We have now completed the story of David and Bat Sheva, but it never really goes away. We will look at all of the rest of ספר שמואל though the lens of Bat Sheva.
ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר; ויאהבה אמנון בן דוד׃
Even the beginning of this perek, ויהי אחרי כן, is a form of paralipsis: this is a new story, so don’t think about the old one.
רבי יודן אמר בכל מקום שנאמר אחרי סמוך, אחר מופלג, ור׳ הונא אמר בכל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג.
לכן כל מקום שנאמר ”אחר“ שהוא מסמיך אותו, רוצה לומר כאילו היה ענין אחד…אבל במקום הזה שכתיב ”אחרי“, אפילו היה סמוך בזמן הוא מופלג ממנו, שאין צריך שיהיה מופלג זמן ארוך, רק שאינו כמו מעשה אחד, וזהו מופלג שאמרו.
And the text gives us a spoiler: this new story is not good.
אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה; כל מקום שנאמר ”ויהי“ אינו אלא לשון צער. (אסתר א:א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוה המן; (רות א:א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים הוה רעב; (בראשית ו:א,ה) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב…וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם…
Starting with ויהי אחרי כן is like a high school English teacher assigning an essay: our job is to “compare and contrast” the previous story, of David and Bat Sheva, with this one, Amnon and Tamar.
Who are Avshalom, Tamar and Amnon?
ב וילדו (ויולדו) לדוד בנים בחברון; ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת׃
ג ומשנהו כלאב לאביגל (לאביגיל) אשת נבל הכרמלי; והשלשי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור׃
ד והרביעי אדניה בן חגית; והחמישי שפטיה בן אביטל׃
ה והששי יתרעם לעגלה אשת דוד; אלה ילדו לדוד בחברון׃
We know nothing about Amnon except that he is David’s בכור. His mother, אחינעם, was one of David’s two wives when he was a “bandit king” in מדבר יהודה (note the tense of לָקַח: David had married אחינעם before he married אביגיל).
מב ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על החמור וחמש נערתיה ההלכות לרגלה; ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאשה׃
מג ואת אחינעם לָקַח דוד מיזרעאל; ותהיין גם שתיהן לו לנשים׃
מד ושאול נָתַן את מיכל בתו אשת דוד; לפלטי בן ליש אשר מגלים׃
And when he becomes king of יהודה, he has only those two wives:
א ויהי אחרי כן וישאל דוד בה׳ לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ה׳ אליו עלה; ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה׃
ב ויעל שם דוד וגם שתי נשיו אחינעם היזרעלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי׃
So Amnon grows up with the expectation that he is the crown prince; he will become king after David. But when David moves to Jerusalem, Natan tells him that’s not what is going to happen:
כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יֵצֵא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃
But the Torah tells us Amnon doesn’t lose his status as the בכור:
והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר׃
He may have expected to become king, but that’s not automatic. The Torah only says that the king’s son should be the heir apparent; there may be an assumption that it will be the eldest, but it’s not required:
טו שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלקיך בו; מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא׃
…כ לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל׃
הוא ובניו: מַגִּיד שֶׁאִם בְּנוֹ הָגוּן לְמַלְכוּת הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם.
We don’t explicitly see the relationship between Amnon and David, but we do see how David felt about two of his other sons, אבשלום and אדניה. Even when they are actively rebelling against him, he refuses to discipline them:
ויצו המלך את יואב ואת אבישי ואת אתי לאמר לאט לי לנער לאבשלום; וכל העם שמעו בצות המלך את כל השרים על דבר אבשלום׃
לאט לי לנער: אם יקרא לפניכם במלחמה, חמלו עליו.
ה ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך; ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו׃
ו ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית; וגם הוא טוב תאר מאד ואתו ילדה אחרי אבשלום׃
And that is hinted at by Tamar when she is trying to get away from Amnon:
ואני אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל; ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך׃
The Septuagint says explicitly that ולא עצבו אביו מימיו applied to Amnon as well:
והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה; ויחר לו מאד׃
Καὶ ἤκουσεν ὁ βασιλεὺς Δαυιδ πάντας τοὺς λόγους τούτους καὶ ἐθυμώθη σφόδρα καὶ οὐκ ἐλύπησεν τὸ πνεῦμα Αμνων τοῦ υἱοῦ αὐτοῦ ὅτι ἠγάπα αὐτόν ὅτι πρωτότοκος αὐτοῦ ἠν.
And king David heard of all these things, and was very angry; but he did not grieve the spirit of his son Amnon, because he loved him, for he was his first-born.
So we have the picture of a prince, pampered but without responsibilities; David doesn’t expect him to be king.
And who is Tamar? She is Avshalom’s sister, not Amnon’s, even though they are half-brothers, and Amnon calls her אחתי:
וישכב אמנון ויתחל; ויבא המלך לראותו ויאמר אמנון אל המלך תבוא נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה׃
So she is more of a sister to Avshalom. There are basically two possibilities:
- She is a full sister to Avshalom (they have the same mother and father) but a half sister to Amnon (they have the same father, David, but not the same mother).
- She is a half sister to Avshalom (they have the same mother, מעכה בת תלמי מלך גשור, but not the same father) but a step sister to Amnon (no blood relation at all, but she grows up in David’s household).
The problem is that she says, ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. Even if David loves Amnon so much that he will not refuse him anything, we are working with the assumption that the Torah forms the normative universe of our story. Incest is forbidden:
ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן׃
Abarbanel goes with option one. When Tamar says לא ימנעני ממך, she is simply lying to get away:
והנראה אלי בזה הוא שאבשלום
ותמר שניהם היו בני דוד ושניהם ילדה אותם מעכה
אחרי שנתגיירה, ולכן קראה אמנון אחותי והיא גם היא
אמרה אחי הוא…ואמנם מה שאמרה תמר דבר נא אל
המלך כי לא ימנעני ממך לא אמרה כי אם להנצל
מידו…ותנחומין של הבל היו ורצתה
לדחותו בקש, אף כי בדבריה העידה על אמתת הדבר
באמרה כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל; אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת.
Tosafot goes with option two:
נראה למימר דתמר לא היתה בת דוד, שאמה כבר היתה מעוברת כשבאת למלחמה. והא דכתיב (שמואל ב יג:יח) כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים, מתוך שגדלה בחיקו של דוד קרי לה בת מלך.
But חז״ל, followed by most מפרשים, say there is a third possibility: Avshalom and Tamar have the same mother and the same father, but they are not technically siblings (and so neither are Amnon and Tamar) because Tamar was born to a non-Jewish mother, while Avshalom was born after she became part of the Jewish people. This is the סוגיא of the אשת יפת תאר:
י כי תצא למלחמה על איביך; ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו׃
יא וראית בשביה אשת יפת תאר; וחשקת בה ולקחת לך לאשה׃
יב והבאתה אל תוך ביתך; וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה׃
יג והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים; ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה׃
ואמר רב יהודה אמר רב: תמר בת יפת תואר היתה שנאמר ”ועתה דבר נא [אל] המלך כי לא ימנעני ממך“ ואי ס״ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה? אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה.
נתעברה מביאה ראשונה הרי הוולד גר ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן הגויה; אלא שבית דין מטבילין אותו על דעתם. ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר הייתה אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין. נמצאת תמר אחות אבשלום מאימו ומותרת להינשא לאמנון; וכן היא אומרת ”דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך“ (שמואל ב יג:יג).
There’s a lot of halachic discussion and subtlety in the laws of אשת יפת תאר that I’m not going to go into; we dealt with some of them in the shiur titled The Mystery of Absalom’s Mother. But it does allow us to understand the sequence of laws in פרשת כי תצא:
יא וראית בשביה אשת יפת תאר; וחשקת בה ולקחת לך לאשה׃…
טו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה; והיה הבן הבכר לשניאה׃…
יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃…כא ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך; וכל ישראל ישמעו ויראו׃…
כב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת; ותלית אתו על עץ׃
כל מאן דנסיב יפת תואר נפיק מינייהו בן סורר ומורה, שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל.
אמר [רש״י: חושי הארכי לדוד]: מאי טעמא קנסיבת יפת תואר? א״ל: יפת תואר רחמנא שרייה! א״ל: לא דרשת סמוכין? דסמיך ליה: (דברים כא:יח) ”כי יהיה לאיש בן סורר ומורה“; כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה!
So Amnon has a crush on his (half or adoptive) sister, but doesn’t do anything about it:
ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו כי בתולה היא; ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה׃
לא לבא עליה באונס או על ידי פתוי ”כי בתולה היא“ והבתולות היו צנועות בהיכל ואי אפשר שתזדמן לפניו.
But then he gets some advice from his cousin and friend. With friends like that, who needs enemies?
ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד; ויונדב איש חכם מאד׃
ויונדב איש חכם מאד: ר׳׳ל למצוא תחבולות לעשות רע והנה השיאהו לעשות מה שהיה קשה בעיניו עשייתו אך כאשר ראה שהסכימה עצת יונדב בזה התיר לעצמו עשייתה.
איש חכם וגו׳: אמר רב יהודה אמר רב איש חכם לרשעה.
ויונדב איש חכם וגו׳: איש חכם לרשעה כו׳: מלת חכם נאמר בכל מקום המחכים בדעתו בדבר שאין שאר כל העם יורדין לסוף דעתו אך על הרוב נאמר במחכים לטובה בשום חכמה מה שאין כן הכא לא מצינו ביונדב בזה שום חכמה להיטיב אך להרע ידע.
ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר הלוא תגיד לי; ויאמר לו אמנון את תמר אחות אבשלם אחי אני אהב׃
דל: כחוש, כמו (בראשית מא:יט): דלות ורעות תואר.
ה ויאמר לו יהונדב שכב על משכבך והתחל; ובא אביך לראותך ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה למען אשר אראה ואכלתי מידה׃
ו וישכב אמנון ויתחל; ויבא המלך לראותו ויאמר אמנון אל המלך תבוא נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה׃
ז וישלח דוד אל תמר הביתה לאמר; לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הבריה׃
It’s not clear what לבבות are, but they clearly are quick-cooking things you could make on a portable stove, so our modern latkes are a good translation:
ותלבב לעיני שתי לביבות: הוא מעשה מרחשת קישפי׳׳ל בלע׳׳ז
מרחשת: כְּלִי הוּא שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, עָמֹק, וּמִתּוֹךְ שֶׁהִיא עֲמֻקָּה, שַׁמְנָהּ צָבוּר וְאֵין הָאוּר שׂוֹרְפוֹ.
There’s a hint here that the text wants us to think about Yosef as well as David and Bat Sheva. The word בר is unusual; used in later books of תנ״ך, but the only earlier use is throughout the story of Yosef:
ויקבצו את כל אכל השנים הטבות הבאת האלה; ויצברו בר תחת יד פרעה אכל בערים ושמרו׃
And sending Tamar הביתה echoes the Yosef story:
ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו; ואין איש מאנשי הבית שם בבית׃
Then we have the explicit story of the rape:
ח ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שכב; ותקח את הבצק ותלוש (ותלש) ותלבב לעיניו ותבשל את הלבבות׃
ט ותקח את המשרת ותצק לפניו וימאן לאכול; ויאמר אמנון הוציאו כל איש מעלי ויצאו כל איש מעליו׃
י ויאמר אמנון אל תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך; ותקח תמר את הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה׃
יא ותגש אליו לאכל; ויחזק בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי׃
יב ותאמר לו אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל; אל תעשה את הנבלה הזאת׃
יג ואני אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל; ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך׃
יד ולא אבה לשמע בקולה; ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה׃
And we have another linguistic allusion to Yosef here:
ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי; ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו׃
But לא יעשה כן בישראל; אל תעשה את הנבלה הזאת is more reminiscent of the rape of Dinah:
ב וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ; ויקח אתה וישכב אתה ויענה׃
…ז ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד; כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה׃
Interestingly, חז״ל say that Tamar fought back violently:
אמר ר׳ יצחק…קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה.
ועל זה אמרו בפרקי אבות (ה:טז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה זו אהבת אמנון ותמר כו׳, לפי שהיתה תלויה האהבה בדבר דהיינו בזנות ובניאוף בטל הדבר ממש שנעשה כרות שפכה בטלה האהבה.
Tamar’s response is to beg Amnon to take care of her; the social reality is that after she is violated, אני אנה אוליך את חרפתי—she will be shunned by society.
טו וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה; ויאמר לה אמנון קומי לכי׃
טז ותאמר לו אל אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני; ולא אבה לשמע לה׃
יז ויקרא את נערו משרתו ויאמר שלחו נא את זאת מעלי החוצה; ונעל הדלת אחריה׃
יח ועליה כתנת פסים כי כן תלבשן בנות המלך הבתולת מעילים; וַיֹּצֵא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה׃
יט ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה׃
אל אודות הרעה וגו׳: רוצה לומר: אל תעשה עסק הרעה הגדולה הזאת, אשר היא יותר גדולה מהאחרת.
כח כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה; ונמצאו׃
כט ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף; ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו׃
Tamar is wearing a כתנת פסים. The text is telling us that if we weren’t convinced by the subtle allusions to the Yosef story, it is going to hit us between the eyes with a 2 x 4. What is a כתנת פסים? We know the musical answer, an ”amazing technicolor dreamcoat“ but בראשית רבה (and the Septuagint) connect it to the Aramaic word פס, meaning “palm”:
פַּסִּים, שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר, פַּסִים, שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יַד.
Καὶ ἐπ αὐτῆς ἠν χιτὼν καρπωτός ὅτι οὕτως ἐνεδιδύσκοντο αἱ θυγατέρες τοῦ βασιλέως αἱ παρθένοι τοὺς ἐπενδύτας αὐτῶν καὶ ἐξήγαγεν αὐτὴν ὁ λειτουργὸς αὐτοῦ ἔξω καὶ ἀπέκλεισεν τὴν θύραν ὀπίσω αὐτῆς.
And she had on herself a garment reaching to the wrist, for so were the king’s daughters that were virgins attired in their apparel. And his servant led her forth, and shut the door behind her.
(Heath Dewrell, cited above, connects פסים to the Akkadian passāmu,meaning “veil”, worn by married and marriageable women, but that doesn’t fit with Yosef.)
So it would be a garment worn by someone who did not engage in manual labor, and the Malbim says that it was delicate enough that it was an indoor garment only. Throwing Tamar out clad only in her כתנת פסים is even more humiliating.
ועליה כתנת פסים: יש הבדל בין כתונת ובין מעיל, שהכתונת הוא התחתון והמעיל יעטפו בו מלמעלה על כל הבגדים, ודרך בנות המלך הבתולות לעטוף מעיל על כתונת הפסים שלמטה, ובשעת מעשה הסיר מעליה המעיל העליון ולא לבשה רק כתונת הפסים, וכשהוציאה לא עטפה המעיל, רק ועליה כתונת פסים שהוציאה בבגד התחתון, הגם שכן תלבשנה בנות המלך הבתולת מעילים ואין דרכם לצאת בכתונת, בכ״ז ויוצא אותה משרתו החוץ מופשטת ממעיל ובזויה מכבודה, ודחופה כאחת הקדשות.
The idea that the כתונת is an undergarment is hinted at in the Yosef story as well:
ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו; ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו׃
את כתנתו: זֶה חָלוּק.
את כתנת הפסים: הוּא שֶׁהוֹסִיף לוֹ אָבִיו יוֹתֵר עַל אֶחָיו.
It’s impossible to ignore the allusions to Yosef. But what do we do with that? I think the parallel that is closest to this story, the one we are being led to keep in mind while we read about Tamar and Amnon, is the story of Yosef and Potiphar’s wife. Tamar is Yosef, the beautiful (the text calls this out for both of them), innocent victim who goes הביתה to the perpetrator who demands שכבי/ה עמי. But our story subverts the Yosef one. Yosef can run away and be saved; Tamar is violated. And I think that is the point of the parallel. What saves Yosef? The image of his father:
(בראשית לט:יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וגו׳. באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם; רצונך שימחה שמך מביניהם?
Even at the level of פשט, it is the lessons from בית יעקב that allow him to say (בראשית לט:ט) ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלקים׃.
כי ה׳ אתו. שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו.
And it is the image of Tamar and Amnon’s father that dooms Tamar. The lesson that David’s children learn from his relationship with Bat Sheva is that kings can take whatever woman they want. Power is to be used to benefit the powerful. David can’t deny Tamar to Amnon as long as he is married to Bat Sheva.
The narrative then foreshadows the reaction of Tamar’s brother, Avshalom, that we will deal with later.
כ ויאמר אליה אבשלום אחיה האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל תשיתי את לבך לדבר הזה; ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה׃
כא והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה; ויחר לו מאד׃
כב ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב; כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו׃
And to pull yet another parallel to Yosef:
ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו; ולא יכלו דברו לשלם׃
But ספר שמואל isn’t about Amnon, Tamar or Avshalom. It’s about David. We need to look at this through David’s eyes. His response is ויחר לו מאד, which we’ve seen once before:
א וישלח ה׳ את נתן אל דוד; ויבא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש׃…
ה ויחר אף דוד באיש מאד; ויאמר אל נתן חי ה׳ כי בן מות האיש העשה זאת׃
David is given two parables for him to understand what went wrong with him and Bat Sheva: the prophetic poor man’s sheep and the experiential Amnon and Tamar. If Tamar corresponds to Yosef, then David corresponds to Yaakov, who saw himself in everything that happened to his child:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן ”אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב׃ יוֹסֵף“, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר כֵּן אֶלָּא אֵלֶּה ”תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, רְאוּבֵן“. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יוֹסֵף, אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵירַע לָזֶה אֵירַע לָזֶה…מַה זֶּה אִמּוֹ עֲקָרָה, אַף זֶה אִמּוֹ עֲקָרָה…מַה זֶּה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אַף זֶה אֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ. מַה זֶּה אָחִיו בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אַף זֶה בִּקְּשׁוּ אֶחָיו לְהָרְגוֹ….זֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ…
And all of Yosef’s suffering was the gradual but inexorable result of his own actions:
דתניא: נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה כשם שפירש יעקב אבינו מאביו
The entire story of Amnon and Tamar is set up as a מידה כנגד מידה for David himself:
ולעד״ן לדקדק בפסוק יתור בן דוד האמור גבי אמנון שידוע הוא שאמנון זה בן
דוד הוא…ואפשר לומר שלהיות כוונת הפסוקים להודיע מסקנת הענין שגמל הש״י לדוד את
אשר עשה לאוריה ואשתו בגלוי ערותה ושפיכות דם אוריה ולזה אמר גבי אמנון בן דוד,
שלהיות בן דוד הנזכר שעשה עניין בת שבע שראויה היתה לו לדוד אלא שאכלה פגה, יבא נא אמנון בן דוד ויגמול לו דומה בדומה שראויה ומותרת היתה תמר לאמנון אם
יאריך אפו מעט לשאול אותה מאביו אלא שאכלה פגה, שלא עצר רוחו זמן מועט
.וזהו שאמר אמנון בן דוד…ר״ל דומה לו בתכונותיו שגם הוא עשה כן.
O wad some Pow’r the giftie gie us
To see oursels as ithers see us!
It wad frae mony a blunder free us,
An' foolish notion
The message to David is: this is you, a warped, extreme version of you. Just like Amnon, you were דל [בן] המלך בבקר בבקר from love and it led to terrible things. But I would argue that David’s דלות was not the love of a woman but for the one thing David truly loves:
ה׳ אהבתי מעון ביתך; ומקום משכן כבודך׃
And we’ve talked many times about how that leads to חטא בת שבע. David is now given another look at what that meant. We don’t see his reaction to the story of Amnon and Tamar beyond the ויחר לו מאד, but from this point on, he becomes a much more passive character, reacting to events rather than creating them.
What was going on in Israel as a whole after Nathan comes to David? ספר שמואל doesn’t tell us; all we see is how his sons react. But the gemara discusses it:
[דוד בחטא בת שבע] אפרעו מגופיה, דאמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד ופרשו הימנו סנהדרין ונסתלקה הימנו שכינה.
The idea that נצטרע דוד, he was stricken with צרעת, I think is symbolic for his rejection:
תנו רבנן: אשר נשיא יחטא…אמר רב אבדימי בר חמא: פרט לנשיא שנצטרע, שנאמר (מלכים ב טו:ה): וַיְנַגַּע ה׳ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת [שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ]. מדקאמר בבית החפשית, מכלל דעד השתא עבד הוה.
גם יש לדעת ולהבין כי המלך דומה לגמרי אל המצורע, כי המצורע נבדל מן העם דכתיב אצלו (ויקרא יג:מו) מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. והוא מסולק מן הכלל ואיננו נכלל בכלל. וכך המלך גם כן הוא מסולק מן הכלל ואיננו בכלל…ולפיכך יש לו דמיון אל המצורע שהוא נבדל מן הכלל.
…[מלך] יותר חפשי מן שאר הבריות שיש עליהם שיעבוד מן אחר וזה המלד הוא חפשי ואין עליו שעבוד כמו המצורע שהוא חפשי, רק ראוי שינהג מעצמו עבדות ויהיה משעבד עצמו לעם להיות משועבד אליהם כמו העבד.
The series of four psalms concluding with Psalm 41 (the final psalm of the First Book) deals with one theme—the illness with which David was afflicted as a result of his sins. Rather than viewing his sickness as a purely negative experience, David sought to learn from it and share with posterity the lessons and insights which he gained from his suffering.
There is no hint in ספר שמואל about a literal illness. I would understand this as symbolic, as the loss of public support that resulted from חטא בת שבע. We’ve looked at תהילים לח and תהילים לט already in the context of the consequences of the Bat Sheva affair. Now I want to look at another in this series that seems to touch on Amnon and Tamar.
א למנצח מזמור לדוד׃
ב אשרי משכיל אל דל; ביום רעה ימלטהו ה׳׃
The דל is the connection to our story:
אל דל: חולה לבקרו כענין שנאמר (שמואל ב יג:ד) מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל דאמנון
אשרי משכיל אל דל: ר׳׳ל אשרי להגבר המשכיל ומעיין בשכלו על עניני הדל ומקריו, כי מן קיום הדל בארץ ואיך ישמר מן הפגעים, יתראה בחוש השגחת ה׳ על החלשים והנדכאים…כל קיומו הוא רק ע׳׳י השגחת ה׳ הפרטיית
מלטהו ה׳ is (intentionally, I think) ambiguous. Does it refer to the דל: ”Happy is one who learns from the sick who is saved…“; or to the משכיל: ”Happy is one who learns from the sick; such a person will be saved…“? Both are true, but the underlying meaning of the perek isn’t clear until פסוק ד; רש דוי must be talking about the illness.
ג ה׳ ישמרהו ויחיהו יאשר (ואשר) בארץ; ואל תתנהו בנפש איביו׃
ד ה׳ יסעדנו על ערש דוי; כל משכבו הפכת בחליו׃
David is switching between illness (ישמרהו ויחיהו) and physical danger (נפש איביו) because each is symbolic of the other: נצטרע דוד ופרשו הימנו סנהדרין go together. The volta here is in the middle of the pasuk, when David turns from a description (with ה׳ in third person) to prayer (with ה׳ in second person), and in the next pasuk, makes it about himself:
ה אני אמרתי ה׳ חנני; רפאה נפשי כי חטאתי לך׃
ו אויבי יאמרו רע לי; מתי ימות ואבד שמו׃
ז ואם בא לראות שוא ידבר לבו יקבץ און לו; יצא לחוץ ידבר׃
ח יחד עלי יתלחשו כל שנאי; עלי יחשבו רעה לי׃
ט דבר בליעל יצוק בו; ואשר שכב לא יוסיף לקום׃
י גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי;
הגדיל עלי עקב׃
David’s complaint is not so much about the illness,but the lack of friends. Everyone has abandoned him and even those who appear to support him are really conspiring against him. We’ve talked about how that happened with אחיתפל, his closest advisor and חברותא.
אני אמרתי ה׳ חנני: אני אין לי מבקרים לטובה וכשאני צועק מתוך חוליי ואומר ה׳ חנני וגו׳ אויבי שמחים עלי ואומרים דבר הרע לי מתי ימות וגו׳
שוא ידבר: מראה עצמו כאילו הוא מיצר וכשהוא יושב לפני יקבוץ לבו מחשבות און לעצמו מה רעה ידבר בצאתו וכשיוצא לחוץ מדבר אותה.
דבר בליעל יצוק בו is an interjection in the midst of his complaints: “May their lawlessness be cast back at them; may they fall ill instead of me!” Again, he is mixing the image of illness with political intrigue.
יא ואתה ה׳ חנני והקימני; ואשלמה להם׃
יב בזאת ידעתי כי חפצת בי; כי לא יריע איבי עלי׃
יג ואני בתמי תמכת בי; ותציבני לפניך לעולם׃
ואשלמה להם: מה שאמרו רע עלי בעודני חולה, ולא אמר שיעשה להם רע…וראיתי בדברי הגאון (רבנו סעדיה): ואשלמה להם טובות תחת רעות.
ואתה ה׳ חנני והקימני ואשלמה להם: אמר לו [ה׳]: דוד מה אתה משלם להם, רעה? אמר: חס ושלום! (תהלים לה:יג) וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק; כשחליתי הם היו מתפללים עלי שאמות, וכשהם חולים אני מתפלל עליהם ומתכסה שק…לכן ואתה ה׳ חנני. והקב״ה אומר לו: הואיל ועשית כן יודע אני כי חפצת בי.
So what has David learned, אשרי משכיל אל דל? That he can’t rely on people to help him when he is down, that he can only rely on ה׳; (ירמיהו יז:ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳ וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. It’s a good lesson, and it’s true, but if we are connecting this to the story of Amnon and Tamar, then it’s the wrong lesson. He can’t claim ואני בתמי תמכת בי:
קשה להתעלם מן הקשר הברור בין מעשה אמנון בתמר לבין מעשה דוד בבת-שבע.
קשר זה אינו רק בתחום ההשגחה האלוקית הסמויה. הוא אחוז בחטאו של דוד בקשר של
סיבה ומסובב. אמנון, שידע בקלונו של אביו, עשה בתמר כחפצו. הוא ידע, שאם יאמר לו
דוד אביו ”טול קיסם מבין שיניך“, יענה לו אמנון בפרשת בת-שבע—”טול קורה מבין עיניך“.
ואכן חרה הדבר לדוד, אך הוא לא עשה דבר לאמנון.
חזרתו של דוד למלכותו הייתה מוגבלת ומצומצמת. למעשה זו ניטלה ממנו מיד לאחר
שחטא…שהרי בפרשת אמנון ותמר—דוד
למעשה כבר אינו מלך. סירובו של אמנון לבקש מדוד רשות לקחת את תמר כפי שביקשה
ממנו, ושתיקתו של דוד על מעשה אמנון…מעידים שדוד לא שלט אף בבניו.
At this point David may technically be the king, but without the support of the people, he may have power but no authority. All he sees is are the whisperings behind his back and the gathering conspiracies:
אמר דוד לפני הקב״ה, ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים את
בשרי לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים
ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה?
We could see David going down the same path as Saul, becoming more and more paranoid as his crimes multiply. But David will realize that the whispers are not unfounded, and he has not yet completed the תשובה that will allow him to return to his status as מלך ישראל.
We''ll end on a positive note. The perek ends with an extended “Amen”, as do all the books of תהילים. Rav Chaim of Volozhin sees in this one a hint to David’s one desire, to build the בית המקדש:
ברוך ה׳ אלקי ישראל מהעולם ועד העולם; אמן ואמן׃
Rabbi Chaim of Volozhin, in a gloss to Nefesh HaChaim 1:6 [which I have been unable to find], explains that the Temple is the point where the two worlds meet [understanding מהעולם ועד העולם as מהעולם הזה ועד העולם הבא]. Since the Divine Presence dwells there, this world of matter and the future world of the spirit blend there and become one. For that reason, one of the benedictions recited…in the First Temple concluded with the words ברוך ה׳ אלקי ישראל מהעולם ועד העולם [in the בית המקדש, both worlds are really one העולם].