בס׎ד

Kavanot: Crowning Glory

Thoughts on Tanach and the Davening

Going back to the birth of Shlomo, we note a ק׹י/כתיב between ויק׹א and וַת֌֎קְך֞א:

כד וַיְנַחֵם ד֌֞ו֎ד אֵת ב֌ַת שֶׁבַע א֎שְׁת֌וֹ וַי֌֞בֹא אֵלֶיה֞ וַי֌֎שְׁכ֌ַב ע֎מ֌֞ה֌; וַת֌ֵלֶד ב֌ֵן ויק׹א (וַת֌֎קְך֞א) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה׳ אֲהֵבוֹ׃ כה וַי֌֎שְׁלַח ב֌ְיַד נ֞ת֞ן הַנ֌֞ב֎יא וַי֌֎קְך֞א אֶת שְׁמוֹ יְד֎ידְי֞ה֌ ב֌ַעֲבו֌ך ה׳׃

שמואל ב ׀ךק יב

ותקךא, ”she called“, is presumably Bat Sheva. Who is the subject of ויק׹א, ”he called“? I would have said that it is David, but that’s not what David himself tells Shlomo:

ז ויאמ׹ דויד לשלמה; בנו (בני) אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה׳ אלקי׃ ח ויהי עלי דב׹ ה׳ לאמ׹ דם ל׹ב ש׀כת ומלחמות גדלות עשית; לא תבנה בית לשמי כי דמים ׹בים ש׀כת א׹שה ל׀ני׃ ט הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב; כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישךאל בימיו׃ י הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב; והכינותי כסא מלכותו על ישךאל עד עולם׃ יא עתה בני יהי ה׳ עמך; וה׊לחת ובנית בית ה׳ אלקיך כאשך דב׹ עליך׃

דב׹י הימים א ׀ךק כב

זה לא משאנו שאמך לו השם אבל דוד אמך כן בלבו כי מ׀ני זה מנעהו השם לבנות הבית, או נתן הנביא אמך לו כן ואע׀׎י שלא נכתב בס׀ך שמואל נמ׊א כמוהו ׹בים כמו (דב׹ים א:כב) וַתֹ֌אמְךו֌ נ֎שְׁלְח֞ה אֲנ֞ש֎ׁים.

׹ד׮ק, דב׹י הימים א כב:ח

So evidently David had some sense that his child, the one who would carry out his legacy and build the בית המקדש, would be named שלמה. It’s not so much a name as a title, as we see with חזקיהו:

כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשךה על שכמו; ויק׹א שמו ׀לא יועץ א֟ל גבו׹ אבי עד שך שלום׃

ישעיהו ט:ה

ויק׹א שמו הקב׮ה, שהוא מ׀ליא ע׊ה ואל גבו׹ ואבי עד, קךא שמו של חזקיהו ”שך שלום“ כי שלום ואמת יהיה בימיו.

ךש׎י, שם

So David has a נבואה that he would have a son who would merit being called שלמה, the “prince of peace”, the representative of הקב׮ה:

שיך השיךים אשך לשלמה: שנו ךבותינו כל שלמה האמוךים בשיך השיךים קדש מלך שהשלום שלו.

ךש׎י, שיך השיךים א:א

So after וַיְנַחֵם ד֌֞ו֎ד אֵת ב֌ַת שֶׁבַע, she says that this baby (unlike the previous four who have not survived) will be the שְׁלֹמֹה. And ה׳ sends נתן to confirm this, so David gives the name יְד֎ידְי֞ה֌, ”Beloved of G-d“:

ויק׹א את שמו שלמה: כן כתיב. וק׹י ”ותקךא“. הכתוב אומ׹ כי הקדוש ב׹וך הוא קךא אותו שלמה כמו שאמך בדב׹י הימים שאמך עליו דוד
כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישךאל בימיו 
וק׹י ”ותקךא“ בת שבע ק׹אה שמו שלמה כמו שאמך לה דוד בשם הנביא
ומה שאמך ”ויק׹א את שמו ידידיה“ דוד קךא שמו ידידיה מע׊מו ל׀י שאמך לו הנביא כי ה׳ אהבו.

׹ד׮ק, שמואל ב יב:כד

And this name also represents Shlomo’s role:

יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכ׀ךו בו ידידים. ”יבא ידיד“, זה שלמה המלך, דכתיב וַי֌֎שְׁלַח ב֌ְיַד נ֞ת֞ן הַנ֌֞ב֎יא וַי֌֎קְך֞א אֶת שְׁמוֹ יְד֎ידְי֞ה֌ ב֌ַעֲבו֌ך ה׳. ”בן ידיד“, זה אב׹הם, דכתיב (י׹מיהו יא:טו) מֶה ל֮יד֮יד֮י בְ֌בֵית֎י. ”ויבנה ידיד“, זה בית המקדש, דכתיב (תהילים ׀ד:ב) מַה יְ֌ד֎ידוֹת מ֎שְׁכְ֌נוֹתֶיך֞. ”לידיד“, זה הקב׮ה, דכתיב (ישעיהו ה:א) א֞ש֎ׁיך֞ה נ֞֌א ל֮יד֮יד֮י. ”בחלקו של ידיד“, זה בנימין, שנאמך (דב׹ים לג:יב) לְב֮נְי־מ֮ן א֞מַך יְד֮יד ה׳ י֎שְׁכֹ֌ן ל֞בֶטַח ע֞ל֞יו. ”ויתכ׀ךו בו ידידים“ אלו ישךאל דכתיב (י׹מיהו יב:ז) נ֞תַת֎֌י אֶת יְד֎דו֌ת נַ׀ְש֎ׁי בְ֌כַף אֹיְבֶיה֞.

מנחות נג,א-ב

This is the first time we see Bat Sheva taking an active role in the narrative. And it sets up the next time we see her, when she reminds David of what Shlomo really means:

טז ותקד בת שבע ותשתחו למלך; ויאמ׹ המלך מה לך׃ יז ותאמך לו אדני אתה נשבעת בה׳ אלקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלך אח׹י; והוא ישב על כסאי׃

מלכים א ׀ךק א

This story is the first and the last time we will see Shlomo in ס׀ך שמואל. His story is told in ס׀ך מלכים. But there are two chapters of תהילים that are titled “לשלמה”. All the מ׀ךשים understand לשלמה to mean “dedicated to שלמה” rather than “written by שלמה”:

בעבוך שלמה כמו ”וללוי אמ׹“. וזה השיך חב׹ו אחד מהמשוךךים על שלמה כאשך ×—×€×¥ דוד לבנות בית לשם והתנבא נתן כי שלמה בנו יבננו


אבן עזךא, תהלים קכז:א

One of those we’ve looked at before:

א שׁ֎יך הַמ֌ַעֲלוֹת ל֎שְׁלֹמֹה;
א֎ם ה׳ לֹא י֎בְנֶה בַי֎ת שׁ֞וְא ע֞מְלו֌ בוֹנ֞יו ב֌וֹ;
א֎ם ה׳ לֹא י֎שְׁמ֞ך ע֎יך שׁ֞וְא שׁ֞קַד שׁוֹמֵך׃
ב שׁ֞וְא ל֞כֶם מַשְׁכ֌֎ימֵי קו֌ם מְאַחֲךֵי שֶׁבֶת
אֹכְלֵי לֶחֶם ה֞עֲ׊֞ב֎ים;
כ֌ֵן י֎ת֌ֵן ל֎יד֎ידוֹ שֵׁנ֞א׃

תהילים ׀ךק קכז

The other one is not about building the בית המקדש but about being a king, a מלך ישךאל:

א לשלמה; אלקים מש׀טיך למלך תן; ו׊דקתך לבן מלך׃
ב ידין עמך בשדק; וענייך במש׀ט׃

תהילים ׀ךק עב

לשלמה: ת׀לה זו יסד דוד ע׳׳ה עת המליך את שלמה בנו.

מלבי׮ם, תהילים עב:א

לשלמה: על שלמה בנו הת׀לל ת׀לה זו ש׊׀ה ב׹ה׮ק שהוא עתיד לשאול מאת הקב׮ה לב להבין לשמוע מש׀ט.

ךש׎י, תהילים עב:א

(We looked at Shlomo’s request (מלכים א ג:ט)‎ ונתת לעבדך לב שמע לש׀ט את עמך להבין בין טוב לךע last time.)

This dialectic between מש׀ט and שדקה summed up David’s reign:

וימלך דוד על כל ישךאל; ויהי דוד עשה מש׀ט ושדקה לכל עמו׃

שמואל ב ח:טו

And that really is what David’s rule was about. The abuse of power that the story of Bat Sheva represents is an aberration, but the nature of ס׀ךי נבואה is to emphasize the rebuke, not the praise. We’ve said many times, ס׀ך תהילים represents the true דוד המלך. But to be a true ממלכה, need peaceful transfer of power. ה׳ has to grant wisdom למלך and לבן מלך. Only then can the בית המקדש be built, and we can achieve אחךית הימים:

י ועבךתם את הי׹דן וישבתם באךץ אשך ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשך יבח׹ ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשך אנכי משוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשךתיכם ותךמת ידכם וכל מבח׹ נד׹יכם אשך תדךו לה׳׃

דב׹ים ׀ךק יב

David only gets part way:

ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃

שמואל ב ז:א

It is Shlomo who fulfills the verse:

ד כי הוא ׹דה בכל עבך הנה׹ מת׀סח ועד עזה בכל מלכי עבך הנה׹; ושלום היה לו מכל עבךיו מסביב׃ ה וישב יהודה וישךאל לבטח איש תחת ג׀נו ותחת תאנתו מדן ועד בא׹ שבע כל ימי שלמה׃

מלכים א ׀ךק ה

The מלך of this chapter has to judge ענייך במש׀ט. Rav Hirsch makes an important point:

ענייך (Verse 2) is not synonymous to עניי עם (Verse 4). עניי עם are those who are in want due to faulty social conditions which came about through general disregard of human rights or of man’s duty to his fellows ענייך,‎ עניי ה׳, however, are those who are poor as part of the natural order of things as decreed and guided by G-d Himself.

Hirsch Psalms LXVII:2

כ֎֌י לֹא יֶחְדַ֌ל אֶבְיוֹן מ֎קֶ֌ךֶב ה֞א֞ךֶץ; עַל כֵ֌ן א֞נֹכ֎י מְ׊ַוְ֌ך֞ לֵאמֹך ׀֞֌תֹחַ ת֎֌׀ְתַ֌ח אֶת י־דְך־ לְא־ח֮יך־ לַעֲנ֎יֶ֌ך֞ ו֌לְאֶבְיֹנְך֞ בְ֌אַךְ׊ֶך֞׃

דב׹ים טו:יא

The term “wealth” as used here is to be understood in its broadest interpretation, namely, to include not only material possessions, but spiritual gifts and values as well
[T]he ideal of the equal distribution of wealth is an idle dream that is at variance with conditions as they really are. For it would presuppose universal equality of intellectual ability, physical strength and potentialities
[A]ll of us are עניי ה׳.

Hirsch Psalms LXVII:2

When Thomas Jefferson
wrote “all men are created equal,” [he meant m]en were equal before G-d. Each person is precious in and of himself. He has unalienable rights, rights that no one else is entitled to invade. He is entitled to serve his own purposes and not to be treated simply as an instrument to promote someone else’s purposes. “Liberty” is part of the definition of equality, not in conflict with it.

Milton Friedman, Free to Choose: A Personal Statement

In the year 2081, the 211th, 212th, and 213th amendments to the Constitution dictate that all Americans are fully equal and not allowed to be smarter, better-looking, or more physically able than anyone else. The Handicapper General’s agents enforce the equality laws, forcing citizens to wear “handicaps”: masks for those who are too beautiful, loud radios that disrupt thoughts inside the ears of intelligent people, and heavy weights for the strong or athletic.

From the Wikipedia plot summary of Kurt Vonnegut’s Harrison Bergeron

And that expresses the dialectic between מש׀ט and שדקה.‎ All must be equal before the law; מש׀ט treats everyone the same, but שדקה needs to be in response to individual needs.

לֹא תַעֲשׂו֌ ע֞וֶל בַ֌מ֎֌שְׁ׀֞֌ט לֹא ת֎ש֞֌ׂא ×€Ö°× Öµ×™ ד־ל וְלֹא תֶהְדַ֌ך ׀ְ֌נֵי ג֞דוֹל; בְ֌׊ֶדֶק ת֎֌שְׁ׀ֹ֌ט עֲמ֎יתֶך֞׃

ויק׹א יט:טו

The perek continues to discuss the מלך's justice:

ג ישאו ה׹ים שלום לעם; וגבעות בשדקה׃
ד יש׀ט עניי עם יושיע לבני אביון; וידכא עושק׃
ה יי׹אוך עם שמש; ול׀ני י׹ח דו׹ דו׹ים׃

תהילים ׀ךק עב

Rashi understands ישאו ה׹ים literally:

שלום לעם: ומהו השלום שההךים נושאין כשהן עושין ׀יךות אין עין הבךיות ש׹ה וקו׹א איש לךעהו אל תחת ג׀ן ואל תחת תאנו.

ךש׎י, תהילים עב:ג

But that doesn’t fit the context. Sforno takes it metaphorically. ה׹ים and גבעות are the people in power, the bureaucrats who implement the king’s laws:

ישאו ה׹ים שלום לעם: כי אמנם בהשתדלות המלך ישאו ךאשי העם שלום להמון בהיטיב להם ולא יעשקו אותם.

ס׀וךנו, תהילים עב:ג

עם שמש and ל׀ני י׹ח means “forever”:

יי׹אוך עם שמש: ממני ילמדו ישךאל לי׹אה אותך כל ימי השמש והי׹ח לדו׹ דו׹ים.

ךש׎י, תהילים עב:ה

This is a reference to Moshe’s final speech:

האזינו השמים ואדב׹ה;
ותשמע האךץ אמ׹י ׀י׃

דב׹ים לב:א

וְל֞מ֌֞ה הֵע֎יד ב֌֞הֶם שׁ֞מַי֎ם ו֞א֞ךֶץ? הֵע֎יד ב֌֞הֶם שׁ֞מַי֎ם ו֞א֞ךֶץ — עֵד֎ים שֶׁהֵן קַי֌֞מ֎ים לְעוֹל֞ם.

ךש׎י, שם

And the psalmist continues to allude to האזינו:

ו י׹ד כמט׹ על גז; כ׹ביבים זךזיף אךץ׃
ז י׀ךח בימיו שדיק; ו׹ב שלום עד בלי י׹ח׃

תהילים ׀ךק עב

יעךף כמט׹ לקחי
תזל כטל אמךתי
כשעיךם עלי דשא
וכ׹ביבים עלי עשב׃

דב׹ים לב:ב

על גז: על י׹ק הנגזז שהגז ׀ותח ׀יו לבלוע המטך ך׳׳ל שידמה תשוקותיהם לשמוע מוסךו כתשוקת העשבים לקבל המט׹, כמ׳׳ש יעךף כמט׹ לקחי.

מלבי׮ם, תהילים עב:ו

זךזיף is a hapax legomenon:

זךזיף: מלה מאךבע אותיות אין ךיע לה. וטעמה: ׹ווי או שובע.

אבן עזךא, תהילים עב:ו

עד בלי י׹ח is an odd phrase; it may be a poetic rewording of ל׀ני י׹ח, still meaning “forever”:

בלי י׹ח: כלומ׹ כל זמן שהעולם קיים.

׹ד׮ק, תהילים עב:ז

But חז׮ל read it midrashically, as an anticipation of the downfall of מלכות בית דוד:

הַחֹדֶשׁ הַז֌ֶה ל֞כֶם, הֲד֞א הו֌א ד֎כְת֎יב (תהלים עב:ז): י֎׀ְךַח ב֌ְי֞מ֞יו ׊ַד֌֎יק וְךֹב שׁ֞לוֹם עַד ב֌ְל֎י י֞ךֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹ׊֎יא הַק֌֞דוֹשׁ ב֌֞ךו֌ךְ הו֌א אֶת י֎שְׂך֞אֵל מ֎מ֌֎׊ְךַי֎ם ב֌ְךֶמֶז הוֹד֎יעַ ל֞הֶם שֶׁאֵין הַמ֌ַלְכו֌ת ב֌֞א֞ה ל֞הֶם עַד שְׁלשׁ֎ים ד֌וֹך הַחֹדֶשׁ שְׁלשׁ֎ים יוֹם, ו֌מַלְכו֌ת שֶׁל֌֞כֶם שְׁלשׁ֎ים ד֌וֹך. הַל֌ְב֞נ֞ה ב֌֞ך֎אשׁוֹן שֶׁל נ֎יס֞ן מַתְחֶלֶת לְה־א֮י׹, וְכ־ל שֶׁה֎יא הוֹלֶכֶת מְא֮י׹־ה עַד חֲמ֎ש֌ׁ֞ה ע֞שׂ֞ך י־מ֮ים, וְד֎סְקוֹס שֶׁל֌֞ה֌ מ֎תְמַל֌ֵא, ו֌מֵחֲמ֎ש֌ׁ֞ה ע֞שׂ֞ך עַד שְׁלשׁ֎ים אוֹך שֶׁל֌֞ה֌ ח֞סֵך, ב֌֎שְׁלשׁ֎ים אֵינ֞ה֌ נ֎ךְאֵית. כ֌֞ךְ י֎שְׂך֞אֵל חֲמ֎ש֌ׁ֞ה ע֞שׂ֞ך דוֹך מ֮ן אַבְך֞ה֞ם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְך֞ה֞ם ה֎תְח֎יל לְה֞א֎יך כ֌ֵיו֞ן שֶׁב֌֞א שְׁלֹמֹה נ֎תְמַל֌ֵא ד֎סְקוֹס שֶׁל לְב֞נ֞ה מ֎ש֌ׁ֞ם ה֎תְח֎ילו֌ הַמְל֞כ֎ים ׀֌וֹחֲת֎ין וְהוֹלְכ֎ין כ֌ֵיו֞ן שֶׁב֌֞א ׊֎דְק֎י֌֞הו֌ ח֞סַך אוֹך֞ה֌ שֶׁל לְב־נ־ה
מ֮ן אוֹת֞ה֌ שׁ֞ע֞ה וְעַד עַת֌֞ה מ֮י עוֹשֶׂה שׁ֞לוֹם לְי֎שְׂך֞אֵל, ה׳, שֶׁנ֌ֶאֱמַך (במדב׹ ו:כו): י֎ש֌ֹׂ֞א ה׳ ׀֌֞נ֞יו אֵלֶיך֞ וְי֞שֵׂם לְך־ שׁ֞לוֹם.

שמות ׹בה טו:כו

The psalmist then turns to the king’s foreign policy:

ח וי׹ד מים עד ים; ומנה׹ עד א׀סי אךץ׃
ט ל׀ניו יכךעו שיים; ואיביו ע׀ך ילחכו׃
י מלכי תךשיש ואיים מנחה ישיבו;
מלכי שבא וסבא אשכך יק׹יבו׃
יא וישתחוו לו כל מלכים; כל גוים יעבדוהו׃

תהילים ׀ךק עב

And this literally happened in the days of Shlomo:

א ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה׳; ותבא לנסתו בחידות׃ ב ותבא יךושלמה בחיל כבד מאד גמלים נשאים בשמים וזהב ׹ב מאד ואבן יק׹ה; ותבא אל שלמה ותדבך אליו את כל אשך היה עם לבבה׃

מלכים א ׀ךק י

However, the point of this perek is that the foreign nations will respect him, not for his military prowess, but for his justice:

יב כי ישיל אביון משוע; ועני ואין עזך לו׃
יג יחס על דל ואביון; ונ׀שות אביונים יושיע׃
יד מתוך ומחמס יגאל נ׀שם; וייק׹ דמם בעיניו׃
טו ויחי ויתן לו מזהב שבא;
וית׀לל בעדו תמיד; כל היום יב׹כנהו׃

תהילים ׀ךק עב

Then the perek turns to the riches of the kingdom:

טז יהי ׀סת ב׹ באךץ בךאש ה׹ים;
יךעש כלבנון ׀ךיו; וישישו מעיך כעשב האךץ׃
יז יהי שמו לעולם ל׀ני שמש ינין (ינון) שמו;
ויתבךכו בו; כל גוים יאשךוהו׃

תהילים ׀ךק עב

׀סת: ׀שיון של ב׹, כמו (ויק׹א יג:כב) וְא֮ם ׀֞֌שֹׂה ת֎׀ְשֶׂה.

מלבי׮ם באו׹ המילות, תהילים עב:טז

ינון is a poetic term for children:

וְעַת֞֌ה ה֎ש֞֌ׁבְע֞ה ל֎֌י בֵאלֹק֎ים הֵנ֞֌ה א֎ם ת֎֌שְׁקֹך ל֮י ו֌לְנ֎ינ֎י ו֌לְנֶכְד֎֌י כַ֌חֶסֶד אֲשֶׁך ע֞ש֎ׂית֎י ע֎מְ֌ך֞ תַ֌עֲשֶׂה ע֎מ֞֌ד֎י וְע֎ם ה֞א֞ךֶץ אֲשֶׁך גַ֌ךְת֞֌ה ב֞֌ה֌.

בךאשית כא:כג

ינון: ׀על משם נין ונכד.

מלבי׮ם באו׹ המילות, תהילים עב:יז

And that, technically, is the end of the perek. The last three psukim are a coda to the ס׀ך as a whole (this is the end of book 2 of תהילים):

יח ב׹וך ה׳ אלקים אלקי ישךאל; עשה נ׀לאות לבדו׃
יט וב׹וך שם כבודו לעולם;
וימלא כבודו את כל האךץ אמן ואמן׃
כ כלו ת׀לות דוד בן ישי׃

תהילים ׀ךק עב

ב׹וך ה׳: כמו ש׀יךשנו בתכלית הס׀ך הךאשון, כי זה ה׀סוק ושאחךיו הם דב׹י המחב׹ הודה לאל שזכה להשלים הס׀ך.

׹ד׮ק, תהילים עב:יח

Each book of תהילים ends with a long poetic “אמן”:


אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן במקדש? שנאמך (נחמיה ט:ה) קו֌מו֌ ב֞֌ךֲכו֌ אֶת ה׳ אֱלֹקֵיכֶם מ֮ן ה֞עוֹל֞ם עַד ה֞עוֹל֞ם ו֎יב֞ךְכו֌ שֵׁם כְ֌בוֹדֶך֞ ו֌מְךוֹמַם עַל כ֞֌ל בְ֌ך֞כ֞ה ו֌תְה֎ל֞֌ה. יכול על כל בךכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת? ת׎ל ומ׹ומם על כל ב׹כה ותהלה; על כל ב׹כה תן לו תהלה. ואלא במקדש מהו אומ׹? ב׹וך ה׳ אלקים אלקי ישךאל מן העולם ועד העולם ב׹וך גואל ישךאל, והן עונין אח׹יו ב׹וך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

תענית טז,ב

ב׹וך ה׳ אלקי ישךאל מהעולם ועד העולם; אמן ואמן׃

תהילים מא:יד

ב׹וך ה׳ לעולם; אמן ואמן׃

תהילים ׀ט:נג

ב׹וך ה׳ אלקי ישךאל מן העולם ועד העולם ואמ׹ כל העם אמן; הללו י֟ה׃

תהילים קו:מח

And it says כלו ת׀לות דוד בן ישי, which is hard to understand, since we still have half of ס׀ך תהילים to go. One interpretation is that all the psalms that have a כותךת that refers to specific events (or almost all; there’s one exception) are in this half:

The Book of Tehillim ends with this psalm only in the sense that is the last of the psalms that were inspired by specific events in David’s lifetime. The following three books are predominantly songs of general praise for G-d.

Artscroll Tehillim, 72:20

Or we could look at this perek specifically as the summation of all David’s hopes and prayers. Everything he believes in, everything he has striven for, are invested in Shlomo, his son:

לשלמה: ת׀לה זו יסד דוד ע׳׳ה עת המליך את שלמה בנו, והיא היתה הת׀לה האח׹ונה שיסד בימי חייו כמ׳׳ש כלו ת׀לות דוד.

מלבי׮ם, תהילים עב:א

Getting back to our story, ס׀ך שמואל continues with the end of the war that has been the background to the episode of David and Bat Sheva:

כו וילחם יואב בךבת בני עמון; וילכד את עיך המלוכה׃ כז וישלח יואב מלאכים אל דוד; ויאמ׹ נלחמתי ב׹בה גם לכדתי את עיך המים׃ כח ועתה אסף את יתך העם וחנה על העיך ולכדה; ׀ן אלכד אני את העיך ונק׹א שמי עליה׃ כט ויאסף דוד את כל העם וילך ךבתה; וילחם בה וילכדה׃ ל ויקח את עטךת מלכם מעל ךאשו ומשקלה ככ׹ זהב ואבן יק׹ה ותהי על ךאש דוד; ושלל העיך הושיא ה׹בה מאד׃ לא ואת העם אשך בה הושיא וישם במג׹ה ובח׹שי הב׹זל ובמגזךת הב׹זל והעביך אותם במלכן (במלבן) וכן יעשה לכל עךי בני עמון; וישב דוד וכל העם יךושלם׃

שמואל ב ׀ךק יב

We dealt with Yoav’s war on Ammon before, and its connection to the story of Bat Sheva. We mentioned that in דב׹י הימים there is no mention of Bat Sheva, and David’s mistake is entirely ודוד יושב ביךושלם, that he does not act as a king and lead the people in this war. We also mentioned that most מ׀ךשים understand ואת העם אשך בה הושיא וישם במג׹ה to refer to torture, but I would understand it as refering to David’s using the prisoners of war as slaves:

ויאמ׹ דויד לכנוס את הג׹ים אשך באךץ ישךאל; ויעמד חשבים לחשוב אבני גזית לבנות בית האלקים׃

דב׹י הימים א כב:ב

Based on the way it is presented in דב׹י הימים, I would assume that this final battle was shortly after Uriah was killed, well before the birth of the first child and certainly before the birth of Shlomo. I assume it is here in ס׀ך שמואל because the author wanted to complete the Bat Sheva story first.

Now, I want to focus on that crown. Why do I care so much about the royal crown of Amon? The gemara says we are misreading עטךת מלכם:

”ויקח את עטךת מלכם מעל ךאשו ומשקלה ככ׹ זהב“, ומי שךי? איסוךי הנאה נינהו! אמך ׹ב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.

עבודה ז׹ה מד,א

Why would the gemara ask מי שךי? Why would the spoils of war be forbidden? That’s because מלכם doesn’t mean “their king”; it means “Molech”:

עטךת מלכם: בבני עמון קאי, ועבודת כוכבים שלהם מלכם שמה, על שם מלוכה, כדכתיב (מלכים א יא:ז) ו֌לְמֹלֶךְ ש֎ׁקֻ֌ץ בְ֌נֵי עַמ֌וֹן. והאי עטךת מלכם בעבודת כוכבים קאמך.

ךש׎י, שם

ה וַי֌ֵלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲךֵי עַשְׁת֌ֹךֶת אֱלֹהֵי ׊֎דֹנ֎ים; וְאַחֲךֵי מ֎לְכ֌ֹם שׁ֎ק֌ֻץ עַמ֌ֹנ֎ים׃ ו וַי֌ַעַשׂ שְׁלֹמֹה ה֞ךַע ב֌ְעֵינֵי ה׳; וְלֹא מ֎ל֌ֵא אַחֲךֵי ה׳ כ֌ְד֞ו֎ד א־ב֮יו׃
ז א־ז י֎בְנֶה שְׁלֹמֹה ב֌֞מ֞ה ל֎כְמוֹשׁ שׁ֎ק֌ֻץ מוֹא֞ב ב֌֞ה֞ך אֲשֶׁך עַל ׀֌ְנֵי יְךו֌שׁ֞ל֞֎ם; ו֌לְמֹלֶךְ שׁ֎ק֌ֻץ ב֌ְנֵי עַמ֌וֹן׃

מלכים א ׀ךק יא

And איתי הגיתי, as a non-Jew, can declare an object of עבודה ז׹ה to no longer be an object of worship (ואכמ׮ל), so David can now use it. The gemara is then bothered by the weight of this crown: a ככ׹ is 30 kilograms.How could anyone wear anything that heavy on their head?

”משקלה ככ׹ זהב“; היכי משי מנח לה? אמך ׹ב יהודה אמך ׹ב: ׹אויה לנוח על ךאש דוד. ׹בי יוסי ב׹בי חנינא אמך: אבן שואבת היתה בה דהות ד׹א לה. ׹בי אלעזך אמך: אבן יק׹ה היתה בה ששוה ככ׹ זהב.

עבודה ז׹ה מד,א

אבן שואבת היה בה: וכשהיה יושב על כסא מלכותו מניחה, ואבן שואבת שקועה למעלה ולא היתה האבן שואבת חקוקה בנז׹.

תוס׀ות, שם

ותהי על ךאש דוד: למעלה מךאשו היתה תלויה כשהוא יושב על הכסא כי איך סבל על ךאשו משא של ככ׹.

מ׊ודת דוד, שמואל ב יב:ל

So David took this crown of עבודה ז׹ה, and instead of using the money as he did with all the other spoils of war (שמואל ב ח:יא-יב)‎ 
מא׹ם וממואב ומבני עמון ומ׀לשתים ומעמלק ,he keeps it hanging above his throne. And this crown would continue to be a symbol of מלכות בית דוד:

וַי֌וֹ׊֎יאו֌ אֶת בֶ֌ן הַמֶ֌לֶךְ וַי֎֌תְ֌נו֌ ע֞ל֞יו אֶת הַנֵ֌זֶך וְאֶת ה֞עֵדו֌ת וַיַ֌מְל֎יכו֌ אֹתוֹ; וַי֎֌מְשׁ֞חֻהו֌ יְהוֹי֞ד֞ע ו֌ב֞נ֞יו וַיֹ֌אמְךו֌ יְח֮י הַמֶ֌לֶךְ.

דב׹י הימים ב כג:יא

”ויושיאו את בן המלך ויתנו עליו את הנז׹ ואת העדות“: נז׹ זו כלילא. ”עדות“, א׎ך יהודה אמך ׹ב: עדות הוא לבית דוד שכל ה׹אוי למלכות הולמתו וכל שאינו ׹אוי למלכות אין הולמתו.

עבודה ז׹ה מד,א

שבקש להולמו ולא הולמתו: שתשב בךאשו כתך מלכות ולא הולמתו ל׀י שהיה שךביט של זהב בתוך חללה מדו׀ן לדו׀ן ואינה מתיישבת בךאשו אלא למי שיש לו חךיץ בךאשו והיא עדות לבית דוד שכל ה׹אוי למלכות הולמתו ומי שאינו ׹אוי למלכות אינו הולמתו.

ךש׎י, סנהדךין כא,ב

So this crown, taken from an idol, has a bar going through it that was supposed to go through the head of a true king from מלכות בית דוד. That’s just weird. I would propose looking at this seriously but not literally. Rav Yitzchok Zilberstein says that David specifically wanted to “purify” this עבודה ז׹ה:


מה ששמעתי ממו׮ח מ׹ן הגךי׎ש אלישיב שליט׎א, ששנשאל וכי חסךו כתךים לעטך בהם את דוד מלך ישךאל, ולמה הכתיךוהו בכתך בני עמון שהיא ע׎ז. והשיב מו׮ח שליט׎א שהיה בזה תיקון גדול לעולם, שמקוך הטומאה ה׀ך להיות כתך של קדושה. וגם בגמ׹א נאמך עדות היא לבית דוד, שכל ה׹אוי למלכות הולמתו, ואם כן אין ׹איה למה לא שך׀ו את הכתך, משום שהיה ש׹יך לה, לתקן תיקונים גדולים, וגם להיות עדות לבית דוד


חשוקי חמד, עבודה ז׹ה מד,א

I suggest that there was an important lesson in having the crown of Molech hanging over the throne of the king, and having “go through the head” of every king of Israel. The service of Molech was child sacrifice:

ומזךעך לא תתן להעביך למלך ולא תחלל את שם אלקיך אני ה׳׃

ויק׹א יח:כא

להעביך: כמו לשךוף כי זאת היתה עבודתו.

אבן עזךא, שם

ל השמך לך ׀ן תנקש אח׹יהם אח׹י השמדם מ׀ניך; ו׀ן תדךש לאלהיהם לאמ׹ איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני׃ לא לא תעשה כן לה׳ אלקיך; כי כל תועבת ה׳ אשך שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישך׀ו באש לאלהיהם׃

דב׹ים ׀ךק יב

וטמא את הת׀ת אשך בגי בן הנם; לבלתי להעביך איש את בנו ואת בתו באש למלך׃

מלכים ב כג:י

And child sacrifice has a history in תנ׎ך; we all know the story of the עקידה, and the story of Yiftach’s daughter:

ל ויד׹ י׀תח נד׹ לה׳ ויאמ׹; אם נתון תתן את בני עמון בידי׃ לא והיה היושא אשך ישא מדלתי ביתי לקךאתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה׳ והעליתיהו עלה׃ 
לד ויבא י׀תח המ׊׀ה אל ביתו והנה בתו י׊את לקךאתו בת׀ים ובמחלות; ו׹ק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת׃ לה ויהי כךאותו אותה ויקךע את בגדיו ויאמ׹ אהה בתי הכךע הכךעתני ואת היית בעכךי; ואנכי ׀׊יתי ×€×™ אל ה׳ ולא אוכל לשוב׃ לו ותאמך אליו אבי ׀׊יתה את ׀יך אל ה׳ עשה לי כאשך ישא מ׀יך; אח׹י אשך עשה לך ה׳ נקמות מאיביך מבני עמון׃

שו׀טים ׀ךק יא

The midrash compares Yiftach’s daughter to other episodes of giving up one’s children to ה׳. There’s a right way and a wrong way to do it:

אמ׹ה לו בתו: אבי שמא כתיב בתוךה שיקךיבו נ׀שות בניהם על גבי המזבח? והלא כתיב (ויק׹א א:ב) א־ד־ם כ֎֌י יַקְך֎יב מ֎כֶ֌ם ק֞ךְב֞֌ן לַה׳ מ֮ן הַבְ֌הֵמ֞ה מ֮ן הַב֞֌ק֞ך ו֌מ֎ן הַ׊ֹ֌אן תַ֌קְך֎יבו֌ אֶת ק֞ךְבַ֌נְכֶם, מן הבהמה ולא מן בני אדם. אמך לה בתי נדךתי והיה היושא וגו׳ , [אמ׹ה לו] יעקב אבינו שנדך (בךאשית כח:כב) וְכֹל אֲשֶׁך ת֎֌תֶ֌ן ל֮י עַשֵ֌ׂך אֲעַשְ֌ׂךֶנ֌ו֌ ל־ךְ, ונתן לו הקדוש ב׹וך הוא שנים עשך שבטים, שמא הק׹יב אחד מהם? ולא עוד הלא חנה כשהיא נודךת ואומךת (שמואל א א:יא) ו֌נְתַת֎֌יו לַה׳ כ֞֌ל יְמֵי חַי֞֌יו, שמא הק׹יבה את בנה להקב׮ה? כל הדב׹ים האלה אמ׹ה לו, ולא שמע אליה.

עלה ושחטה ל׀ני הקדוש ב׹וך הוא, ו׹וח הקודש ׊ווחת: נ׀שות הייתי מבקש שתקךיב ל׀ני? (י׹מיהו יט:ה) ו֌ב֞נו֌ אֶת ב֞֌מוֹת הַבַ֌עַל ל֎שְׂךֹף אֶת בְ֌נֵיהֶם ב֞֌אֵשׁ עֹלוֹת לַב֞֌עַל אֲשֶׁך לֹא ׊֎ו֎֌ית֎י וְלֹא ד֎בַ֌ךְת֎֌י וְלֹא ע֞לְת֞ה עַל ל֎ב֎֌י. ”אשך לא ׊ויתי“ לאב׹הם שישחוט את בנו
”ולא דבךתי“ לי׀תח להק׹יב לי את בתו.

מדךש תנחומא (בוב׹) ׀ךשת בחוקותי סימן ז

The idea that Yaakov “tithed” his children, giving Levi to ה׳, is interesting:

ך׳ יהושע דסכנין בשם ך׳ לוי אמך: כותי אחד שאל את ך׳ מאי׹. אמך לו: אין אתם אומ׹ים יעקב אמתי, דכתיב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב? אמך לו: הין. א׮ל: ולא כך אמך וכל אשך תתן לי עשך אעשךנו לך? א׮ל: הין. אמך לו: ה׀ךיש שבטו של לוי! אחד מעשךה? למה לא ה׀ךיש א׳ מי׳ לשנים שבטים אח׹ים? אמך לו: וכי י׮ב הן? והלא י׮ד הן—”א׀ךים ומנשה כ׹אובן ושמעון יהיו לי“!
אמ׹ לו ׊א מהם ד׳ בכוךות לד׳ אמהותת הבכו׹ קודש ואין קודש מושיא קודש.

בךאשית ׹בה (וילנא) ׀ךשת וישא ׀ךשה ×¢ סימן ז

And, of course, Avraham does give his son Yitzchak to ה׳. But it’s never literally a sacrifice; it means dedication to a life of service to ה׳. We all have to be able to “give up” our children that way; they don’t exist to fulfill our needs. And as we’ve discussed many times before, that’s even more important for the king. מלכות can’t be about power; it’s about being a slave to the people.

[מלך] יותך ח׀שי מן שאך הבךיות שיש עליהם שיעבוד מן אח׹ וזה המלד הוא ח׀שי ואין עליו שעבוד כמו המ׊וךע שהוא ח׀שי, ךק ׹אוי שינהג מע׊מו עבדות ויהיה משעבד ע׊מו לעם להיות משועבד אליהם כמו העבד.

חידושי אגדות מה׹׮ל מ׀ךאג, סנהדךין קא,ב

And the children of a slave belong to the master:

אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא ישא בג׀ו׃

שמות כא:ד

The lesson of עטךת מלכם that has to go through the heads of מלכי בית דוד is that the king is a slave to ה׳ and to the people, and that his children as well belong to them. And that’s a lesson that Shlomo’s son failed to learn, and led to the loss of the kingdom 2 generations hence:

ו ויועץ המלך ךחבעם את הזקנים אשך היו עמדים את ×€× ×™ שלמה אביו בהיתו חי לאמ׹; איך אתם נוע׊ים להשיב את העם הזה דב׹׃ ז וידב׹ (וידב׹ו) אליו לאמ׹ אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודבךת אליהם דב׹ים טובים והיו לך עבדים כל הימים׃ ח ויעזב את ע׊ת הזקנים אשך יע׊הו; ויועץ את הילדים אשך גדלו אתו אשך העמדים ל׀ניו׃

מלכים א ׀ךק יב

The Romans had the myth of the sword of Damocles, about the dangers of wealth and power. The crown of Molech hanging over the heads of the kings of Israel was a reminder of the responsibilities.