Kavanot: Psak Hop

We’ve spent the past 5 months in ספר תהילים. It’s time to return to ספר שמואל. To recap where we are, David is king of the united Israel, with his capital in Jerusalem. He has eliminated the Philistine threat, and signed peace treaties with the remaining Canaanites: צור and יבוס. The surrounding nations of מואב,‎ עמון,‎ אדום and צובה‎ (or ארם) were in a state of detente with Israel since the time of Saul (see שמואל א יד:מז). David had moved the ארון to Jerusalem, in an “אוהל”, which we pointed out was probably a stone building but with a cloth roof, like משכן שילה. David has a fancy new palace built by חירם מלך צור, a בית ארזים (which the Targum translates as בֵּיתָא דִי מְטַלֵל בְּכִיוֹרֵי אַרְזַיָא).

David has been planning for this moment all his life. He has one goal:

אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש; שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי; לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו׃

תהילים כז:ד

א שיר המעלות;
זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃
ב אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃
ג אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש יצועי׃
ד אם אתן שנת לעיני; לעפעפי תנומה׃
ה עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃

תהילים פרק קלב

With that, let’s look at the text:

א ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃ ב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים; וארון האלקים ישב בתוך היריעה׃ ג ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך לך עשה; כי ה׳ עמך׃ ד ויהי בלילה ההוא;
ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר׃ ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד
כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃ ו כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה; ואהיה מתהלך באהל ובמשכן׃ ז בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר; למה לא בניתם לי בית ארזים׃ ח ועתה כה תאמר לעבדי לדוד כה אמר ה׳ צבא־ות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל׃ ט ואהיה עמך בכל אשר הלכת ואכרתה את כל איביך מפניך; ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ׃ י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד; ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה׃ יא ולמן היום אשר צויתי שפטים על עמי ישראל והניחתי לך מכל איביך; והגיד לך ה׳ כי בית יעשה לך ה׳׃ יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃ יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃ יד אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם׃ טו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרתי מעם שאול אשר הסרתי מלפניך׃ טז ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך; כסאך יהיה נכון עד עולם׃ יז ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד׃

שמואל ב פרק ז

What is going on here? Rabbi Leibtag points out something interesting. David first goes to נתן to ask a פסק as a חכם: he is “darshening out the pasuk”.

ח לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום; איש כל הישר בעיניו׃ ט כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה׳ אלקיך נתן לך׃ י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃ יב ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם; והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם׃ יג השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה׃ יד כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עלתיך; ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך׃

דברים פרק יב

The Torah says הניח לכם מכל איביכם מסביב, and David sees his situation as ה׳ הניח לו מסביב מכל איביו, so it’s obviously time (David of course did not read the words of the תנ״ך; the author here is emphasizing to us, the readers, what the situation was). And נתן, wearing his “Rabbi” hat, agrees: it it time to build the בית מקדש.

Then נתן puts on his “Prophet” hat and gets the נבואה: no, David cannot. And this outweighs the פסק.

But that is very problematic. We have a principle: לא בשמים הוא. A נביא has no say in how we decide halacha (we all know the story of תנור של עכנאי). The obvious answer is that this was a הוראת שעה, a command for the nonce. A נביא has that power; (דברים יח:טו)‎ נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון.

But it’s not so simple. A הוראת שעה should not be recorded in תנ״ך:

כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה.

מגילה יד,א

A הוראת שעה is by definition לא הוצרכה לדורות.

But that’s clearly not true, since we do have prophetic הוראות שעה recorded:

טו ויאמר מנוח אל מלאך ה׳; נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים׃ טז ויאמר מלאך ה׳ אל מנוח אם תעצרני לא אכל בלחמך ואם תעשה עלה לה׳ תעלנה; כי לא ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא׃
…
יט ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה׳; ומפלא לעשות ומנוח ואשתו ראים׃

שופטים פרק יג

ל ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי ויגשו כל העם אליו; וירפא את מזבח ה׳ ההרוס׃ …לג ויערך את העצים; וינתח את הפר וישם על העצים׃ … לח ותפל אש ה׳ ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר; ואת המים אשר בתעלה לחכה׃ לט וירא כל העם ויפלו על פניהם; ויאמרו ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים׃

מלכים א פרק יח

In both these cases, במות (altars outside the משכן/מקדש) are forbidden, but the נביא says to make one, so it is allowed. The common factor in the instances of a prophetic הוראת שעה in תנ״ך is that they are related to the sacrifices and the בית המקדש. And this is a specific law of the מקדש:

אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא, כגון אליהו בהר הכרמל.

רש״י, דברים יב:יג, ד״ה בכל מקום אשר תראה

Rashi makes this law, of מקריב על פי נביא, part of the sugya of הלכות המקדש, not הלכות נביא.

Inherent in the halachot of עבודה is the involvement of the נביא. This manifests in a number of ways. The Chasam Sofer comments:

כבר כתבתי במקום אחר שנתקשיתי על כל בניני המקדשות, הראשון והשני והשלישי במהרה בימינו שאין א׳ דומה לחבירו, והכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל וכו׳ וקשה אין הנביא רשאי לחדש והיה להם לעשות כמדת חצר המשכן במדבר. ושם אמרתי, שזהו פירוש הפסוק בפ׳ תרומה (כה:ט) ”ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו“, ודרשינן פ״ב דשבועות (טו,א) ”וכן תעשו לדורות“, ולפע״ד קאי גם אככל אשר אני מראה אותך כן תעשו לדורות, שלעולם אני מראה אתכם תבנית הבנין ההוא, וכיון שהקב״ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א״כ אין כאן חידוש שחידש הנביא.

חתם סופר, או״ח סי׳ ר״ח ד״ה עד כאן דברי הרב cited by אליהו קרקובסקי, האם נביא רשאי לחדש מצוה דרבנן: בירור הלכתי והשלכותיו בהגות הרמב״ם

And the description of the next Temple in יחזקאל is nothing like the laws outlined in the Torah. The Rambam explains:

יד כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומניין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הן ואינן נוהגין לדורות; אלא הנביא ציווה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואים עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשייבנה בית שלישי׃

טו וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם׃

טז וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מילואים היו ואין נוהגין לדורות. אבל דברים הנוהגין לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקו מפי משה רבנו; אין להוסיף עליהם ולא לגרוע׃

משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פרק ב

And Rav Hutner explains that this הוראת שעה in the inauguration of the בית המקדש is necessary:

ה התבאר לנו כי עבודת המילואים מחייבת היא הקרבה קרבנות של הוראת שעה…

ו…שבעבודת המילואים מוכרחת ההופעה של עקירת דבר מן התורה בכוחה של נבואה, על ידי הקרבת קרבנות שההכרעה בהן תהא ”בשמים“ דוקא.

ז…בחנוכת חשמונאים שאין כאן נבואה, ואי אפשר בקרבנות של עקירת דבר מן התורה, הרי…מתקיימת על ידי שמתקבלת עבודה בת שינוי טבע שהיא דוגמת עקירת דבר מן התורה…

פחד יצחק, חנוכה, יב

Rav Kook summarizes:

בעניני מזבח, ונראה שהוא הדין כל עניני תכנית המקדש ובנינו, הוא מסור לנביא גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של ”אלה המצות“ אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של ”לא בשמים היא“.

שו״ת משפט כהן להראי״ה קוק (סי׳ צ״ב) cited by אליהו קרקובסקי, האם נביא רשאי לחדש מצוה דרבנן: בירור הלכתי והשלכותיו בהגות הרמב״ם

But why? Why does עבודה need נבואה? We don’t know the טעמי המצוות, but I would suggest that עבודה is the aspect of Judaism that brings G-d into our lives. There are three prongs to our religion (משנה אבות א:ב): ‎ על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. When we learn Torah, we explicitly exclude ה׳’s involvement. ה׳ gave us the Torah 3500 years ago, and now it is up to us to understand and internalize it:

לאחר שעמדו ישראל על הר סיני, השכל הוא הוא הכלי המובהק לגילוי רצון ה׳ הרבה יותר מאשר הכח הנבואה, אשר עליה נאמר ”לא בשמים היא“.

פחד יצחק, חנוכה, יב:ט

And when we do גמילות חסדים, we also exclude ה׳’s involvement. There’s a famous saying attributed to the Baal Shem Tov:

ושאלו להבעש״ט ז״ל הא דילתא בחולין קט,א: כל מה דאסר שרי כנגדו…באיזה אופן מותר כפירה? והשיב בצדקה לא תאמר לעני שיהיה לו בטחון ובודאי יעזור לו ה׳; רק תהיה כופר באותו שעה, ותעשה לו כל מה שבידך…

פרדס יוסף, תרומה כה

So our עבודה is where we invite ה׳ into our lives, where we can feel a personal connection to הקב״ה. For us today, this is in our תפילה, but the ideal is the service of the בית המקדש, and the halacha recognizes this by making the voice of ה׳ an active part of the establishment of the בית המקדש.

So why does נתן first give him the psak? Or better, why does ה׳ let נתן make the error of answering without an explicit נבואה?

I would say, based on the משבצות זהב, that this was connected to David’s oath: אשר נשבע לה׳…אם אתן שנת לעיני…עד אמצא מקום לה׳. He swore never to sleep until the בית המקדש was built (or at least founded). He was finally given the good news, and his oath would be fulfilled. The משבצות זהב, citing the חתם סופר, says that David had התרת נדרים after this, but I don’t think so. The gemara says he never really slept:

אמר רבי אחא הכי קאמר [דוד] מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות.

ברכות ג,ב

So I think that ה׳, knowing how David felt about the בית המקדש and how he would respond to being denied the opportunity to build it, had pity on him. ה׳ said, נעבעך, let him get one good night’s sleep. Give him the bad news in the morning.

The next question is, why not? Why does ה׳ tell David that he cannot build the בית המקדש? We all know the obvious answer, that David tells Shlomo and the people:

ז ויאמר דויד לשלמה; בנו (בני) אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה׳ אלקי׃ ח ויהי עלי דבר ה׳ לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית; לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני׃ ט הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב; כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו׃ י הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב; והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם׃

דברי הימים א פרק כב

ב ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי; אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה׳ ולהדם רגלי אלקינו והכינותי לבנות׃ ג והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי; כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת׃

דברי הימים א פרק כח

And that’s how Shlomo saw it:

טז וישלח שלמה אל חירם לאמר׃ יז אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכל לבנות בית לשם ה׳ אלקיו מפני המלחמה אשר סבבהו עד תת ה׳ אתם תחת כפות רגלו (רגלי)׃ יח ועתה הניח ה׳ אלקי לי מסביב; אין שטן ואין פגע רע׃ יט והנני אמר לבנות בית לשם ה׳ אלקי; כאשר דבר ה׳ אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי׃

מלכים א פרק ה

But note that the line about דם לרב שפכת isn’t actually in נתן's statement to David; that seems to be David’s interpolation. נתן doesn’t explicitly give a reason why David should not build a בית to ה׳, but simply says that והגיד לך ה׳ כי בית יַעֲשֶׂה לְּךָ ה׳‎. ה׳ will build a בית to David first.

Radak proposes two answers: one, that this was only in David’s mind, and the other is that the text of שמואל simply left that part out:

דם לרוב שפכת: זה לא מצאנו שאמר לו השם אבל דוד אמר כן בלבו כי מפני זה מנעהו השם לבנות הבית, או נתן הנביא אמר לו כן ואעפ״י שלא נכתב בספר שמואל נמצא כמוהו רבים כמו ”ותאמרו נשלחה אנשים“.

רד״ק, דברי הימים א כב:ח

The idea that ספר שמואל left out the key part of נתן's prophecy seems unlikely. We will have to understand what David means by דם לרוב שפכת, and why he felt that disqualified him from building the בית המקדש.

I would agree with Radak’s first interpretation. I would assume the “real” reason is implied somehow in the prophecy. It would seem that David (and נתן) mis-read the pasuk. והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח are two different conditions. David was at the point of הניח לכם מכל איביכם מסביב but still could not claim to be ישבתם בטח; that would not be until Shlomo:

וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה׃

מלכים א ה:ה

Building the בית מקדש requires a מלך:

תניא רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה. כשהוא אומר (שמות יז) ”כי יד על כס י־ה מלחמה לה׳ בעמלק“, הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ואין כסא אלא מלך שנאמר (דברי הימים א כט) ”וישב שלמה על כסא ה׳ למלך“. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה; כשהוא אומר (דברים יב) ”והניח לכם מכל אויביכם וגו׳ והיה המקום אשר יבחר ה׳ וגו׳“, הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה.

סנהדרין כ,ב

What makes a מלך different from a שופט is that a שופט is ad hoc. מלך means a procedure for peacefully transferring power. It implies as John Adams said, ”a government of laws and not of men“. But you can’t be sure that the law is real until it happens. Shlomo becoming king after David designated him as such proved that David was a מלך,not a שופט:

סדר הדברים הראוי הוא לא שהאדם יבנה קודם בית לה׳, אלא להפך: קודם יבנה ה׳ בית לאדם, למלך, ורק אחר כך יבנה הלה בית לה׳. ומאחר שהמושג בית מלוכה רלוונטי רק אם יש שני מלכים לפחות מאותה שושלת, נמצא שרק בימי שלמה יקום לדוד בית מלוכה.

הרב אמנון בזק, חזון נתן: מדוע לא בנה דוד את בית המקדש

But it is clearly not literally true that building the בית מקדש requires a king; the second בית מקדש was built under Persian rule when there was no king. And the Ramban adds a fascinating point:

ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה׳ ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים יב:ה) ”לשכנו תדרשו ובאת שמה“ עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך…והנה דוד מנעו השם יתברך…ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים…

רמב״ן, במדבר טז:כא

I would say that building a בית מקדש requires not a מלך, but a ממלכה, a stable society with just laws, of which it can be said, ישבתם בטח.

רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות—שאלמלא מוראה, איש את ריעהו חיים בלעו.

משנה אבות ג:ג

But why should specifically the בית מקדש be connected to ממלכה? That is because the בית מקדש is different from the משכן: the בית מקדש is universal.

והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי; כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים׃

ישעיהו פרק נו:ז

Note how Isaiah starts that perek:

כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה; כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות׃

ישעיהו פרק נו:א

How can Am Yisra’el fulfill this mission? How can we inspire the world to realize that the One God, the God of the House of Ya’akov, is the source of all truth and righteousness and demands moral accountability from all of His creatures?
The answer seems painfully obvious—in order to teach the nations of the world, we need to be operating as a nation among nations, yet a nation distinct from all nations. We need to have the trappings of nationhood—economic infrastructure, military prowess, points of social conflict etc.—all of which are approach through the sanctity of Torah. To find righteous, diligently studious and even saintly individuals may inspire other individuals—but that will never motivate the nations.
…
For Am Yisra’el to do our job, we need to be operating as a full-fledged nation, in our own land and with our own sovereignty. It is only at that point that we can even begin the job of drawing the nations near to God and bringing the Ribbono Shel Olam to the entire world. Thus was Avraham and his progeny consistently promised a nation which would carry on his mission—a nation which was first addressed by God as a “kingdom of Kohanim and a Goy Kadosh“.

Rabbi Yitzchak Etshalom, Mishkan and Mikdash (II)

ה ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ ו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃

שמות פרק יט

We need to be not only a ממלכה, but a ממלכת כהנים:

ואתם תהיו לי וגו׳: לבד התנאי שמירת תורה ועבודה. דבל״ז א״א להיות ישראל. עוד תוסיפו להיות לי ממלכת כהנים. היינו הנהגה בין אדם לחבירו בדרך הישר והטוב כמו בני אדם אפרתים. ובאשר זה אינו תורה לפרש מהו הישר והטוב. וגם אין כל ענין ואין כל מקום וזמן שוים. ע״כ אין בזה תנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע. אבל רצון ה׳ בכך.

וגוי קדוש: הוא הנהגה בין אדם לשמים להתקדש במותר לו כדכתיב קדושים תהיו וכמש״כ הרמב״ן שם. שמצוה שלא להיות זולל בשר אפילו בהיתר. וגם זה אינו תורה לפרש מהו קדושה ואין כל האדם שוין בזה ע״כ אינו עיקר ותנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע אבל רצון ה׳ בכך.

העמק דבר, שמות יט:ו

Without that ממלכת כהנים there’s no point in a בית מקדש. If we just want a place for the Jews to pray and offer sacrifices, a משכן is fine.

So David could not build his בית מקדש. That would wait for a truly stable government. But what of David’s comment about דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית? How is that relevant? I think that comes from the rhetorical question at the beginning of נתן's נבואה:‎ האתה תבנה לי בית לשבתי. Understanding that will provide the focus for our study of the rest of ספר שמואל. But that is still to come. Next we will have to look at how David responds to this news.