We now turn to Avshalom’s reaction to Amnon, but it’s important to realize that this isn’t about Amnon at all. This is the beginning of the end of David’s מלכות. Avshalom is setting the stage for his rebellion. Even though he is David’s son, we’ve discussed before how a “ממלכה” requires a peaceful transfer of power. Killing the king and taking over from him does not count as a “nation of laws, not men”.
והיה אבשלום סבור שדוד לא נהג בשורה וע״פ דין המלך שלא העניש את אמנון, ואילו היה אַחֵר שהיה עושה מעשה זה, הרי ודאי שדוד היה חורץ דינו למיתה, אבל מכיון שאמנון היה בנו, ואף בכורו של דוד, לכך סבר אבשלום שדוד עיוות הדין, ולא הלך עמו בחומר הדון, מפני שחמל עליו.
…וכאן אנו באים לחלק הנוסף, שאבשלום היה סבור שע״פ דין המלך היה אפשר וצריך להרוג את אמנון, ודוד לא עשה את זאת,ולכך הלך לעצמו את הסמכויות של מלך לעשות את דינו באמנון, וכאן מתחילה אצלו המרידה במלכות אביו המלך דוד…
כג ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם אפרים; ויקרא אבשלום לכל בני המלך׃
כד ויבא אבשלום אל המלך ויאמר הנה נא גזזים לעבדך; ילך נא המלך ועבדיו עם עבדך׃
כה ויאמר המלך אל אבשלום אל בני אל נא נלך כלנו ולא נכבד עליך; ויפרץ בו ולא אבה ללכת ויברכהו׃
כו ויאמר אבשלום ולא ילך נא אתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך למה ילך עמך׃
כז ויפרץ בו אבשלום; וישלח אתו את אמנון ואת כל בני המלך׃
והראוי שנאמר הוא שאמנון היה נשמר מאבשלום, ולכן הוצרך אבשלום להחניפו שנתים ימים באופן שיחשוב אמנון כי כבר עברה משטמתו ונשכח הדבר מלבו כדי שיבטח בו וילך עמו, כי בזולת זאת התחבולה לא היה אמנון בוטח באבשלום, ולכן אחרי שתי שנים בעלות אבשלום לגזוז את צאנו, שהיה מנהגם לעשות שם משתה ושמחה, קרא אל כל בני המלך שילכו לאכול ולשמוח עמו.
ומלבד זה הנה עוד דרש אל המלך אביו שילך שמה הוא ועבדיו, ולא דרש אבשלום שילך המלך להיותו חפץ בהליכתו, כי אם להסיר ספק מלבו כדי שיבטח המלך בטוב כוונתו, מה שלא היה אלו דרש אבשלום על הליכת אחיו לבדם שמה.
It certainly feels as though David harbors some suspicion (לא נכבד עליך is a weak excuse, and he questions למה ילך עמך), but not enough to act on. David also demonstrates his weakness, in that he cannot say no outright to Avshalom.
ויאמר אבשלום: ובזה מצא מקום לומר ולא ילך נא אתנו אמנון אחי אחר שהוא הבכור ועומד במקום המלך.
The word that the text uses for “pressure”, ויפרץ, is unusual. It’s usually ויפצר:
ויפרץ: כמו הפוך ויפצר.
ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין׃ ג וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ׃
ויפרץ literally means “to break out”:
והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה; ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך׃
We could read it as “breaking the bounds” of polite society, that Avshalom was a nudzh, but there’s a subtle implication:
וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ׃
מיכן אמרו: מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו.
It’s a hint that Avshalom is acting like the king, and not David.
So Avshalom makes a grand party (and the Septuagint adds that it was another example of him acting as a king):
Καὶ ἐβιάσατο αὐτὸν Αβεσσαλωμ καὶ ἀπέστειλεν μετ αὐτοῦ τὸν Αμνων καὶ πάντας τοὺς υἱοὺς τοῦ βασιλέως καὶ ἐποίησεν Αβεσσαλωμ πότον κατὰ τὸν πότον τοῦ βασιλέως.
And Absalom pressed him, and he sent with him Amnon and all the king’s sons; and Absalom made a banquet like the banquet of the king.
כח ויצו אבשלום את נעריו לאמר ראו נא כטוב לב אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את אמנון והמתם אתו אל תיראו; הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני חיל׃
כט ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום; ויקמו כל בני המלך וירכבו איש על פרדו וינסו׃
ל ויהי המה בדרך והשמעה באה אל דוד לאמר; הכה אבשלום את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד׃
No one knew that Avshalom was planning revenge on Amnon specifically. As far as anyone could tell, this was a coup d'état.
ובני המלך ברחו כי חשבו שהיה כוונת אבשלום להמית כלם, וכן באה השמועה אל דוד שהכה כלם ושלא נותר מהם עד אחד.
ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה; וכל עבדיו נצבים קרעי בגדים׃
It would seem that in David’s mind, this was the fullfillment of Nathan’s prophecy:
ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם; עקב כי בזתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה׃
And not only are David’s children dead (presumably including the two-year-old Shlomo), but Avshalom had nagged David to come as well. If David had been at this party, he would also have been a victim. Avshalom is going to kill any possible rival and take over. It’s how the system works when it no longer works:
ועתליה אם אחזיהו ראתה כי מת בנה; ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה׃
But then there’s “good” news: only Amnon is dead:
לב ויען יונדב בן שמעה אחי דוד ויאמר אל יאמר אדני את כל הנערים בני המלך המיתו כי אמנון לבדו מת; כי על פי אבשלום היתה שׂומה מיום ענתו את תמר אחתו׃
לג ועתה אל ישם אדני המלך אל לבו דבר לאמר כל בני המלך מתו; כי אם אמנון לבדו מת׃
אל יאמר אדוני: כי השמועה נסבבה מצד שמי שראה שהרגו את אמנון, חשב שאבשלום הרגו כדי שלא יהיה לו שטן בירושת המלוכה, ודמה שה״ה שלכן יכרית כל זרע המלוכה, והשיב יונדב, אל יאמר אדוני את כל הנערים בני המלך המיתו רצה לומר שלא יאמר שהמיתו כל הנערים מצד שהם בני המלך ושהיה כוונת אבשלום להכרית זרע המלך, לא כן כי רק אמנון לבדו מת ולא מטעם ירושת המלוכה, כי דבר זה היתה שומה בפי אבשלום מכבר מיום ענותו את תמר אחותו להנקם בו.
Now, we’ve seen יונדב before. He’s the one who started this whole mess:
ג ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד; ויונדב איש חכם מאד׃
ד ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר הלוא תגיד לי; ויאמר לו אמנון את תמר אחות אבשלם אחי אני אהב׃
ה ויאמר לו יהונדב שכב על משכבך והתחל; ובא אביך לראותך ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה למען אשר אראה ואכלתי מידה׃
And that’s the last we see of him. What is he doing here? How does he know what happened with Avshalom and Amnon? The answer, I think is in his description, איש חכם מאד.
אמר להם: אידין מתקרי חכים? אמרו ליה: איזהו חכם הרואה את הנולד.
He’s the one who sees what’s coming, first ingratiating himself to David’s בכור, the heir apparent, Amnon, and now connecting the dots that no one else connected, to understand what Avshalom was thinking. Yonadav likely also realizes that this makes Avshalom the next in line for power (not taking Shlomo seriously) and in one fell swoop he can ingratiate himself to both David (reassuring him about the other sons) and Avshalom (by diverting David’s anger at him).
We’re probably at the point of David’s greatest despair. David thinks all his sons have been killed, except for the one son who is coming to get him next. He thought that he has already paid for his sin with Bat Sheva, but this is infintely worse . There is a perek of תהילים that deals with that level of despair.
א למנצח על אילת השחר; מזמור לדוד׃
ב א־לי א־לי למה עזבתני; רחוק מישועתי דברי שאגתי׃
The ספרי אמת—איוב, משלי and תהילים—deal with the question of theodicy: צדיק ורע לו. Why do bad things happen to good people? There is no good answer, but there are approaches, ways for us to live our lives with that unknowing. The approach of David in ספר תהילים is גם זו לטובה: no matter how bad things are, ה׳ will see that it will work out in the end. That is expressed in this, one of the darkest תהילים, in the כותרת.
אילת השחר: שם כלי זמר ידוע אז אצלם.
ויש מפרשים, כי אילת שם ככב הבקר; וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (ירושלמי ברכות א א; יומא ג ב) קורין ככב הבקר: אילתא.
אמר דוד למנצח למי שהוא קופץ כאיל ומאיר לעולם בשעת חשכה. ואימתי הוא מאיר? בלילה. אף על פי שהוא לילה יש בו אור הלבנה והכוכבים. ואימתי הוא חושך מעלות השחר הלבנה והכוכבים נכנסין והמזלות הולכין להם ואותה שעה אין חשך גדול מזה. והקב״ה באותה שעה מעלה את השחר מתוך החשך ומאיר לעולם.
It is always darkest just before the dawn. This perek represents that. And it has been read as related to the darkest points in Jewish history:
ת״ר כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים ר״א אומר כנגד עצמו אמרן רבי יהושע אומר כנגד ציבור אמרן וחכ״א יש מהן כנגד ציבור ויש מהן כנגד עצמו.
כנגד ציבור: כנסת ישראל שנתנבא על גלותן והתפלל עליהן.
הם אמרו: כי על אסתר נאמר זה ועל ישראל שהיו בגלות באותו זמן…והנכון כי אילת השחר נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות הזאת.
David says לָמָ֣ה עֲזַבְתָּ֑נִי, with the stress on the מ in לָמָ֣ה.Hirsch (on Psalm 10 and Exodus 32) makes a distinction between לָֽמָּה, with a dagesh in the מ and the stress on the first syllable (מלעיל), and לָמָֽה, with no dagesh and the stress on the second syllable (מלרע). In what Hirsch himself calls a hypothesis, לָמָֽה emphasizes the immediate purpose of the subject: “I think I understand your goal, but how does this help achieve it?” while לָֽמָּה is a broader question about the ultimate end: “What is your goal in doing this?”. Here, David is not questioning that the punishment is deserved, but why the total destruction (of David’s family or of all כלל ישראל)?
ג אלקי אקרא יומם ולא תענה; ולילה ולא דמיה לי׃
ד ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׃
ה בך בטחו אבתינו; בטחו ותפלטמו׃
ו אליך זעקו ונמלטו; בך בטחו ולא בושו׃
David prayer is less about his suffering than about the fact that he is not answered. He is the (שמואל ב כג:א) נעים זמרות ישראל; we discussed in the last shiur (תהילים מ:יא) צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי; לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב. I exist to sing שירה. That is what You always wanted: You are the יושב תהלות ישראל. If I can’t do that, then I am not human:
ז ואנכי תולעת ולא איש; חרפת אדם ובזוי עם׃
ח כל ראי ילעגו לי; יפטירו בשפה יניעו ראש׃
ט גל אל ה׳ יפלטהו; יצילהו כי חפץ בו׃
All the מפרשים read גל אל ה׳, ”rely on G-d“ as David’s words of consolation, but in the context of these psukim, I would read them as sarcastic. His enemies are mocking him as he prays to an uncaring G-d, like Eliyahu on Har HaCarmel:
ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו; אולי ישן הוא ויקץ׃
His response is כי אתה גחי מבטן, which I would translate as “But you thrust me from the womb”:
י כי אתה גחי מבטן; מבטיחי על שדי אמי׃
יא עליך השלכתי מרחם; מבטן אמי אלי אתה׃
יב אל תרחק ממני כי צרה קרובה; כי אין עוזר׃
David sees himself as “chosen” from birth for his role in Jewish history, which is what we alluded to in the last shiur:
העביר לפניו [אדם הראשון] כל הדורות; הראהו דוד חיים חקוקין לו ג׳ שעות…א״ל: ע׳ שנים משנותי יהיו למזל זה…יפיות זו מלכות וזמירות הללו נתונות לו במתנה ע׳ שנה שיחיה ויהא מזמר לפניך.
And parallel to Jeremiah:
ד ויהי דבר ה׳ אלי לאמר׃ ה בטרם אצורך (אצרך) בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך; נביא לגוים נתתיך׃
יג סבבוני פרים רבים; אבירי בשן כתרוני׃
יד פצו עלי פיהם; אריה טרף ושאג׃
טו כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי;
היה לבי כדונג; נמס בתוך מעי׃
טז יבש כחרש כחי ולשוני מדבק מלקוחי; ולעפר מות תשפתני׃
יז כי סבבוני כלבים; עדת מרעים הקיפוני; כארי ידי ורגלי׃
יח אספר כל עצמותי; המה יביטו יראו בי׃
יט יחלקו בגדי להם; ועל לבושי יפילו גורל׃
What’s striking about this part of the perek is the mixed metaphors. David isn’t a poetaster, so I assume it reflects a sense of desperation. He is trying everything, every poetic trick he can, to create his תהילים. There’s a sense of desperation about this. But it’s not working.
כ ואתה ה׳ אל תרחק; אילותי לעזרתי חושה׃
כא הצילה מחרב נפשי; מיד כלב יחידתי׃
כב הושיעני מפי אריה; ומקרני רמים עניתני׃
כג אספרה שמך לאחי; בתוך קהל אהללך׃
יחידה is an unsual word for “soul”. The Midrash explains:
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה.
The Midrash says that these are all synonyms for “soul” but the kabbalistic approach defines a heirarchy of what I would call epiphenomena of increasing abstraction. The usual model has נֶפֶשׁ, רוּחַ and נְשָׁמָה, basically “life”, “movement” (what makes animals different from plants) and “intelligence”. The five-fold model divides נְשָׁמָה into נְשָׁמָה , חַיָּה and יְחִידָה, the latter representing (in my limited understanding) “sentience” and “spirituality” respectively. The יְחִידָה is the highest aspect of the soul, the connection to הקב״ה. It is the origin of רוח הקודש.
Yechida corresponds to the level of soul called Adam Kadmon. Just as the sublime, pure and transcendent world of Adam Kadmon, cleaves to and reflects the original Infinite Light (Ohr Ein Sof), so too does the level of yechida. This is the essence of the soul which is naturally and immutable bound to the Holy One. Rabbi Shimon bar Yochai declared, “Throughout the days of my connection to this world, I was bound to the Holy One Blessed Be He with a single knot…at one with Him”; this is the level of soul revealed at the moment of self-sacrifice or martyrdom for the sake of G‑d, His Torah, or His people.
I won’t pretend to understand this, and I don’t think David would have used any of this vocabulary. Rather, I think the Kabbalists took their vocabulary from תנ״ך, and when David asks ה׳ to save ”יחידתי“, it reflects this idea. David is asking ה׳ to save that aspect of himself that is the source of בתוך קהל אהללך.
David ends this section with an expression of hope, the certainty that אספרה שמך לאחי; בתוך קהל אהללך. He then turns from ה׳ to the “audience” (ה׳ is now addressed in third person):
כד יראי ה׳ הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו;
וגורו ממנו כל זרע ישראל׃
כה כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו;
ובשועו אליו שמע׃
כו מאתך תהלתי; בקהל רב נדרי אשלם נגד יראיו׃
כז יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה׳ דרשיו;
יחי לבבכם לעד׃
יראי ה׳ is an apostrophe; he is addressing the יראי ה׳ and כל זרע ישראל to הללוהו, have faith that לא הסתיר פניו ממנו, even though he started with אלקי אקרא יומם ולא תענה.
”מאתך תהלתי“ יאמר כל אחד ואחד מישראל, או כל ישראל כאחד.
He tells his audience (the ענוים) that they will survive, יחי לבבכם:
יחי: רצה לומר ישמחו בלבבם לעד כי המיצר כאלו לבו מת כמו כמה שכתוב
(שמואל א כה:לג) וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ.
וטעם ”יחי לבבכם“: זה יאמר איש לרעהו כדרך (בראשית מה:כז) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, כי לבו היה כמת.
ותחי רוח יעקב: שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו.
And once the faithful declare ה׳'s praises, the rest of the world will follow.
כח יזכרו וישבו אל ה׳ כל אפסי ארץ;
וישתחוו לפניך כל משפחות גוים׃
כט כי לה׳ המלוכה; ומשל בגוים׃
And this service to ה׳ will allow them to over come even death. Not literally, but they will live on through their children.
ל אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר;
ונפשו לא חיה׃
לא זרע יעבדנו; יספר לאדנ־י לדור׃
לב יבאו ויגידו צדקתו; לעם נולד כי עשה׃
כל דשני ארץ: כל שמנים ובריאים כאשר יאכלו מה; ר״ל כאשר יבוא להם טובה ישתחוו לה׳
כי יכירו שהכל בא מידו.
They are כל יורדי עפר, and even through נפשו לא חיה, the outcome will be זרע יעבדנו. And their children will tell it to their children:
לעם נולד: הוא דור שלישי.
And that is the bottom line of this perek. Even when ה׳ seems not to be listening, He is there.
And interesting side note:
וזה המזמור פרשו אותו הערלים על ישו, והוא מספר כל הרעות שעשו לו ישראל. והנה צועק הבן לאב מתוך הצרות ואומר: א־לי א־לי למה עזבתני (Matthew 27:46), וכן כל המזמור… [אבל הפסוק אומר] כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי: וישראל המריעים לו, וענותו בזה האב ושקץ, והסתיר פניו ממנו, ובשועו אליו לא שמע. הנה כל דבריו שקר. ואמר: וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם; והנה היהודים והישמעאלים לא יאמינו בו.