The census is completed. David has a bad feeling about this: (שמואל ב כד:י)‎ ויאמר דוד אל ה׳ חטאתי מאד אשר עשיתי. And he is right: {:he} ><b>יא</b> ויקם דוד בבקר; <br/> ודבר ה׳ היה אל גד הנביא חזה דוד לאמר׃ <b>יב</b> הלוך ודברת אל דוד כה אמר ה׳ שלש אנכי נוטל עליך; בחר לך אחת מהם ואעשה לך׃ <b>יג</b> ויבא גד אל דוד ויגד לו; ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך אם שלשה חדשים נסך לפני צריך והוא רדפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך עתה דע וראה מה אשיב שלחי דבר׃ --שמואל ב פרק כד His choices, רעב,‎ דבר and חרב, are the ways ה׳ punishes nations: {:he} ><b>לז</b> *רעב* כי יהיה בארץ *דבר* כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי *יצר לו איבו* בארץ שעריו כל נגע כל מחלה׃ <b>לח</b> כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה׃ <b>לט</b> ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו; כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם׃ --מלכים א פרק ח {:he} ><b>ה</b> ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה׳; לפני החצר החדשה׃...<b>ט</b> אם תבוא עלינו רעה *חרב* שפוט ו*דבר* ו*רעב* נעמדה לפני הבית הזה ולפניך כי שמך בבית הזה; ונזעק אליך מצרתנו ותשמע ותושיע׃...<b>יב</b> אלקינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו; ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו׃ --דברי הימים ב פרק כ {:he} >שלשתיך ב*דבר* ימותו וב*רעב* יכלו בתוכך והשלשית ב*חרב* יפלו סביבותיך; והשלישית לכל־רוח אזרה וחרב אריק אחריהם׃ --יחזקאל ה:יב {:he} >ושלחתי בם *את החרב את הרעב ואת הדבר* עד תמם מעל האדמה אשר נתתי להם ולאבותיהם׃ --ירמיהו כד:י They represent a level of collective punishment, more general that השגחה פרטית. {:he} >מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל , אינו מבחין בין צדיק לרשע. --רש״י, שמות יב:כב This goes back to the introduction of the perek, ויסף אף ה׳ לחרות בישראל, that ה׳ is punishing Israel as a whole, as a society that has not learned to live ישבתם בטח. And David is explicitly told to solve the Trolley Problem: who will he sacrifice? {:he} >נתחשב דוד בפני עצמו ואמר אם בורר אני חרב, עכשיו יהיו כל ישראל אומרים מה איכפת לו לבן ישי; הוא בטוח על גבוריו. אם בורר אני רעב, עכשיו יהיו כל ישראל אומרים מה איכפת לו לבן ישי; הוא בטוח על אוצרותיו. נברור דבר שהכל שוין בו: דבר. > דבר אחר: אם בורר אני חרב, אין חרב .בלא רעב; אם בורר אני רעב, אין רעב בלא חרב... > ויש אומרים גד רמזו: עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָבָר--דֶּבֶר. --[מדרש שמואל](https://www.hebrewbooks.org/33213) לא:א However, that's not really what he chooses: {:he} >ויאמר דוד אל גד צר לי מאד; נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמו וביד אדם אל אפלה׃ --שמואל ב כד:יד That's not really an answer (one could argue that both רעב and דבר are יד ה׳; in fact he's just experienced רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה as יד ה׳. It sounds more like he is refusing to choose. >A strange game. The only winning move is not to play. How about a nice game of chess? --[WarGames](https://www.imdb.com/title/tt0086567/characters/nm0939795#:~:text=Joshua%20%3A%20A%20strange%20game.,a%20nice%20game%20of%20chess%3F) I think this is exactly what David chooses. נפלה נא ביד ה׳ is his denial of responsibility. He can't choose. So ה׳ imposes the default consequence of counting the Jewish people: {:he} >כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקד אתם; ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם׃ --שמות ל:יב And that is what will happen: {:he} >ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד; וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש׃ --שמואל ב כד:טו ---- But before we get to that, I want to talk about that pasuk: ויאמר דוד אל גד צר לי מאד. It is very familiar to us: {:he} ><b>א</b> ולאחר שיסיים שליח ציבור חזרת התפילה--נופלים על פניהם ומתחננים. וענין נפילת אפים הוא כדי שיסדר התפילה בשלושה סדרים: תחילה תפילה דמיושב והיינו עד שמונה עשרה, ואחר כך תפילה דמעומד, ואחר כך נפילת אפים, כמו שעשה משה רבינו דכתיב (דברים ט:ט): וָאֵשֵׁב בָּהָר; וכתיב (דברים י:י): וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר; (דברים ט:יח) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה׳ (טור). ולכן אומרים אחר כך ”ואנחנו לא נדע מה נעשה“, כלומר: התפללנו בכל אופן היכולת, ויותר מזה לא נדע מה נעשה, ורק עליך עינינו. > <b>ח</b>...מנהגינו לומר מזמור ”רחום וחנון חטאתי…“ עד ”יבושו רגע“. ויש אומרים מקודם פסוק ”ויאמר דוד אל גד צר לי מאוד…“, ואנו אין נוהגין לאמרו. --ערוך השולחן, אורח חיים קל״א Rav Soloveitchik was very against adding that introductory pasuk: {:he} >תחנון לא יאמר פסוק ויאמר דוד שנאמר גבי פורעניות רק יתחיל ”רחום וחנון“. --מעשה רב, הלכות פסד״ז וקר״ש ותפילה מט׳ Our תחנון is meant to be a prayer that we not be punished harshly for our sins, not (as in our perek) that we *will* be punished but have to choose how. {:he} >תחנון--תחינה שאומרים אחרי תפלת העמידה בשחרית ובמנחה בימות החול. התפילה נקראת תחנון בשל תחילתה: רחום וחנון חטאתי לפניך, ה' מלא רחמים רחם עלי וקבל תחנתי. > פתיחה זו היא הקדמה למזמור הבא: ה' אל באפך תוכיחני (תהלים ו'). --אנציקלופדיה יהודית דעת, [_תחנון_](http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2542) While I hate to disagree with Rav Soloveitchik, I will say ויאמר דוד אל גד צר לי מאד, because תחנון is less about asking for חן and רחמים and more about our helplessness: we don't even know how to ask. As the ערוך השולחן says, we've spent the last hour praying but don't feel we've accomplished anything. This comes from the prayer of יהושפט we quoted above: {:he} >אלקינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו; *ואנחנו לא נדע מה נעשה* כי עליך עינינו׃ --דברי הימים ב כ:יב And the perek of תהילים that we say has this theme: {:he} ><b>א</b> למנצח בנגינות על השמינית; מזמור לדוד׃<br/> <b>ב</b> ה׳ אל באפך תוכיחני; ואל בחמתך תיסרני׃ --תהילים פרק ו השמינית is probably a musical instrument: {:he} ><em>על השמינית</em>: כינור של שמונה נימין ושמינית שמו. וכן מצינו (בד"ה א טו) פלוני ובניו על השמינית לנצח. --רש"י, תהילים ו:א But we can certainly interpret it midrashically: {:he} >ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר ”למנצח על השמינית מזמור לדוד“ על מילה שניתנה בשמיני. --מנחות מג,ב {:he} >והדרש על המילה שנתנה בשמינית; וזהו רחוק. --רד״ק, תהילים ו:א There is one other perek called על השמינית:‎ תהילים יב. We talked about it in _<//Great Responsibility>_, and how it was connected to David's feeling of guilt over the destruction of Nov. As I said then: >The number seven in תנ״ך symbolizes “everything in the world”, as in the seven days of creation. Eight symbolizes the step beyond that—the active involvement of the human being in the world. That is one explanation of the ברית מילה on the eighth day. A psalm על השמינית is one that reflects man acting as the agent of הקב״ה, even to the point of deciding his own punishment. --Me, _<//Great Responsibility>_ So our minhag associates this perek with our story; not with David's suffering, but with his watching his people about to suffer. {:he} > ה׳ אל *באפך* תוכיחני; ואל בחמתך תיסרני׃ --תהילים ו:ב {:he} >ויסף *אף* ה׳ לחרות בישראל... --שמואל ב כד:א David is specifically asking that ה׳'s הוכחה and מוסר *not* be באפך: {:he} ><em>ה' אל באפך</em>: יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה...ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים...והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת...ולכן בקש שעל כל פנים אל בחמתך תיסרני, שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב (דברים ח:ה) כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ, ואמר (משלי יג:כד) [חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ] וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. --מלבי"ם, תהילים ו:ב {:he} >ר' חנינא אמר: [משל] למלך שכעס על בנו היתה לפניו אבן גדולה ונשבע המלך שהוא זורקה בו. אמר המלך אם אני זורקה בו עוד אין לו חיים. מה עשה המלך כתתה ועשאה צרורות קטנות והיה זורקה בו אחת אחת. נמצא לא הזיק את בנו ולא ביטל את גזירתו. --מדרש תהילים ו:ב But that's not what happens in our story. The אף remains. And so David is miserable: {:he} ><b>ג</b> חנני ה׳ כי אמלל אני; רפאני ה׳ כי נבהלו עצמי׃<br/> <b>ד</b> ונפשי נבהלה מאד; ואת (ואתה) ה׳ עד מתי׃<br/> <b>ה</b> שובה ה׳ חלצה נפשי; הושיעני למען חסדך׃<br/> <b>ו</b> כי אין במות זכרך; בשאול מי יודה לך׃ --תהילים פרק ו Note that this is all psychological pain, not physical. {:he} ><b>ז</b> יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי; בדמעתי ערשי אמסה׃<br/> <b>ח</b> עששה מכעס עיני; עתקה בכל צוררי׃ --תהילים פרק ו That is what happens in our story. After David prays חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה׳ העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד, there is a paragraph break in the middle of a pasuk: {:he} >ויקם דוד בבקר; <br/> ודבר ה׳ היה אל גד הנביא חזה דוד לאמר׃ --שמואל ב כד:יא {:he} ><em>ויקם דוד בבקר</em>: לא שכב לבו בלילה וקם בבקר והנה בא אליו גד הנביא בדבר ה' שנגלה אליו בלילה. --רד"ק, שמואל ב כד:יא {:he} >כי גם בלילה דוד לא שכב לבו מדאגה בדבר. --אברבנאל, שמואל ב כד:יא But then our perek turns. Like so much of תהילים, it turns to an anticipatory prayer. {:he} ><b>ט</b> סורו ממני כל פעלי און; כי שמע ה׳ קול בכיי׃<br/> <b>י</b> שמע ה׳ תחנתי; ה׳ תפלתי יקח׃<br/> <b>יא</b> יבשו ויבהלו מאד כל איבי; ישבו יבשו רגע׃ --תהילים פרק ו {:he} >ומדבר על העתיד ברוח הקדש. וכל אדם חולה המתפלל בזה המזמור יוכל לומר זה, כי בטוח הוא כי האל ישמע תפלתו אם יתפלל בלב נשבר ונדכה --רד״ק, תהילים ו:ט {:he} ><em>שמע ה' תחנתי, ה' תחנתי יקח. יבושו ויבהלו מאד כל אויבי, ישובו יבושו רגע</em>: אכן זהו אחד הקוים האופיינים ביותר למצב רוחו של המתפלל בכל רחבי ספר תהלים: כשמש הזורחת ועולה מתוך עננים קודרים, כן תעלה תקותו של המתפלל המתקרב בתפלתו לבוראו, מתוך להט התפלה החמה. ולא עוד שכגדול היאוש כן תאמץ התקוה המתעוררת, כעומק הצרה אשר בתוכה נתון המתחנן כן תגבה רוממות הבטחון, שיתמלא לבו המתרונן של מי שמרגיש "כי שמע ה' קול בכיו, שמע ה' תחנתו, ה' תפלתו יקח". > המתפלל בתהלים, אשר ידע פעם לבטא את האמונה ואת הבטחון כי גם אם "בערב ילין בכי", הרי ברצות ה' תתעורר בבקר רנה--מתפלל זה יודע בעצם גם פלאים גדולים מאלה: יודע הנהו כי לעתים תהא כניסתו להיכל התפלה בחינת "הלוך ילך ובכה", הלוך ילך ותתעטף עליו נפשו, ובצאתו מהיכל זה והנה טהרו השמים ונעלמה כל קדרות ונמוגה כל מועקה שבלב, והלב שהתחנן הנה עתה הוא מתרונן בישועת ה' שבאה כהרף עין, לעת עתה בלבו הוא, שנתמלא בטחון. --פיבל מלצר, <a href=https://www.mosadharavkook.com/shop/פני-ספר-תהלים/ ><cite>פני ספר תהלים</cite></a>, תהילים ו We don't end תחנון with ואנחנו לא נדע מה נעשה. We end with עזרנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. Hope never dies.