After David confesses his guilt, Nathan informs him of the final sentence: David will not die, but the newborn infant will.
וילך נתן אל ביתו; ויגף ה׳ את הילד אשר ילדה אשת אוריה לדוד ויאנש׃
וילך נתן אל ביתו: להודיע שנפרד ממנו תכף שאמר לו הנבואה ולא חלק לו כבוד להאריך ולשבת עמו כדי להראות כי כעס היה עליו או פי׳ תכף שהלך נתן אל ביתו ויגף ה׳ את הילד.
ויאנש: חלה חולי כבד כמו (מיכה א:ט) אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ.
So David prays for the child:
טז ויבקש דוד את האלקים בעד הנער; ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה׃
יז ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ; ולא אבה ולא ברא אתם לחם׃
יח ויהי ביום השביעי וימת הילד; ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה׃
And fasting has a special meaning here; David is asking ה׳ to accept his suffering in lieu of the child’s:
ויבקש: הגם שנגזרה גזירה מועלת תפלה. והתפלל בעד הנער, ומה שהיתה הגזרה למרק עונו, חשב למרקו על ידי עינוי וצום, שצם כל היום אצל הארון, ובא לביתו ולן בתענית ושכב ארצה לענות נפש.
I find a huge moral problem here. How can ה׳ make an innocent child suffer, to punish the guilty adult? It’s not an easy question, and I don’t have a pat answer. But the concept certainly exists:
לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו יומתו׃
איש בחטאו יומתו: אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מֵת בַּעֲוֹן אָבִיו, וְהַקְּטַנִּים מֵתִים בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בִּידֵי שָׁמַיִם (ספרי).
Rav Dessler has an approach that I think is the place to start (again, it doesn’t answer all the problems):
קטנים הרי הם כלים לבחירת הוריהם… ומצד הילד ראוי הוא
לו לסבול בעוה״ז כיוון שעל ידי זה גרם לגילויים של אחרים.
The death of a fetus or newborn is a death of a potential life that never
became a “viable” person. From a technical perspective, the world never
merited to have this child dwell within it, and the child was thus not “lost”
to the world.
Babies have no moral agency. We as parents make all decisions for them, and they bear the consequences of that, for better or worse. It may not be “fair” but it is real. Children become “people” by a gradual process of learning to make moral judgments, and ה׳ punishes them in accordance to their ability to make those judgments. But until then, they are extensions of their parents, and suffer the consequences of their parents' judgments.
However, that can’t be the complete answer, not least because it implies that infants have no rights from a human, בין אדם לחבירו, perspective. If you warrant punishment, I, a human judge, can’t make your children suffer to punish you. On the other hand, putting a parent in prison is making the children suffer. I have no solution but must live with the inconsistency.
There is a פרק תהילים that may be related to David’s ויבקש דוד את האלקים בעד הנער:
א מזמור לדוד להזכיר׃
ב ה׳ אל בקצפך תוכיחני; ובחמתך תיסרני׃
ג כי חציך נחתו בי; ותנחת עלי ידך׃
מזמור: זמר זה הוסד בחלותו מחלה אנושה ויחי מחליו, וזה היה אחר מעשה דבת שבע שתלה החולי בחטאיו, וגם אויביו ששו אז על רעתו, וחשבו עליו מחשבות, ועז״א להזכיר שיזכר חטאיו ויהיו לנגדו תמיד
The Malbim reads אל בקצפך תוכיחני; ובחמתך תיסרני as “Don’t both chastise me and make me suffer. You are punishing me multiple times for a single crime.”
יש הבדל בין מיסר ובין מוכיח, שהמוכיח הוא להשיבו מחטאו בעתיד…ובקש שלא תהיה התוכחה באף רק בדברים רכים וטוב טעם ודעת, והמיסר הוא ביסורים על חטא העבר, וזה תמיד באף גלוי…שע״י גודל היסורים ימצא נוחם בלב וידע כי בזה ימורקו עונותיו, לא שיהיה מיוסר במכות אכזריות וגם מלא יאוש בלב.
Most of the perek deals with the physical punishment:
כי חציך נחתו בי: על ידי נתן, מגזרת עלי לא ”יסור חרב מבתיך…הנני מקים רעה“.
ד אין מתם בבשרי מפני זעמך; אין שלום בעצמי מפני חטאתי׃
ה כי עונתי עברו ראשי; כמשא כבד יכבדו ממני׃
ו הבאישו נמקו חבורתי; מפני אולתי׃
ז נעויתי שחתי עד מאד; כל היום קדר הלכתי׃
ח כי כסלי מלאו נקלה; ואין מתם בבשרי׃
David describes himself as suffering. We could look at this in a number of ways: an actual illness (of which we have no record in ספר שמואל), or as projection: a description of the illness of the child that David feels as his own, or a prayer: let me suffer rather than the child.
אין מתם בבשרי forms the inclusio of this section. It could mean, “None of my body is left whole”:
מתם: תמימות; אינטרי״ן בלעז.
anterin, from La’azei Rashi, presumably modern entier
Or “I am so afflicted, I am no longer human”:
מתום: צורה אנושית.
And the rest of the stich is a description of disease (again, we could read this as the disease of the child or of David).
כסלי: הוא חלק השדרה הסמוך להכליות.
נקלה: ענין מוקד ושריפה כמו קלוי באש.
Then David turns from the physical affliction to his mental misery, including the fact that his friends and allies isolated themselves from him (ויראו עבדי דוד להגיד לו):
ט נפוגותי ונדכיתי עד מאד; שאגתי מנהמת לבי׃
י אדנ־י נגדך כל תאותי; ואנחתי ממך לא נסתרה׃
יא לבי סחרחר עזבני כחי; ואור עיני גם הם אין אתי׃
יב אהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו; וקרובי מרחק עמדו׃
The whispering campaign about him and Bat Sheva is not described in ספר שמואל, but there must have been rumors. Human nature doesn’t change.
יג וינקשו מבקשי נפשי ודרשי רעתי דברו הוות; ומרמות כל היום יהגו׃
יד ואני כחרש לא אשמע; וכאלם לא יפתח פיו׃
טו ואהי כאיש אשר לא שמע; ואין בפיו תוכחות׃
טז כי לך ה׳ הוחלתי; אתה תענה אדנ־י אלקי׃
יז כי אמרתי פן ישמחו לי; במוט רגלי עלי הגדילו׃
ומה הן אומרים, אפשר אדם ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל את ישראל, יש לו תקנה
This is the first accusation of “fake news” for political gain:
ודורשי רעתי להוציא עליו דבה רעה, הם דברו הוות לספר עליו שהוא רשע וחוטא, ומרמות כל היום יהגו לחזק דבריהם בעיני ההמון ע״י מרמה ושקרים.
And David will not respond (אני כחרש לא אשמע) because he has faith that ה׳ will defend him:
והטעם שעשיתי א״ע כאיש אשר אין בפיו תוכחות להשיב על דבתם, כי אמרתי אתה תענה ה׳ אלקי.
And he realizes that if he tries to defend himself, he will only appear more guilty (כי אמרתי פן ישמחו לי), especially since there is some truth behind the rumors.
The Streisand effect is a phenomenon whereby an attempt to hide, remove, or censor a piece of information has the unintended consequence of publicizing the information more widely, usually facilitated by the Internet. It is an example of psychological reactance, wherein once people are aware that some information is being kept from them, their motivation to access and spread it is increased.
יח כי אני לצלע נכון; ומכאובי נגדי תמיד׃
יט כי עוני אגיד; אדאג מחטאתי׃
כ ואיבי חיים עצמו; ורבו שנאי שקר׃
כא ומשלמי רעה תחת טובה ישטנוני תחת רדופי (רדפי ) טוב׃
כב אל תעזבני ה׳; אלהי אל תרחק ממני׃
כג חושה לעזרתי; אדני תשועתי׃
אני לצלע נכון literally means (per Artscroll) “I am set always to limp”, but there’s a hint to the story of Bat Sheva as the cause of all his suffering:
ויבן ה׳ אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה; ויבאה אל האדם׃
דרש רבא מאי דכתיב (תהילים לח) ”כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד“? ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה.
But the child dies, and David lives:
יט וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד; ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת׃
כ ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו ויבא בית ה׳ וישתחו; ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל׃
כא ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשיתה; בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם׃
כב ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה; כי אמרתי מי יודע יחנני (וחנני) ה׳ וחי הילד׃
כג ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד; אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי׃
David seems not to mourn this child at all, which is recognized in Jewish law:
Mourning is normally guided by Jewish law, which provides a theological perspective on
the loss through detailed rituals serving as an anchor and whose structure
aids in gradually comforting and healing the mourners. However, when it
comes to the death of an unborn fetus or infant who lives less than thirty
days after birth, Jewish law requires no such observance.
Footnote: Generally, a baby who lives for less than thirty days is in a category of uncertainty
and is categorized as a “safek nefel”.
שם אמר שרחץ
וסך וחלף שמלותיו ואין זה ממנהגי הדואגים…אם כן לא תפלה
ולא אבלות ולא דאגה ולא יגון היה לו על מות הילד,
אבל היה זה לפי שהיה ילד כעוללים לא ראו אור,
והנביא כבר הגיד לו גם הבן הילוד לך מות ימות.
But there is some expression of mourning. אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי is a heart-wrenching expression of what it means to lose an infant.
David, and our narrative move on. There is still more תשובה to accomplish.
כד וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה; ותלד בן ויקרא (ותקרא) את שמו שלמה וה׳ אהבו׃
כה וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳׃
אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן—אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.
We don’t know what וינחם דוד את בת שבע אשתו means; that’s Bat Sheva’s private decision. David has to get to the point of וירצהו . But whatever it was, it happened. She goes from אשת אוריה in the entire perek to בת שבע אשתו . That is part of another piece of the teshuva, the חרטה על העבר. But the crime against Uriah can’t be forgiven. Uriah is no longer alive. David can only attempt to redeem himself for that act.
That is accomplished when this child is born, the one that G-d loves, ידידיה. Rabbi David Fohrman, in his lecture from the 2017 ימי עיון בתנ״ך connects the story of Shlomo’s birth with the famous story of Shlomo’s dream and his wisdom:
ה בגבעון נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה; ויאמר אלקים שאל מה אתן לך׃
ו ויאמר שלמה אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך; ותשמר לו את החסד הגדול הזה ותתן לו בן ישב על כסאו כיום הזה׃
ז ועתה ה׳ אלקי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי; ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא׃
ח ועבדך בתוך עמך אשר בחרת; עם רב אשר לא ימנה ולא יספר מרב׃
ט ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע; כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה׃
י וייטב הדבר בעיני א־דני; כי שאל שלמה את הדבר הזה׃
יא ויאמר אלקים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עשר ולא שאלת נפש איביך; ושאלת לך הבין לשמע משפט׃
יב הנה עשיתי כדבריך; הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך׃
So what does Shlomo do with his dream? It’s more that something is done to him. ה׳ sets up a situation where he can demonstrate his wisdom:
טז אז תבאנה שתים נשים זנות אל המלך; ותעמדנה לפניו׃
יז ותאמר האשה האחת בי אדני אני והאשה הזאת ישבת בבית אחד; ואלד עמה בבית׃
יח ויהי ביום השלישי ללדתי ותלד גם האשה הזאת; ואנחנו יחדו אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית׃
יט וימת בן האשה הזאת לילה אשר שכבה עליו׃
…כג ויאמר המלך זאת אמרת זה בני החי ובנך המת; וזאת אמרת לא כי בנך המת ובני החי׃
כד ויאמר המלך קחו לי חרב; ויבאו החרב לפני המלך׃
כה ויאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים; ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת׃
כו ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך כי נכמרו רחמיה על בנה ותאמר בי אדני תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתהו; וזאת אמרת גם לי גם לך לא יהיה גזרו׃
כז ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו; היא אמו׃
כח וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך; כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט׃
The wisdom here is understanding human nature, לב שמע לשפט את עמך. A strictly just solution would in fact involve dividing the infant:
שניים אוחזין בטלית—זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי—זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו.
(presumably with a joint custody agreement, not a sword)
Yossi and Yitzhak are on a train across Poland, each on his way to meet a prospective bride on the other side of the country. Halfway there, Yitzhak turns to Yossi and says, “Forget about this whole marriage thing. I just don’t like the idea.” So he gets off at the next stop and makes his way back home.
Meanwhile, Yossi continues on and is met at the final destination by the mothers of the two prospective brides. When the mothers realize what has happened, they instantly begin to fight over whose daughter should wed this precious little boychik. “He’s mine!” cries one. “Not on your life,” cries the other, “He will marry my daughter!”After bickering for a while, Yossi and the two mothers decide to go the rebbe and ask him to resolve the situation. In the grand tradition of the ancients, the rebbe replies, “Well, there is only one solution to this problem. Cut the boy in half, and you each take half home with you.”
At this, the first mother looks shocked, while the second mother grins and cries emphatically, “Yah! Cut him in half!!” The rebbe points to the second mother and says, “THAT is the real mother-in-law. Case closed.”
But Rabbi Fohrman says there’s something much deeper here. ה׳ is teaching Shlomo something about himself. Who was Shlomo? It goes back to David and Bat Sheva and our perek. Rabbi Fohrman notices the parallels between our perek and the נשים זנות story: there are two infants, one alive, one dead. There are two parents, David and Uriah. While the baby is biologically David’s, the history of David’s family involves a lot of יבום, the idea that the child of a widow is the spiritual heir of her late husband. In this model, Shlomo is being metaphorically told that this very case came before הקב״ה: two parents with a claim to an infant. How should Bat Sheva’s child be divided?
There is precedent for this idea. We are familiar with the story of Naval and Avigail, and how David marries Avigail right after Naval dies. She has a son:
ב וילדו (ויולדו) לדוד בנים בחברון; ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת׃
ג ומשנהו כלאב לאביגל (לאביגיל) אשת נבל הכרמלי; והשלשי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור׃
We see through ספר שמואל and ספר מלכים all the jockeying for power among David’s sons, but כלאב בן אביגיל never comes up. Rav Medan notes other oddities: his mother is called אשת נבל הכרמלי, even though נבל is dead. And he seems to be named after נבל:
ושם האיש נבל ושם אשתו אבגיל; והאשה טובת שכל ויפת תאר והאיש קשה ורע מעללים והוא כלבו (כָלִבִּי)׃
בבית דוד…תוסיף להיקרא ”אביגיל אשת נבל הכרמלי“. לבנה…תקרא כלאב…על
שם בעלה המת, הנצר העיקרי לבית כלב.
לדברינו אלה, כלאב הוא בן דוד הקם בייבום על שם נבל ועל נחלתו.
We’ve previously discussed the underlying concept of יבום: (דברים כה:ו) והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. The child is the spiritual child of the dead. Therefore כלאב will not carry on David’s legacy, and everyone knows it. He will never be king.
So what about Bat Sheva’s sons? What I’m going to say is a little different from the way Rabbi Fohrman presented it, but I think it represents an interesting way to look at the text.
When David prays for Bat Sheva’s baby, ויבקש דוד את האלקים בעד הנער, what is he praying for? He needs this baby:
ד ויהי בלילה ההוא;
ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר׃
ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד
כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃
…
יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃
יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃
יד אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם׃
טו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרתי מעם שאול אשר הסרתי מלפניך׃
The key phrase there is אשר יצא ממעיך, in the future. Not only will David not build the בית המקדש, but none of the children he has now will build it. This child represents his hope of a legacy, of a future. He can’t give it up. But after the sin of Uriah and Bat Sheva, נתן told him (שמואל ב יב:י) ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם. This, Rabbi Forhman says, is the meaning of (מלכים א ג:כד) ויאמר המלך קחו לי חרב. Both Uriah and David have a spiritual claim to the child. ה׳ says, OK, split him in half. But no child can survive that. The child dies because David will not give up his claim, זה בני.
But in the case of Shlomo, Rabbi Fohrman understands that David realizes that he cannot be the father. The text says ותלד בן, without the key word from before, (שמואל ב יא:כז) ותלד לו בן. He is willing to let the יבום stand and remove this son from his legacy (similar to the way we understood כלאב above). Then ה׳ says, now this child can be your legacy. But remember that he is not really yours; he is Mine: אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן. And so ה׳ gives him an additional name: וה׳ אהבו; וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה׳.
With the incident of the two זנות, ה׳ gives Shlomo a glimpse of his own past and his own destiny, as it said in the dream: לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך.
כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב—הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ.
Here we have the second part of David’s תשובה, his חרטה על העבר. The fact that Bat Sheva is now אשתו, and the child is ידידיה, the beloved of G-d (note the amgiuity: does David give him the name, or does G-d? Yes) is teh way the text tells us that David is not טובל ושרץ בידו. But the birth of the child is only the potential for his legacy to be fulfilled. His teshuva is not complete, and he is still sentenced to lose his מלכות and all he is working for. He has yet to demonstrate קבלה על העתיד.
איזו היא תשובה גמורה—זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה.