taught David the real meaning of מלכות. He got it wrong with Bat Sheva, and it’s taken this long for him to get it right. Today is the day he becomes king, הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל.
These three vignettes bring a sense of closure to this entire third section of ספר שמואל, that deals with the nature of תשובה and מלכות. We see David acting as a king, just like the conclusion of the second section, (שמואל ב ח:טו) וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו. But we still have one more chapter before the narrative ends (chapters 21-24 are appendices to the narrative, as we will see). Like any good novel, we’ve left a loose end that will form the basis for the sequel, ספר מלכים:
מא ויעבר המלך הגלגלה וכמהן עבר עמו; וכל עם יהודה ויעברו (העברו) את המלך וגם חצי עם ישראל׃ מב והנה כל איש ישראל באים אל המלך; ויאמרו אל המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה ויעברו את המלך ואת ביתו את הירדן וכל אנשי דוד עמו׃
מג ויען כל איש יהודה על איש ישראל כי קרוב המלך אלי ולמה זה חרה לך על הדבר הזה; האכול אכלנו מן המלך אם נשאת נשא לנו׃
מד ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר עשר ידות לי במלך וגם בדוד אני ממך ומדוע הקלתני ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי; ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל׃
This ties into the novel we mentioned last time, Yochi Brandes’s The Secret Book of Kings, that retells the stories of ספר שמואל and ספר מלכים from the perspective of the northern tribes. It’s a novel, not כתבי הקודש, but I think it accurately reflects the feelings of many in Israel at this time, that יהודה and specifically דוד were imposing a unity that oppressed the other tribes. It also makes the point that many were opposed to the centralization of עבודת ה׳ that started with bringing the ארון to Jerusalem (even if Jerusalem was a city of בינימין), and במות as local temples remained popular throughout ספר מלכים, and this is why ירבעם made his temples when he split the kingdom. This will come to a head in the next perek, when שבע בן בכרי declares (שמואל ב כ:א), אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי.
I was amused by this pair of (hypothetical) articles, describing the same faciilty for migrant children:
At the 66-acre site,
groups of beige trailers
encircle a giant white dining tent,
a soccer field and a basketball court.
There is a bright blue hospital tent
with white bunk beds inside.
A legal services trailer
has the Spanish word “Bienvenidos,”
or welcome, on a banner on its roof.
There are
trailers for classrooms,
a barber shop, a hair salon.
The facility has its own ambulances
and firetrucks,
as well as its own water supply…
The most colorful trailer is at the entryway,
where flowers, butterflies and
handmade posters still hang on its walls…
Crowded into less than 70 acres,
dusty trailers huddle around
a military style mess tent,
a few basketball hoops
and what we were told is a soccer field.
There is an ominous, blue medical tent
crammed with narrow, sterile bunk beds
of the type one associates
with mental wards of the last century.
A legal services trailer
with a banner on its roof reads ‘Bienvenidos,’
or welcome, an irony that could hardly be lost on
those kept here away from family, friends
and the promise of America.
In a half-hearted gesture towards the
basic needs of its young inmates,
trailers never designed for the job
have been pressed into service as makeshift classrooms,
a barber shop and a hair salon.
A grim-looking ambulance
and firetrucks
stand ready in recognition of the inevitable.
The camp’s water trickles reluctantly
from hurriedly drilled, shallow wells.
Standing out in this largely beige world,
one trailer near the entryway has been ham-handedly
decorated with cheap posters featuring butterflies and flowers,
their once bright colors fading rapidly under the glaring sun.
As Scott Adams says, the people are watching “two movies on one screen”.
But it’s interesting that the ספר מלכים that is foreshadowed here is not the one that would be written 400 years later. That book, written by ירמיהו looking at the חורבן הבית, focuses more on עבודה זרה than the split of the kingdom and the failure of מלכות בית דוד. ואכמ״ל.
I want to go back to the interaction between David and מפבשת. We saw that as an example of משפט, but חז״ל saw it as part of the foreshadowing of the split to come. מפבשת is of course the last survivor of the line of Saul, and David was instrumental in wiping out his family:
ז ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול; על שבעת ה׳ אשר בינתם בין דוד ובין יהונתן בן שאול׃ ח ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃ ט ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני ה׳ ויפלו שבעתים (שבעתם) יחד; והם (והמה) המתו בימי קציר בראשנים תחלת (בתחלת) קציר שערים׃
And חז״ל sense the tension in the conversation between the two of them. The gemara discusses David’s two sins, Bat Sheva/Uriah and the census in פרק כד:
דָּוִד בִּשְׁתַּיִם [חאטים]. מַאי נִינְהוּ? דְּאוּרִיָּה וְדַהֲסָתָה…וְהָא אָמַר רַב: קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע [רש״י: על מפיבושת מפי ציבא]! כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע. וּלְרַב נָמֵי דְּאָמַר קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע, הָא אִיפְּרַעוּ מִינֵּיהּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ דָּוִד לִמְפִיבוֹשֶׁת ”אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה“ יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ רְחַבְעָם וְיָרׇבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמַּלְכוּת.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע, דְּבָרִים הַנִּיכָּרִים חֲזָא בֵּיהּ [ביאור שטיינזלץ: ובשלהם נדמה היה לו שאכן צדק ציבא].
חז״ל saw in this interaction between the first king from יהודה, and the last remnant of the kings from בנימין, not a shining example of משפט וצדקה but of the power of מריבה to destroy everything. The argument between רב and שמואל is whether מפבשת actually was working against David or not; whether it was David’s fault for accepting לשון הרע or מפיבשת's fault for not supporting David. But either way, this was a hint of what was to come. חז״ל also saw a reference to this in the way מפבשת is named in דברי הימים:
לג ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול; ושאול הוליד את יהונתן ואת מלכישוע ואת אבינדב ואת אשבעל׃ לד ובן יהונתן מריב בעל; ומריב־בעל הוליד את מיכה׃
We’ve talked about the fact that ספר שמואל consistently changes names with בעל to בשת; thus the son of Saul was really אשבעל but in ספר שמואל is called אשבשת. Thus מפיבשת’s name was probably מפיבעל. But in דברי הימים calls him מריב־בעל. The gemara says that is an editorial comment by the author:
הַיְינוּ דִּכְתִיב: וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל, וְכִי מְרִיב בַּעַל שְׁמוֹ? וַהֲלֹא מְפִיבֹשֶׁת שְׁמוֹ! אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה עִם בְּעָלָיו.
And so מפיבשת's remark to David:
ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח; אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו׃
was in fact sarcastic; “If you are going to listen to lies about me, then I’m happy you returned בשלום. I want nothing to do with you”. As we discussed in the story of Avhsalom, לך בשלום means “don’t let the door hit you on the way out”.
אָמַר לוֹ [מפיבשת אל המלך]: אֲנִי אָמַרְתִּי מָתַי תָּבֹא בְּשָׁלוֹם, וְאַתָּה עוֹשֶׂה לִי כָּךְ? לֹא עָלֶיךָ יֵשׁ לִי תַּרְעוֹמוֹת אֶלָּא עַל מִי שֶׁהֱבִיאֲךָ בְּשָׁלוֹם…אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת: אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִילְמָלֵי לֹא קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ.
And the connection between the splitting the fields and splitting the kingdom is more direct than it seems:
יב ויאמר יהונתן אל דוד ה׳ אלקי ישראל כי אחקר את אבי כעת מחר השלשית והנה טוב אל דוד ולא אז אשלח אליך וגליתי את אזנך׃…טו ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם; ולא בהכרת ה׳ את איבי דוד איש מעל פני האדמה׃ טז ויכרת יהונתן עם בית דוד; ובקש ה׳ מיד איבי דוד׃ יז ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אתו; כי אהבת נפשו אהבו׃
מיד אויבי דוד: כנה הכתוב, ופירושו: בקש הקב״ה את העון מיד דוד, כשעבר על הברית ואמר למפיבושת: אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות.
הרי יהונתן ויתר על מלכותו למען דוד, שאע״פ שהיתה יכולה להיות לו ממלכות לצד דוד, ויתר עליה כדי שדוד יהיה מלך על כל ישראל, וכיון שדוד לא שמר את הברית עם בית יהונתן , נגזר עליו שיפסיד את המתנה הזאת, שמלכותו היא מלכות כל ישראל.
The Chofetz Chaim connects this all the way back, to the original conflict between בני לאה and בני רחל, and to the pernicious effects of לשון הרע through history:
אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו; ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם׃
וראה עוד ענין נורא מאוד שניסבב בהמשך הימים מדה במדה שהנה יוסף נכשל בחטא הלשון ככתוב בתורה ולא רצו אחיו למחול לו בשום אופן שהלכו אתו בעומק הדין שאמרו לכו ונהרגהו…ונתרצו למוכרו לעבד עבור זה…למחול לו לא רצה בשום אופן…ותחת זה בדורות העתידות שנכל אחד מזרע יהודה באיסור קבלת לשה״ר לא רצה אחד המיוחד מזרע יוסף למחול לו ומי הוא שנכשל בשגגה כזה? אדונינו דהמע״ה, שהאמין לציבא מה שדיבר על מפיבושת…
והסיבה היתה מפני קבלת לשה״ר של דוד כמו שאחז״ל אלמלא קיבל דוד לשה״ר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עכו״ם ולא גלינו מארצנו, וזהו הכל מדה במדה כמו שכתבנו.
And so the tragedy of Jewish history continues.