After the episode of Amnon and Tamar, we saw David’s reaction, which was: nothing. Now we see Avshalom’s reaction, which was also: nothing:
כב ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב; כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו׃
כג ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם אפרים; ויקרא אבשלום לכל בני המלך׃
But it wasn’t a good nothing. Not fighting could be sign that everything is fine, but it could be a sign that the other party has simply given up. Avshalom told Tamar (שמואל ב יג:כ): וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה.
12 Signs It Might Be Time to Get a Divorce
[Number one:] You never argue.
Believe it or not, you’re supposed to argue. Silence and avoidance can be detrimental to a relationship. “When you just can’t be bothered anymore it means something is missing,” says relationship expert Dr. Juliana Morris.
While not all fights are productive, it’s healthy to be able to resolve arguments in a way that benefits the marriage, she says: “You fight for each other. You fight for the relationship. The biggest problem is when there’s no fight left.”
The contrast is with Yosef’s brothers (which also did not work out well, but at least they were open about it):
ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו; ולא יכלו דברו לשלם׃
ולא יכלו דברו לשלום: מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב.
חז״ל have an interesting view of these two years:
אם יש לה זכות תולה לה. יש זכות תולה לה שנה אחת, ויש זכות תולה לה ב׳ שנים, ויש זכות תולה לה ג׳ שנים. מיכן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. ר׳ אליעזר אומר המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות.
יש זכות תולה שתי שנים: מאמנון (שמואל ב יג:כג) ויהי לשנתים ימים.
וכל אותן שתי שנים: עסק אמנון בתורה לא ידעתי מנ״ל. ואפשר שקבלה היתה בידו.
The impression I get is of Amnon “discovering religion”; he’s laying low by staying in the בית המדרש to stay away from his brother. He’s acting like Yaakov (היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה, מגילה יז,א) but he’s really Esav:
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו; ורבקה אהבת את יעקב׃
…ומדרשו, בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו
Now I want to go back to look at David. What is he doing during these two years? We have a series of four תהילים, 38-41, about David’s “illness”. We’ve talked about that being a metaphor for his isolation after the sin of Bat Sheva. תהילים מ specifically is about his recovery from that illness:
למנצח לדוד מזמור: גם זה המזמור כענין שני המזמורים הקודמים לו, יאמר אותו החסיד המדוכֶּה אחרי הרפאו.
When did he feel that he recovered? It might be after he regains his kingdom after the rebellion of Avshalom, but this perek ends on an uncertain note. I would apply it to our time period, after the birth of Shlomo, ידידיה, and after the episode of Tamar, when things are “quiet”. David has been punished for his sin, his children have suffered. Natan had told him (שמואל ב יב:י): לא תסור חרב מביתך עד עולם but maybe ה׳ had forgiven him.
א למנצח לדוד מזמור׃
ב קוה קויתי ה׳; ויט אלי וישמע שועתי׃
ג ויעלני מבור שאון מטיט היון;
ויקם על סלע רגלי; כונן אשרי׃
בטיט היון: שהוא טיט מדביק אשר הנופל בו לא יוכל לעלות ממנו, ולא זאת לבד כי הקים את רגלי על סלע ומבצר, מקום שלא יוכלו אויבי להגיע שמה.
ה׳ has rescued David from a quagmire, a situation with no possible way out. David’s response it to write תהילים:
ד ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלקינו;
יראו רבים וייראו; ויבטחו בה׳׃
ה אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו;
ולא פנה אל רהבים ושטי כזב׃
ו רבות עשית אתה ה׳ אלקי
נפלאתיך ומחשבתיך אלינו;
אין ערך אליך אגידה ואדברה; עצמו מספר׃
פרוש ויתן: שיעזרני בשיר שיצא מפי שיר דברים טובים בענין רוח הקדש. וטעם חדש: להודיע כי חיב אדם לחדש שיר ותהלה על כל נס ונס שעושה האלקים עמו.
שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות.
David is saying that the proof that I am saved is the fact that I can create psalms, and the way I was saved was by having faith in ה׳ alone. I was right in תהילים מא (which we would have to read as reflecting David’s mindset when he was ill):
יא ואתה ה׳ חנני והקימני; ואשלמה להם׃
יב בזאת ידעתי כי חפצת בי; כי לא יריע איבי עלי׃
יג ואני בתמי תמכת בי; ותציבני לפניך לעולם׃
And then he continues to explain what it is that הקב״ה wants from us:
זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי;
עולה וחטאה לא שאלת׃
That was his response was he first acknowledged his sin with Bat Sheva:
א למנצח מזמור לדוד׃
ב בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע׃
…יז אדנ־י שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃
יח כי לא תחפץ זבח ואתנה; עולה לא תרצה׃
יט זבחי אלקים רוח נשברה;
לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה׃
We ahve a series of תהילים that I think reflect a sense that it’s not all about building the בית המקדש. It’s about our relationship with ה׳. When the things are more important than the רוח נשברה, then everything falls apart.
וכל כך למה, בשביל תקותי שקויתי ולא רצה לא עולות ולא שלמים ולא זבחים אלא קיווי. אמרו לו: מניין אנו יודעין שעשה עמך כך? אמר להם: מן השירה שאני אומר אתם יודעין, שנאמר ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלקינו. וכי כל השירות ישנות הם? אמר להם: כבר הייתי הולך לבאר שחת והעלני, אמרתי לו: אם כבר העליתני תן לי רוח הקודש, וכן הוא אומר (תהלים נא:יד): הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ; וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי, מלמד שנסתלקה ממנו רוח הקודש, אמר לו: תחלה אני נותן לך רוחך, לכך נאמר שיר חדש.
ח אז אמרתי הנה באתי; במגלת ספר כתוב עלי׃
ט לעשות רצונך אלקי חפצתי; ותורתך בתוך מעי׃
י בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא;
ה׳ אתה ידעת׃
יא צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי;
לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב׃
What does it mean, במגלת ספר כתוב עלי? The midrash says it refers to the ספר החיים: David is alive, and is part of the chain of human history:
זה ספר תולדת אדם; ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו׃
בן עזאי אומר: ”זה ספר תולדות אדם“—זה כלל גדול בתורה.
ר׳ עקיבא אומר: ”ואהבת לרעך כמוך“—זה כלל גדול בתורה.
זה ספר תולדות אדם: העביר לפניו כל הדורות; הראהו דוד חיים חקוקין לו ג׳ שעות. אמר לפניו: רבונו של עולם! לא תהא תקנה לזה? אמר: כך עלתה במחשבה לפני. א״ל: כמה שני חיי? א״ל: אלף שנים. א״ל: יש מתנה ברקיע?
א״ל: הן. א״ל: ע׳ שנים משנותי יהיו למזל זה. מה עשה? אדם הביא את השטר וכתב עליו שטר מתנה וחתם עליו הקב״ה ומטטרון ואדם. אמר אדם: רבונו של עולם! יפיות זו מלכות וזמירות הללו נתונות לו במתנה ע׳ שנה שיחיה ויהא מזמר לפניך. וזה שאמר הכתוב ”הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי“.
David says, I have a role in history. My legacy will endure: ספר תהילים, not the בית המקדש, is my legacy: חסדך ואמתך לקהל רב.
And then we have the volta: life isn’t perfect; I still have trouble facing me:
יב אתה ה׳ לא תכלא רחמיך ממני;
חסדך ואמתך תמיד יצרוני׃
יג כי אפפו עלי רעות עד אין מספר
השיגוני עונתי ולא יכלתי לראות;
עצמו משערות ראשי ולבי עזבני׃
יד רצה ה׳ להצילני; ה׳ לעזרתי חושה׃
עצמו משערות ראשי is ambiguous: is it referring to the רעות that have befallen me, or my own עונתי? The answer, of course, is “yes”. Either way, I need to be saved.
טו יבשו ויחפרו יחד מבקשי נפשי לספותה;
יסגו אחור ויכלמו חפצי רעתי׃
טז יָשֹׁמּוּ על עקב בשתם האמרים לי האח האח׃
יז ישישו וישמחו בך כל מבקשיך;
יאמרו תמיד יגדל ה׳ אהבי תשועתך׃
יח ואני עני ואביון אדנ־י יחשב לי;
עזרתי ומפלטי אתה; אלקי אל תאחר׃
Here David sums up his response to his misfortune: ה׳ should pay back his enemies. They crushed him with their עקב:
גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי;
הגדיל עלי עקב׃
So he asks that they taste the עקב בשתם. But the Alshich points out that he is not asking for revenge; he’s asking for redemption, for himself and his enemies:
ועל בני אדם האויבים הבאים להרוג את גופי שאני מבקש שלא תהרגם, הוא שאיני מבקש רק שיסוגו אחור מאשר בקשו לעשות, ויכלמו בראותם כי אתה עמדי…זאת היתה לשאול כמאמרם ז״ל (ברכות יב,ב) איך זכה שאול להיות במחיצת שמואל שאמר לו מחר אתה ובניך עמי? מפני שבוש ונכלם על עון נוב שאמר גם בחלומות גם בנביאים ולא אמר גם באורים ותומים, כי בוש מלהזכירם על הורגו את לובשי אורים ותומים. על דרך זה אמר דוד לא אחפוץ במות רודפי ואויבי כי אם בשובם מדרכם ויחיו שיסוגו אחור מעשות הרע ויכלמו מאשר זממו לעשות.
And it is this ability to pray for the redemption of his enemies that will allow him to come through the disasters that will follow in the next פרקים of שמואל ב.