But thick as you are, pay attention My words are a matter of pride It’s clear from your vacant expressions The lights are not all on upstairs But we’re talking kings and successions Even you can’t be caught unawares
Last time we talked about David’s ethical wills to Shlomo. Now I want to go back a perek to David’s old age (he’s only 69, but government service ages you).
וא״ל רב נחמן לר׳ יצחק: מ״ד (שמואל א ח:א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל? ומי סיב שמואל כולי האי? והא בר נ״ב הוה!…א״ל: הכי א״ר יוחנן, זקנה קפצה עליו.
א והמלך דוד זקן בא בימים; ויכסהו בבגדים ולא יחם לו׃ ב ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סכנת; ושכבה בחיקך וחם לאדני המלך׃ ג ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל; וימצאו את אבישג השונמית ויבאו אתה למלך׃ ד והנערה יפה עד מאד; ותהי למלך סכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה׃
I will not deal with Avishag (we looked at this story in If This Be Treason, as an example of what it means to marry the concubine of a king). This story tells us that David was perceived to be weak, which leads to the next story.
והנה נכתב כאן ענין אבישג השונמית…כדי להודיע שדוד היה זקן וחלש מאד ונתקרר דמו כ״כ שעם היות שיכסוהו בבגדים לא היה מתחמם, עד שהוצרכו עבדיו לבקש נערה שתשכב בחיקו לחממו, ועם היות המלך דוד בטבעו אוהב הנשים ונרדף אחר המשגל, הנה היה כבר בחסרון הכחות כל כך שלא ידעה ולא קרב אליה לשכב עמה.
ה ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך; ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו׃ ו ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית; וגם הוא טוב תאר מאד ואתו ילדה אחרי אבשלום׃ ז ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכהן; ויעזרו אחרי אדניה׃ ח וצדוק הכהן ובניהו בן יהוידע ונתן הנביא ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד לא היו עם אדניהו׃ ט ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל; ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך׃ י ואת נתן הנביא ובניהו ואת הגבורים ואת שלמה אחיו לא קרא׃
It needs to be emphasized that this is not a rebellion. Adoniah was the oldest surviving son who was eligible for the מלכות, and he says אני אֶמְלֹךְ, not (שמואל ב טו:י) מָלַךְ אבשלום בחברון. Avshalom had declared himself king; Adoniah is declaring himself heir apparent. We know that David wanted Shlomo to succeed him, and I think it was public knowledge. But it’s clear that Adoniah had been publicly claiming אני אמלך and David never corrected him. So maybe David didn’t really mean it when he said that Shlomo would succeed him. Yoav and Aviatar weren’t going against the explicit command of the king.
יודע היה אדוניהו כי דוד אמר להמליך שלמה אף על פי שלא הודיע דוד המלוכה עדיין אבל חשב בלבו אבי אוהב אותי ולא גער בי מימי אכנס בדבר המלוכה בימיו ואם לא ירע לו ידעתי שאני אמלוך.
And David does not gainsay Adoniah. It’s not clear to me why not, and none of the classical commentators remark on this. It’s possible that he thought, after all the civil wars, that having a strong military leader was more important to the country than building the בית המקדש. Yes, he had a נבואה that Shlomo was the chosen child who would build it, but it’s not our job to make prophecies come true. Shlomo could end up king after Adoniah pacified the kingdom. But the נביא had other plans.
יא ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר הלוא שמעת כי מלך אדניהו בן חגית; ואדנינו דוד לא ידע׃ יב ועתה לכי איעצך נא עצה; ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה׃ יג לכי ובאי אל המלך דוד ואמרת אליו הלא אתה אדני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על כסאי; ומדוע מלך אדניהו׃ יד הנה עודך מדברת שם עם המלך; ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך׃
Note that Nathan is lying here. As we said before, מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית isn’t accurate; Adoniah just said אני אֶמְלֹךְ. But there was a higher value.
אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום… רבי נתן אומר: מצווה.
David might have hoped that Adoniah and Shlomo could work together. But Nathan knew that if Adoniah became king, Shlomo would be dead. That’s just how things worked.
טו ותבא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאד; ואבישג השונמית משרת את המלך׃ טז ותקד בת שבע ותשתחו למלך; ויאמר המלך מה לך׃ יז ותאמר לו אדני אתה נשבעת בה׳ אלקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלך אחרי; והוא ישב על כסאי׃ יח ועתה הנה אדניה מלך; ועתה אדני המלך לא ידעת׃ יט ויזבח שור ומריא וצאן לרב
ויקרא לכל בני המלך ולאביתר הכהן וליאב שר הצבא; ולשלמה עבדך לא קרא׃ כ ואתה אדני המלך עיני כל ישראל עליך; להגיד להם מי ישב על כסא אדני המלך אחריו׃ כא והיה כשכב אדני המלך עם אבתיו; והייתי אני ובני שלמה חטאים׃ כב והנה עודנה מדברת עם המלך; ונתן הנביא בא׃ כג ויגידו למלך לאמר הנה נתן הנביא; ויבא לפני המלך וישתחו למלך על אפיו ארצה׃ כד ויאמר נתן אדני המלך אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי; והוא ישב על כסאי׃ כה כי ירד היום ויזבח שור ומריא וצאן לרב ויקרא לכל בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן והנם אכלים ושתים לפניו; ויאמרו יחי המלך אדניהו׃ כו ולי אני עבדך ולצדק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא׃ כז אם מאת אדני המלך נהיה הדבר הזה; ולא הודעת את עבדיך (עבדך) מי ישב על כסא אדני המלך אחריו׃
There are two key parts of Bat Sheva’s argument: אתה נשבעת…כי שלמה בנך ימלך אחרי and והייתי אני ובני שלמה חטאים (the implication that Adoniah would kill Shlomo). David decides to publicly reassert that Shlomo will be king after him.
כח ויען המלך דוד ויאמר קראו לי לבת שבע; ותבא לפני המלך ותעמד לפני המלך׃ כט וישבע המלך ויאמר; חי ה׳ אשר פדה את נפשי מכל צרה׃ ל כי כאשר נשבעתי לך בה׳ אלקי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על כסאי תחתי; כי כן אעשה היום הזה׃ לא ותקד בת שבע אפים ארץ ותשתחו למלך; ותאמר יחי אדני המלך דוד לעלם׃
But when did David swear to Bat Sheva that Shlomo would be king? All we have recorded is a נבואה that ה׳ loved Shlomo, but that’s not the same thing.
כד וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה; ותלד בן ויקרא (ותקרא) את שמו שלמה וה׳ אהבו׃ כה וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳׃
נשבעת לאמתך: יודע היה נתן שנשבע לה, ששמע זה ממנה. ולמה נשבע לה? אמרו, כי כשמת הילד אמרה בת שבע הילד מת מפני העון. אפילו יהיה לי ממך בן של קיימא, יבוזו אותו אחיו מפני שבאתי אליך בעון מתחלה; ולא רצתה להזקק לו עד שנשבע לה כי הבן שיהיה לו ממנה ראשונה ימלוך אחריו. ואמר לה, כי על פי הנבואה נאמר לו זה.
The narrative there [in I Kings] does not make it clear how Nathan and Batheva knew that Solomon was supposed to be king. In her speech to the king, Bathsheva talks of an oath which David had made to her, but this is never explicated in Scripture. The Sages find only a hint of it in II Samuel 12:24-25. Nevertheless, it seems clear that it was generally assumed that Solomon was to be king, since Adoniyah invited neither him nor anyone else of the king’s inner circle to the coronation which he organized for himself.
…[I]n David’s mind it must have been clear that Solomon was to succeed him…then from [(דברי הימים א כב:ו) ויקרא לשלמה בנו ויצוהו לבנות בית לה׳ אלקי ישראל] it is obvious that Solomon, too, had already been informed of his destiny before Adoniyah’s pretensions. This raises the question of why Bathseva makes no mention of this in her argument to David.
Rav Eisemann asks why Bat Sheva mentions the oath but not the public declaration that Shlomo would be his heir. I think those were the same thing. דברי הימים describes the first time Shlomo is presented to the public:
א ודויד זקן ושבע ימים; וַיַּמְלֵךְ את שלמה בנו על ישראל׃ ב ויאסף את כל שרי ישראל והכהנים והלוים׃
It’s not clear when that happened, but then there are 5 chapters of organizing the future בית המקדש, then another public celebration:
כ ויאמר דויד לכל הקהל ברכו נא את ה׳ אלקיכם; ויברכו כל הקהל לה׳ אלקי אבתיהם ויקדו וישתחוו לה׳ ולמלך׃ כא ויזבחו לה׳ זבחים ויעלו עלות לה׳ למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף כבשים אלף ונסכיהם; וזבחים לרב לכל ישראל׃ כב ויאכלו וישתו לפני ה׳ ביום ההוא בשמחה גדולה; וַיַּמְלִיכוּ שנית לשלמה בן דויד וימשחו לה׳ לנגיד ולצדוק לכהן׃ כג וישב שלמה על כסא ה׳ למלך תחת דויד אביו ויצלח; וישמעו אליו כל ישראל׃ כד וכל השרים והגברים וגם כל בני המלך דויד נתנו יד תחת שלמה המלך׃ כה ויגדל ה׳ את שלמה למעלה לעיני כל ישראל; ויתן עליו הוד מלכות אשר לא היה על כל מלך לפניו על ישראל׃
So my assumption is that פרק כג describes a public presentation of Shlomo as heir apparent, when he is 2 or so years old, and that included an oath to Bat Sheva.
David is 60 years old, זקן ושבע ימים but not yet והמלך זקן מאד. That is when Avshalom starts plotting to take over, because he is the oldest surviving son of David. But וַיַּמְלֵךְ את שלמה doesn’t mean he was crowned king; David is still the king. The coronation of Shlomo won’t happen for another ten years, in פרק כט. But that is described as וַיַּמְלִיכוּ שנית לשלמה. The first time is described in ספר מלכים, in our chapter:
לב ויאמר המלך דוד קראו לי לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע; ויבאו לפני המלך׃ לג ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי; והורדתם אתו אל גחון׃ לד ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל; ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה׃ לה ועליתם אחריו ובא וישב על כסאי והוא ימלך תחתי; ואתו צויתי להיות נגיד על ישראל ועל יהודה׃ לו ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן; כן יאמר ה׳ אלקי אדני המלך׃ לז כאשר היה ה׳ עם אדני המלך כן יהי (יהיה) עם שלמה; ויגדל את כסאו מכסא אדני המלך דוד׃ לח וירד צדוק הכהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי וירכבו את שלמה על פרדת המלך דוד; וילכו אתו על גחון׃ לט ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה; ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה׃ מ ויעלו כל העם אחריו והעם מחללים בחללים ושמחים שמחה גדולה; ותבקע הארץ בקולם׃
So if it was public knowlege that David wanted Shlomo to be king, what was Yoav thinking when he followed Adoniyah? I assume that Yoav, as always, has what he thinks is David’s best interests in mind. When the kingdom is at peace, it’s fine to have a peace-loving kid on the throne, one who would probably choose wisdom over wealth or power if given the chance. But in the ten years since David’s announcement, the country has gone through two civil wars. It needs a strong leader. Yoav thinks David made a mistake with Shlomo, and David needs to do התרת נדרים, void his oath, and designate a real king.
And if we think in terms of the halachot of התרת נדרים, we understand why נתן needs Bat Sheva to say נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על כסאי. Such an oath is much stronger.
נדר על דעת חבירו, אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו. ויש אומרים דאפילו הודיעו, אין מתירין אלא מדעתו ורצונו,וכן עיקר. ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו.
And now Adoniah’s incipient reign ends:
מא וישמע אדניהו וכל הקראים אשר אתו והם כלו לאכל; וישמע יואב את קול השופר ויאמר מדוע קול הקריה הומה׃ מב עודנו מדבר והנה יונתן בן אביתר הכהן בא; ויאמר אדניהו בא כי איש חיל אתה וטוב תבשר׃ מג ויען יונתן ויאמר לאדניהו; אבל אדנינו המלך דוד המליך את שלמה׃ מד וישלח אתו המלך את צדוק הכהן ואת נתן הנביא ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי; וירכבו אתו על פרדת המלך׃ מה וימשחו אתו צדוק הכהן ונתן הנביא למלך בגחון ויעלו משם שמחים ותהם הקריה; הוא הקול אשר שמעתם׃ מו וגם ישב שלמה על כסא המלוכה׃ מז וגם באו עבדי המלך לברך את אדנינו המלך דוד לאמר ייטב אלקיך (אלקים) את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך; וישתחו המלך על המשכב׃ מח וגם ככה אמר המלך; ברוך ה׳ אלקי ישראל אשר נתן היום ישב על כסאי ועיני ראות׃ מט ויחרדו ויקמו כל הקראים אשר לאדניהו; וילכו איש לדרכו׃ נ ואדניהו ירא מפני שלמה; ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח׃ נא ויגד לשלמה לאמר הנה אדניהו ירא את המלך שלמה; והנה אחז בקרנות המזבח לאמר ישבע לי כיום המלך שלמה אם ימית את עבדו בחרב׃ נב ויאמר שלמה אם יהיה לבן חיל לא יפל משערתו ארצה; ואם רעה תמצא בו ומת׃ נג וישלח המלך שלמה ויורדהו מעל המזבח ויבא וישתחו למלך שלמה; ויאמר לו שלמה לך לביתך׃
Notice what has happened: Shlomo is now המלך שלמה. David is still alive, but he has abdicated in favor of his son. There can’t be two kings simultaneously, and now there should be no struggle for David’s successor after he dies.
לא לימות שאול ולא לימות שמואל? כבר הגיעה מלכות דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
כתיב (דברים לא:ז) כִּי אַתָּה תָּבוֹא [אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתָם], וכתיב (דברים לא:כג) כִּי אַתָּה תָּבִיא [אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם]. אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקב״ה: טול מקל והך על קדקדם דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרִין לדור.
דכתיב (דברים יז:טו): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. ”מלך“ ולא שנים. וממנו אנחנו לומדים לשאר שררות, שדַבָּר אחד לדור ולא שנים, ואפילו יש ראוי אחר יותר ממנו, שבכל הדורות שעברו היו מלכי ישראל וכוהנים גדולים, בקצתם היו כמה אנשים ראויים [=יותר] למלכות מן השבט הנבחר [=שבט יהודה], ולא היו רשאים להעביר מי שהיה כבר מלך.
So, if in these final days? weeks? months? of his life, David is now “king emeritus”. What does he do in retirement?
I think we have a פרק תהילים that describes David’s feelings. We looked at a similar perek in Just Remember This, which discussed תהילים עא:ט, אל תשליכני לעת זקנה; ככלות כחי אל תעזבני, and the conclusion of (תהילים עא:יד) הוספתי על כל תהלתך.
לדוד אליך ה׳ אקרא: גם זה המזמור מענין המזמור שלפניו, שקורא אל ה׳ שיתן שאלתו להשקיטו מעסקי העולם ולהניח לו שיהיה פנוי להתעסק בצרכי הנפש שהיא עבודת האלקים, ובזה יכפרו עונותיו שעברו ותקרב נפשו אל האלקים.
א לדוד אליך ה׳ אקרא צורי אל תחרש ממני; פן תחשה ממני; ונמשלתי עם יורדי בור׃ ב שמע קול תחנוני בשועי אליך; בנשאי ידי אל דביר קדשך׃
וכן היה כי באחרית ימיו היתה סבה מאת ה׳, והיה דוד בסכנה עם ישבי בנב עד שנשבעו אנשיו שלא יצא עוד עמהם למלחמה.
The theme of נמשלתי עם יורדי בור is very similar to that of תהילים פרק ל:
ד ה׳ העלית מן שאול נפשי; חייתני מיורדי בור׃ …י מה בצע בדמי ברדתי אל שחת; היודך עפר; היגיד אמתך׃ יא שמע ה׳ וחנני; ה׳ היה עזר לי׃
And in fact, Dr. Gesundheit says they are chiastic pairs in this section of ספר תהילים, centered around פרק כט.
But I read them as fundamentally different. We looked at תהילים פרק ל in The Madness of King Saul, in the context of David’s youth as a musician for the depressed and paranoid Saul. The שאול נפשי and מיורדי בור were psychological states.
As the Talmud teaches (נדרים כב,א) כל הכואס כל מיני גהינום שולטין בו. The flames of frustration, anguish and melancholy which smolder within the heart of the depressed man are the equivalent of the fires of Gehinnom. Throughout the Book of Psalms, most references to “falling into the lower world” refer to this type of inferno.
Here David is not saying he is in שאול or is one of the יורדי בור (for which we need a metaphoric interpretation); he doesn’t want to be like them. If ה׳ is deaf to my prayer, then He will not speak to me, because that is what my prayer is: to hear ה׳'s voice in in the world, and to be able to sing it to others. That’s David’s retirement plan: ספר תהילים.
ג אל תמשכני עם רשעים ועם פעלי און; דברי שלום עם רעיהם; ורעה בלבבם׃ ד תן להם כפעלם וכרע מעלליהם; כמעשה ידיהם תן להם; השב גמולם להם׃ ה כי לא יָבִינוּ אל פעלת ה׳ ואל מעשה ידיו; יהרסם ולא יִבְנֵם׃
The רשעים do not even try to understand the ways of ה׳; לא יבינו אל פעלת ה׳—their understanding is not toward ה׳. And so, in a chiastic pun, if they are in a state of לא יָבִינוּ, then ה׳ will respond and לא יִבְנֵם, not build them up.
The volta turns the prayer of שְׁמַע קול תחנוני into the gratitude of שָׁמַע קול תחנוני; my prayers were answered.
ו ברוך ה׳; כי שמע קול תחנוני׃ ז ה׳ עזי ומגני בו בטח לבי ונעזרתי; ויעלז לבי; ומשירי אהודנו׃
אהודנו is interesting; it is usually translated as “I will thank him”, but that should be “אודנו”. A הד literally is an echo, which I think fits better here.
The root of הוֹד is actually הֵד, which means an echo. We find a similar usage in, נָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, ”You shall give some of your glory to him“ (Bamidbar 27:20). Yehoshua was to “echo,” or emulate, Moshe Rabbeinu.
…So the meaning of הוֹד is the “echo” of HaKadosh Baruch Hu in response to our tefillah. The tefillah is not one sided. It starts with our praises, expressing our desire to please Him, but then HaKadosh Baruch Hu returns this love to us, and sends His blessings into the world. Similarly, the word הָדָר, used together with הוֹד, also has the meaning of “responding” or “returning”. When we praise HaKadosh Baruch Hu, He returns this love to us. Therefore, (דברי הימים א טז:כז) עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ, strength and joy emanate from Him. As a result of our joyful singing to Him, HaKadosh Baruch Hu responds to us.
But this is the opposite. David’s שיר starts from ה׳ עזי and then that שיר is an echo of הקב״ה.
עז—strength—and song somehow go together to produce ישועה, salvation:
עזי וזמרת י־ה ויהי לי לישועה;
זה א־לי ואנוהו
אלקי אבי וארממנהו׃
The Lord is my strength and song, and he is become my salvation…
עזי וזמרת י־ה:…והענין ששבחו שמבינים ומשכילים כי הוא הנותן להם עוז לסבול כל הצרות שהיה להם במצרים. וזהו עזי בסבלות מצרים, וזמרת יה מה שנזמרו בעת הדבר בשפע רב הוא זמרת י־ה, בכח אלקי. וכל זה היה לי לישועה. כדבר ההלל הידוע (תהלים קיח:כא) אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.
Having the strength to live is a reason to sing to ה׳. Being able to sing to ה׳ is an even greater reason to sing to ה׳. David can’t ask for a better retirement than that, so he wishes it on all of כלל ישראל:
ח ה׳ עז למו; ומעוז ישועות משיחו הוא׃ ט הושיעה את עמך וברך את נחלתך; ורעם ונשאם עד העולם׃