דברי הימים א פרקים כח-כט is David’s last public act. This is where he formally declares Shlomo king in front of the entire people (Shlomo had been anointed previously in מלכים א פרק א, in response to Adoniah’s claim to the throne).
ויאכלו וישתו לפני ה׳ ביום ההוא בשמחה גדולה; וימליכו שנית לשלמה בן דויד וימשחו לה׳ לנגיד ולצדוק לכהן׃
But David starts with the plans to build the בית המקדש:
א ויקהל דויד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך ושרי האלפים ושרי המאות ושרי כל רכוש ומקנה למלך ולבניו עם הסריסים והגבורים ולכל גבור חיל אל ירושלם׃ ב ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי; אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה׳ ולהדם רגלי אלקינו והכינותי לבנות׃
The text notes that ויקם דויד המלך על רגליו because at this point, he is too feeble to get out of bed:
על רגליו: כאומר עם כי תשש כחו בעבור הזקנה עכ״ז התחזק לעמוד על רגליו לכבוד שרי ישראל הנאספים אליו.
(מלכים א א:א) והמלך דוד זקן בא בימים: זה שאמר הכתוב (ישעיה מ:לא) וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ. אמרו רבותינו שלש עשרה שנים עשה דוד חולה ומוטל במטה, ושבעה כרים היו מחליפים מתחתיו בכל יום…אלו שלש עשרה שנים שהיה מתיסר, בשביל שעשה אותו מעשה, וכל שונאיו היו אומרים אימתי הוא מת זה שנאמר (תהילים מא:ו) אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ…
Thirteen years before would be when David was 57. In my chronology that is the year that Avshalom decides that his father is incapable of meting out justice for the rape of Tamar and has Amnon murdered. This was when the consequences of אותו מעשה, the Batsheva affair, started to come to a head. David becomes literally and figuratively weaker and weaker. But at this moment, in front of all the leaders of the people, he prays for strength:
עד שביקש רחמים מלפני הקב״ה, ואמר לפניו: רבונו של עולם העמידני בשביל בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא…שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש…מיד שמע הקב״ה את תפילתו ועמד מן המטה, שנאמר ”ויקם דוד המלך על רגליו“…ומהו ”על רגליו“? אלא שנרפא ונעשה בריא ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים…לפיכך נאמר וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ.
He then summarizes the reason that he did not build the בית המקדש. We’ve looked at those reasons many times.
ג והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי; כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת׃ ד ויבחר ה׳ אלקי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי; ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל׃ ה ומכל בני כי רבים בנים נתן לי ה׳; ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה׳ על ישראל׃ ו ויאמר לי שלמה בנך הוא יבנה ביתי וחצרותי; כי בחרתי בו לי לבן ואני אהיה לו לאב׃ ז והכינותי את מלכותו עד לעולם; אם יחזק לעשות מצותי ומשפטי כיום הזה׃ ח ועתה לעיני כל ישראל קהל ה׳ ובאזני אלקינו שמרו ודרשו כל מצות ה׳ אלקיכם למען תירשו את הארץ הטובה והנחלתם לבניכם אחריכם עד עולם׃ ט ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חֲפֵצָה כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין; אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד׃ י ראה עתה כי ה׳ בחר בך לבנות בית למקדש חזק ועשה׃
Note that David calls this temple the בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ. There is no place in תנ״ך where it called בית המקדש; that is a much later term. This is as close as it gets.
למקדש: להיות לו למקדש.
When it is destroyed, it is called בית מקדשם:
יז ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרג בחוריהם בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישש; הכל נתן בידו׃ יח וכל כלי בית האלקים הגדלים והקטנים ואצרות בית ה׳ ואצרות המלך ושריו הכל הביא בבל׃ יט וישרפו את בית האלקים וינתצו את חומת ירושלם; וכל ארמנותיה שרפו באש וכל כלי מחמדיה להשחית׃
מִקְדָּשׁ is in the פִּעֵל, “that which is sanctified”. The building is not holy; holiness comes from what happens in it. The first time the word is used is in שירת הים:
תבאמו ותטעמו בהר נחלתך
מכון לשבתך פעלת ה׳;
מִקְּדָשׁ אדנ־י כוננו ידיך׃
דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מח:יג): אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָ־י כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.
ומה שקראו המקדש ”מעשה צדיקים“ והכתוב אומר ”כוננו ידיך“ היינו ידי הקב״ה, לפי שיש לשניהם חלק בזה הבנין, כי הקב״ה הראה למשה תבנית כל המשכן בנוי וכמ״ש כן עשה המנורה הקב״ה עשאה, וכן כל מעשה המשכן.
The key is that it is the מעשה ידיהם של צדיקים, the actions of the righteous, that are the מִקְדָּשׁ, that which is sanctified. The בית that represents them is made by the partnership of הקב״ה and human beings. David starts by describing this בית מנוחה לארון ברית ה׳ as a הדם רגלי אלקינו, which has a very specific meaning in the symbolism of תנ״ך. The following is taken from פרשת משפטים תשפ״ג:
The whole earth is called ה׳'s “footstool”:
כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדם רגלי; אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי׃
But the first time we see ה׳'s “footstool” is a very odd experience that was part of מעמד הר סיני:
א ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל; והשתחויתם מרחק׃ ב ונגש משה לבדו אל ה׳ והם לא יגשו; והעם לא יעלו עמו׃…ט ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל׃ י ויראו את אלקי ישראל; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר׃
Now, we are not corporealists, so we will not take ויראו את אלקי ישראל; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר literally. If you do, I will send Oona the bugbear of metaphor writers after you.
This whole “vision” is the human brain trying to interpret an ineffable experience, translating it into mundane symbols. This vision is very similar to Yechezkel’s:
א ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר; נפתחו השמים ואראה מראות אלקים׃…כב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה׃ כו…וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא; ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה׃…כח כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳; ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר׃
The image is of G-d on a throne. But there are important differences between the two metaphors. יחזקאל only sees the כמראה אדם through the קרח הנורא; the זקנים are “closer”; ויחזו את האלקים. יחזקאל sees the ספיר as an אבן ספיר, a rock, while the זקנים see it as לבנת הספיר, a brick. And יחזקאל sees the כסא, while the זקנים see תחת רגליו, the footstool.
וראה את הכסא כמראה אבן ספיר שהוא מוכן לקבל כל המראות, ודרך ספיריית עולם הכסא השיג וחזה השפע היורדת מהאלקות אשר באצילות העליון בשבעה גווני הקשת כמה שכתוב ”כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם וגו׳“, ונקרא אבן ספיר על שם הספיריית ועל שם שמושך הכח מהספירות שלמעלה.
(Though I think the etymology is backward; ספירות in later kabbalah is taken from the ספיר here).
אין לנו עסק בנסתרים, but we can put the word pictures together, for making understanding. The כסא הכבוד, also called the מרכבה, represents the manifestation of הקב״ה in the world of creation. ה׳, as it were, “sits” here.
The primary meaning of the Hebrew yashab is “he was seated” [but] the term was applied to everything that is permanent and unchanging…When applied to G-d, the verb is to be taken in that latter sense: (איכה ה:יט) אַתָּה ה׳ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב…
That כסא is made of ספיר, that refracts the light of creation into a spectrum called the ספירות, the manifold ways that ה׳ manifests in the world. But the כסא has two parts: the “throne” itself, and the הדם רגליו, the “footstool”, the הארץ. Its ספיר is different from that of the כסא.
כמעשה לבנת הספיר: והוא עצמו מה שראה יחזקאל ”כמראה אבן ספיר דמות כסא“, רק שיחזקאל ראה כמראה אבן והם ראו כמעשה לבנת, שיש הבדל בין אבן ובין לבנה, שהאבן מתהוה בטבע לא על ידי מעשה בני אדם, והלבנה עשויה על ידי בני אדם רומסים בחומר…בעת שראו הזקנים את המרכבה, אז היתה ההנהגה בדרך הנסיי שופעת מעולם הכסא לפי מעשה הדור וצדקתם, לכן ראו לבנת הספיר שהלבנה נעשה ע״י ב״א.
The ספירות on earth is ה׳'s manifestation through our behavior.
אבא שאול אומר: ”ואנוהו“—הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום—אף אתה היה חנון ורחום.
The כסא הכבוד is is the prism through which the כבוד ה׳ is refracted into the world, in all the manifestations we call the ספירות: חסד, דין, etc. But there are two parts: the אבן that is השמים כסאי, the “natural” world; and the לבנת הספיר that is הארץ הדם רגלי that is created by human actions, לפי מעשה הדור וצדקתם. David is saying that the בית המקדש should be the ultimate form of הדם רגלי אלקינו, symbolizing the purpose of human beings on earth.
And then David formally gives the plans for the בית המקדש to Shlomo.
יא ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליתיו וחדריו הפנימים ובית הכפרת׃ יב ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה׳ ולכל הלשכות סביב לאצרות בית האלקים ולאצרות הקדשים׃ יג ולמחלקות הכהנים והלוים ולכל מלאכת עבודת בית ה׳; ולכל כלי עבודת בית ה׳׃ יד לזהב במשקל לזהב לכל כלי עבודה ועבודה; לכל כלי הכסף במשקל לכל כלי עבודה ועבודה׃ טו ומשקל למנרות הזהב ונרתיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרתיה; ולמנרות הכסף במשקל למנורה ונרתיה כעבודת מנורה ומנורה׃ טז ואת הזהב משקל לשלחנות המערכת לשלחן ושלחן; וכסף לשלחנות הכסף׃ יז והמזלגות והמזרקות והקשות זהב טהור; ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור ולכפורי הכסף במשקל לכפור וכפור׃ יח ולמזבח הקטרת זהב מזקק במשקל; ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפרשים וסככים על ארון ברית ה׳׃ יט הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכות התבנית׃
This is the only place in תנ״ך where the כרובים that cover the ארון are called המרכבה, and it is where we get the expression מעשה מרכבה for the prophetic vision of ה׳'s throne. David even calls the קודש הקדשים, the בית הכפרת. The כרובים here are the focus of the בית המקדש. The entire purpose of all this construction is to create a place for the manifestation of the שכינה on earth. We have talked many times about the כרובים, and how they symbolize כנסת ישראל, who carry the שכינה in the world. But a “מרכבה” is different from a כסא. A chair stays put. A chariot is mobile. Yechezkel sees it leaving the בית המקדש for exile, but even when the בית המקדש stood, the sense of the שכינה wasn’t supposed to stay there. Our role is to carry the שכינה out into the whole world. Only when כנסת ישראל was ready to assume that role could the בית המקדש be built.
יד והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארן בהם׃ טו בטבעת הארן יהיו הבדים; לא יסרו ממנו׃
לא יסרו ממנו: לעולם.
The בדים, the means of carrying the Ark, symbolically represent the command and the mission to carry the Ark and its contents…The command that these means of transport may never be lacking is to emphasize in our minds the fact that…this Torah and its mission is in no way bound or confined to the place or existence at any time of the Temple and Sanctuary.
As we said above, כה אמר ה׳…הארץ הדם רגלי. The בית המקדש as להדם רגלי אלקינו is only a symbol, a synecdoche, of that.
These plans were described as בכתב מיד ה׳ עלי השכיל. The חז״ל say there was some actual scroll that was handed down:
רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מגלת בית המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה, הדא הוא דכתיב (דברים ה:כח) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה, הדא הוא דכתיב (דברים לא:יד) קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ וגו׳. עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה, הדא הוא דכתיב (יהושע כד:א) וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כׇּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה…וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים. עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה, הדא הוא דכתיב (שמואל א יב:ז) וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וגו׳, עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה ולית לה קריה, עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה.
But it wasn’t a simple set of blueprints. Whatever tradition and documentation they had, it still needed רוח הקודש, Divine inspiration, and דרשה, human interpretation, to create workable plans:
רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש. מה טעם? הַכֹּל בִּכְתָב: זו המסורת; מִיַּד ה׳: זו רוח הקודש; עָלַי הִשְׂכִּיל: מיכן שניתנה להידרש.
So Shmuel was the נביא of the planning of the בית המקדש.
כלם הברורים לשערים בספים מאתים ושנים עשר; המה בחצריהם התיחשם המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם׃
Now, Shmuel had died long before this story. David meets Shmuel only twice; the first time is when Shmuel anoints him, but Shmuel doesn’t talk to him then. The second time is while David is on the run from Shaul:
ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול; וילך הוא ושמואל וישבו בנוית (בניות)׃
דרש רבא: מאי דכתיב ”וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה“? וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה, ועוסקין בנויו של עולם אמרי, כתיב (דברים יז:ח) וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם [אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹקֶיךָ בּוֹ]…
ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל: ר׳ הונא ברבי יוסי אמר: אותה הלילה שברח דוד מלפני שאול, למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה.
So what was this מגלת בית המקדש? Was there some divine document that wasn’t mentioned anywhere else? And one that was ניתנה להידרש, that warranted “מדרש”. I think that the מגלת בית המקדש was in fact the Torah itself, given to Moshe and passed down in exactly the מסורה mentioned above:
משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים…
And the Torah has a long description (half of ספר שמות) describing how to build the מקדש in exacting detail. But that brings up a problem that we have mentioned before in Psak Hop. The Torah seems to imply that the future מקדש should be like the very explicit description of the משכן:
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו; וכן תעשו׃
וכן תעשו: לדורות.
The gemara says that even putting salt on the ramp to the מזבח, to make it less slippery, is forbidden, since that wasn’t part of the original instructions:
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: האי מלח היכי דמי? אי דמבטליה—קא מוסיף אבנין וכתיב: הכל בכתב מיד ה׳…
קא מוסיף אבנין: ואפילו בחול אסור להוסיף על המזבח דכתיב הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל שהבנין נמסר לדוד על ידי הנביאים שלא להוסיף ושלא לגרוע.
So you can’t change anything. But that’s clearly not true; the בית המקדש as built by Shlomo was very different from the משכן, and the second בית המקדש was different as well. And the implication of מִיַּד ה׳: זו רוח הקודש; and עָלַי הִשְׂכִּיל: מיכן שניתנה להידרש is that the plans are intended to change. The Chasam Sofer says there is a balance between the מסורה and the נבואה:
כבר כתבתי במקום אחר שנתקשיתי על כל בניני המקדשות, הראשון והשני והשלישי
במהרה בימינו שאין א׳ דומה לחבירו, והכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל וכו׳ וקשה אין
הנביא רשאי לחדש והיה להם לעשות כמדת חצר המשכן במדבר. ושם אמרתי, שזהו
פירוש הפסוק בפ׳ תרומה (כה:ט) ”ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת
תבנית כל כליו וכן תעשו“, ודרשינן פ״ב דשבועות (טו,א) ”וכן תעשו לדורות“, ולפע״ד
קאי גם אככל אשר אני מראה אותך כן תעשו לדורות, שלעולם אני מראה אתכם תבנית
הבנין ההוא, וכיון שהקב״ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א״כ אין כאן חידוש
שחידש הנביא.
נבואה, the active participation of contemporary רוח הקודש, is an inherent part of building the בית המקדש. It’s not just a scroll, a blueprint handed down over generations.
בעניני מזבח, ונראה שהוא הדין כל עניני תכנית המקדש ובנינו,
הוא מסור לנביא גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של
”אלה המצות“ אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של ”לא בשמים היא“.
The laws of the בית המקדש are different from all the other laws of the Torah, in that we don’t say לא בשמים היא. Building the בית המקדש requires an active partnership between human beings and הקב״ה.
And עָלַי הִשְׂכִּיל: מיכן שניתנה להידרש tells us that part of building the בית המקדש is human understanding. We quoted the midrash that למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה. The expression תלמיד ותיק has a specific meaning:
ריב״ל אמר:…מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי׳ מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני
אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש: ביאור הענין…ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע״פ המדות והתלמוד.
The חידושים of a תלמיד ותיק are not really “innovations”; they are inherent in the מסורה of the תורה שבכתב and תורה שבעל פה. They just need to be brought out in each generation. That is עלי השכיל.
Everything in the בית המקדש has to have a careful balance of הַכֹּל בִּכְתָב: זו המסורת; מִיַּד ה׳: זו רוח הקודש; עָלַי הִשְׂכִּיל: מיכן שניתנה להידרש; of מסורה, נבואה and שכל. As the Torah says multiple times in the description of the building of the משכן, everything was כאשר צוה ה׳ את משה. Building such a symbol of the שכינה, the immanence of G-d on earth, is a very dangerous thing. It’s too easy for it to turn into a form of עבודה זרה.
And therefore David warns Shlomo: חזק ואמץ ועשה.
כ ויאמר דויד לשלמה בנו חזק ואמץ ועשה אל תירא ואל תחת; כי ה׳ אלקים אלקי עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה׳׃ כא והנה מחלקות הכהנים והלוים לכל עבודת בית האלקים; ועמך בכל מלאכה לכל נדיב בחכמה לכל עבודה והשרים וכל העם לכל דבריך׃
We have a perek of תהילים that I think expresses this sense of what the בית המקדש is for.
למנצח על נגינת לדוד׃
The title of the is perek is על נְגִינַת, not נְגִינוֹת, which is more common. נְגִינַת is a collective noun, “on the concept of נגינה”. David is dedicating this perek to the idea that he can sing to ה׳.
לַמְנַצֵּחַ עַל נְגִינַת: מהו ”על נגינת“? אלא נצח לו שהוא נותן קילוס בפיהם של צדיקים לקלסו…רב אמר: ”מודים אנחנו לך“; ”על שאנו מודים לך“.
Because G-d has kindly granted me the privilege of praising Him with songs, I now dedicate a נצח, an eternal tune, to His benevolence!
But I think למנצח has a different implication:
דבר אחר ”למנצח“: נצח למי שהנצח שלו. דבר אחר ”למנצח“: נצח למי שהוא נותן הנצח לבניו. דבר אחר ”למנצח“: נצח למי שמבקש להינצח כביכול.
אשכחיה רבי נתן לאליהו. א״ל מאי עביד קוב״ה בההיא שעתא? א״ל: קא חייך ואמר, נצחוני בני, נצחוני בני.
ה׳ wants, כביכול, to be defeated by His children, when they use His rules to make their own decisions.
So a נְגִינַת is a celebration that we have the privilege of participating in the Divine “song” that is the entirety of creation.
ב שמעה אלקים רנתי; הקשיבה תפלתי׃
ג מקצה הארץ אליך אקרא בעטף לבי;
בצור ירום ממני תנחני׃
Rashi says מקצה הארץ indicates that this was written at the end of David’s life, when he could not go out with his men any more:
מקצה הארץ: אף ע״פ שאני רחוק מאנשי שאני משלח על אויבי למלחמה.
If he can no longer fight, David sees himself enveloped in prayer:
בעטף לבי: רבוי התפלה בצרה תקרא עטיפה.
Which becomes a halacha that תפילה needs עטיפה; we wrap ourselves in the טלית as a symbol of this:
א יתעטף בציצית ויברך מעומד.
ב סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותן ועוסקים במלאכתם פעמים בכיסוי הראש פעמים בגלוי הראש ונכון שיכסה ראשו בטלית.
ובספר ארחות רבינו כתב בשם החזו״א (הובא במשנ״ב מהדורת ”דרשו“, סי׳ נג סקי״ג), שמי שיש לו מעיל עליון ארוך א״צ להתעטף בטלית, דמש״כ המג״א טלית לאו דווקא, אבל מי שיש לו חליפה קצרה צריך.
And then David turns to the בית המקדש:
ד כי היית מַחְסֶה לי; מגדל עז מפני אויב׃
ה אגורה באהלך עולמים; אֶחֱסֶה בסתר כנפיך סלה׃
because the בית המקדש is fundamentally a place for תפילה:
לה בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך; והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם׃ לו ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה; ונתתה מטר על ארצך אשר נתתה לעמך לנחלה׃
והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי; כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים׃
The עיקר of עבודת ה׳ is not the קרבנות but the עבודה שבלב. If I am wrapped up in תפילה, then I should be in the בית המקדש.
David anticipates that ה׳ would allow his dynasty to build the בית המקדש that he has been hoping for:
ו כי אתה אלקים שמעת לנדרי; נתת ירשת יראי שמך׃
ז ימים על ימי מלך תוסיף; שנותיו כמו דר ודר׃
ח ישב עולם לפני אלקים; חסד ואמת מן ינצרהו׃
חסד ואמת מן ינצרהו is part of David’s prayer for the future king:
חסד ואמת: שהוא עוסק בהם יהיו מזומנים לנצרו.
מן: הזמנה כמו (יונה ד:ו) וַיְמַן ה׳…קִיקָיוֹן.
The future king should sit before ה׳ in בסתר כנפיך (just as he himself had wanted, (תהלים כז:ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה׳ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה׳ כָּל יְמֵי חַיַּי), but he can’t just sit there. He needs to do חסד ואמת, and David prays that the merit of that חסד ואמת will protect him.
We’ve looked at David’s נדר:
א שיר המעלות; זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃ ב אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃ ג אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש יצועי׃ ד אם אתן שנת לעיני; לעפעפי תנומה׃ ה עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃
But David ends with the recognition that to fulfill his side of the נדר, he needs to continue his תפילה, his praise of ה׳. Building the בית המקדש is not a one-time thing.
כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום׃
לשלמי נדרי: שאמרתי ”אגורה באהלך עולמים“.
יום יום: שאוסיף מיום ליום איזה שבח וגדולה.
And that is what a למנצח psalm is all about: נצח למי שמבקש להינצח כביכול.