We’ve spent a lot of time with Asaf. Now I want to look at some of his colleagues.
א שיר מזמור לבני קרח;
למנצח על מחלת לענות; משכיל להימן האזרחי׃
טז ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה׳; ממנוח הארון׃
יז ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה׳ בירושלם; ויעמדו כמשפטם על עבודתם׃
יח ואלה העמדים ובניהם; מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל בן שמואל׃
יט בן אלקנה בן ירחם בן אליאל בן תוח׃
כ בן ציף (צוף) בן אלקנה בן מחת בן עמשי׃
כא בן אלקנה בן יואל בן עזריה בן צפניה׃
כב בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח׃
כג בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל׃
כד ואחיו אסף העמד על ימינו אסף בן ברכיהו בן שמעא׃
כה בן מיכאל בן בעשיה בן מלכיה׃
כו בן אתני בן זרח בן עדיה׃
כז בן איתן בן זמה בן שמעי׃
כח בן יחת בן גרשם בן לוי׃
כט ובני מררי אחיהם על השמאול איתן בן קישי בן עבדי בן מלוך׃
ל בן חשביה בן אמציה בן חלקיה׃
לא בן אמצי בן בני בן שמר׃
לב בן מחלי בן מושי בן מררי בן לוי׃
שיר מזמור we’ve been interpreting as a song with musical accompaniment and מחלת could be from מחול, a dance or a musical instrument, but this perek is not a happy one. It’s really a קינה; it doesn’t even end on a happy note. So Rashi connects it to מחלה, illness:
על מחלת לענות: על חולת אהבה וענויה שהיא מעונה ביסורי הגלות.
And לְעַנּוֹת is not from ענה, ”call out“, but from ענוי, ”affliction“. The subtlety is the dagesh in the nun:
יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה׃
יח וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃
And a משכיל is more of a lecture than a song:
משכיל: כל מקום שנאמר משכיל ע״י תורגמן נאמר שהיה הנביא מעמיד תורגמן לפניו וכשרוח הנבואה באה לו אומר את הנבואה לתורגמן והוא משמיעה.
So I would understand this כותרת as “a lecture by Heiman of sickness and affliction, set to music by the other בני קרח”.
But what is האזרחי? It means “native”. Ibn Ezra says it’s a title related to Heiman’s role:
אמר רבי ישועה שזה הימן הוא נכד שמואל וקראו הכתוב אזרחי כי הוא אזרח במשוררים.
In general, the Levites lived throughout the country, and only came to the משכן or later the מקדש intermittently:
ו וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם; ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה׳׃
ז ושרת בשם ה׳ אלקיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני ה׳׃
But Heiman was appointed as part of the permanent staff, so he was an “אזרח” in the משכן.
שירא ותושבחתא על ידיהון דבני קרח על צלותא לְשַבָּחָא שִֹכְלָא טבא על ידוי דהימן יַצִיבָא.
But Rashi says we’ve got the wrong Heiman:
להימן האזרחי: מבני זרח בן יהודה היה.
כז ויהי בעת לדתה; והנה תאומים בבטנה׃
כח ויהי בלדתה ויתן יד; ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה׃
כט ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו פרץ׃
ל ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני; ויקרא שמו זרח׃
ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה׃
We know nothing about these בני זרח except that they were famous in the time of שלמה:
ט ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד; ורחב לב כחול אשר על שפת הים׃
י ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים׃
יא ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול; ויהי שמו בכל הגוים סביב׃
וַחֲכַם מִכָּל אֱנָשָׁא מֵאֵיתָן בַּר זֶרַח וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַע בְּנֵי מָחוֹל וַהֲוָה שְׁמֵיהּ סַגִי בְכָל עַמְמַיָא סְחוֹר סְחוֹר
And Rashi connects them to the authors of תהילים (at least two of them; we have nothing attributed to כַלְכֹּל or דַרְדַע, and I don’t know why זמרי didn’t make it to the all-time smartest list. There’s too much we don’t know).
בני מחול: היו יודעים ליסד מזמורים האמורים במחולות שיר שהיו הלוים אומרים על דוכנם מזמורים שיסדו בספר תהלים משכיל לאיתן האזרחי ומשכיל להימן האזרחי.
The Seder Olam says they were in fact נביאים, from Israel’s time in Egypt:
ואלו הנביאים שנתנבאו במצרים. ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כלם חמשה (דברי הימים א ב:ו) ומשה ואהרן מן ישראל.
And this idea, that the sons of זרח were חכמים, is reflected in an aggadah that explains Saul’s reaction to David and the killing of Goliath:
א״ר יוחנן דאמר קרא (שמואל א:יז) ”וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי“. ולא ידע ליה? והכתיב (שמואל א:טז) ”ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים“ אלא אאבוה קא משאיל…ה״ק שאול: אי מפרץ אתי אי מזרח אתי? אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו; אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי.
The line of מלכות goes through פרץ בן יהודה. בני זרח were the חכמים, the בני מחול. Before David slew Goliath, he was the singer and lute player, apparently מזרח אתי, obviously no threat to Saul’s reign.
And there’s a third understanding of who Heiman was:
מדרש אגדה בפסיקתא, מכל האדם, זה אדם הראשון, איתן האזרחי, זה אברהם, הימן זה משה, וכלכל זה יוסף, ודרדע זה דור המדבר, מחול שנמחל לכם על מעשה העגל.
But the subsequent gemara has a problem with this:
דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים ע״י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע״י משה ועל ידי הימן וע״י ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח.
And concludes that the midrashic reading of ספר מלכים, with Heiman as Moshe, has nothing to do with the authorship of תהילים:
קא חשיב משה וקא חשיב הימן והאמר רב הימן זה משה כתיב הכא הימן וכתיב התם (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא תרי הימן הוו.
But still, we are left with two Heimans, each a plausible author of our perek.
Maybe we can reconcile the opinions, with an observation about names in תנ״ך and the agaggah:
מעשה…כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר, אכרזו…אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ואשכחוה.
…
והיינו דתנן: פתחיה על הקינין—זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון.
מרדכי: שהיה בימי אחשורוש.
אמר להו מרדכי: פירש בקונטרס דהוא מרדכי שהיה בימי אחשורוש, ותימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך. ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע.
So a wise man in the time of the חשמונאים was the מרדכי of his generation. We see from ספר מלכים that the Heiman from the time of שעיבוד מצרים was famous for his wisdom and words. It’s possible that “Heiman” from David’s time was a sort of stage name to evoke the older נביא, and perhaps this perek is an adaptation of a much older work.
At least it’s a nice story.
ב ה׳ אלקי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך׃
ג תבוא לפניך תפלתי; הטה אזנך לרנתי׃
ד כי שבעה ברעות נפשי; וחיי לשאול הגיעו׃
ה נחשבתי עם יורדי בור; הייתי כגבר אין איל׃
ו במתים חפשי;
כמו חללים שכבי קבר אשר לא זכרתם עוד;
והמה מידך נגזרו׃
ז שתני בבור תחתיות; במחשכים במצלות׃
ח עלי סמכה חמתך; וכל משבריך ענית סלה׃
ט הרחקת מידעי ממני; שתני תועבות למו; כלא ולא אצא׃
י עיני דאבה מני עני;
קראתיך ה׳ בכל יום; שטחתי אליך כפי׃
יא הלמתים תעשה פלא; אם רפאים יקומו יודוך סלה׃
יב היספר בקבר חסדך; אמונתך באבדון׃
יג היודע בחשך פלאך; וצדקתך בארץ נשיה׃
יד ואני אליך ה׳ שועתי; ובבקר תפלתי תקדמך׃
טו למה ה׳ תזנח נפשי; תסתיר פניך ממני׃
טז עני אני וגוע מנער; נשאתי אמיך אפונה׃
יז עלי עברו חרוניך; בעותיך צמתותני׃
יח סבוני כמים כל היום; הקיפו עלי יחד׃
יט הרחקת ממני אהב ורע; מידעי מחשך׃
This perek is an anguished cry to ה׳. Heiman starts by saying he cries out day and night, echoing the words of the תוכחה:
סו והיו חייך תלאים לך מנגד; ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך׃
סז בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה׃
He describes himself as full of trouble and cannot bear any more, almost dead (נחשבתי עם יורדי בור). But then it’s worse: he begs for death when he can be free (במתים חפשי), because then he will no longer have to deal with troubles that G-d Himself gives him. He acknowledges that המה מידך נגזרו—this is all G-d’s fault. If he were dead then לא זכרתם עוד.
ה׳ put him in the depths, under the waves (interesting that “breakers” is the same word in Hebrew, משבריך). But we don’t know why. What did he do wrong? Heiman doesn’t say. All we know is עלי סמכה חמתך.
Then סלה; hold that thought.
And it gets worse again. Not only is he in pain but he has lost his friends: הרחקת מידעי ממני. ”They blame me for my trouble“, שתני תועבות למו.
And he continues to call to ה׳ but is not answered, asking if he will finally be answered when he is dead.
עני אני וגוע מנער; I am tortured and dead from birth. That’s all life is, an inexorable journey to the grave, alone and unloved (הרחקת ממני אהב ורע; מידעי מחשך).
And there it ends. No last minute happy note, no sense of hope. The whole story (man punished for unknown reasons, G-d ignores his prayers, his friends abandon him) reads like the trailer for ספר איוב. And it doesn’t leave me wanting to see the movie.
So what is this doing in ספר תהילים? I think the connection to איוב is the key. Jewish thought, תנ״ך, doesn’t shy from the hard questions. Good things really do happen to bad people, and there isn’t an easy answer. Part of the task of the ספרי אמת—איוב, משלי and תהילים—is to address that problem, and each has its own characteristic answer. The answer from תהילים is overwhelmingly, גם זו לטובה, even what we see as bad, we will eventually realize was for the best. But the times of anguish are real, and we are allowed to express our feelings even when we don’t see the גם זו לטובה. This perek is that expression.
And the connection to ספר איוב may shed light on the authorship of this perek. The gemara says that Moshe wrote איוב:
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.
Rav Kamenetsky hypothesizes that if Moshe wrote it, it must have been during שעיבוד מצרים. That’s when the problem of צדיק ורע לו was relevant:
ולפ״ז י״ל דגם ספר איוב, דאמרינן בבבא בתרא שם שמשה רבינו חברו, נתחבר על דבר שאלה זו, להניח דעתם של בני ישראל בגלות מצרים שהיו מצטערים בנידון זה של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וא״כ כל הספר כולו הנהו מהמגילות שהיו משתעשעין בהן בשבתות.
And his editor actually attributes this to Azariah dei Rossi:
רבינו כיון לדברי בעל ספר מאור עינים (לרבינו עזריה מן האדומים) שכתב בשם ”חכם גדול בימי רבינו הקדוש“ כי מצא כתוב במגילה קדמונית איך מרע״ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב לאחד אחד מזקני ישראל
בשעבוד מצרים למען ישמעו ולמען ילמדו כי יש תקוה לכל בוטח בה׳ שאחר הרע יקבל גם טוב וחסד ממנו.
One understanding of הימן האזרחי was הימן the son of זרח, the son of יהודה. He may well have been alive and writing at the time of שעיבוד מצרים, when slavery was getting worse and the Jews felt abandoned by G-d. This perek (or an older version of it) may well have been part of their response to that first גלות, and foreshadows our response to the גליות that followed.
And it is a legitimate cry. ספר איוב tells us that is alright to complain to G-d, as long as it is G-d we complain to.
The opposite of love is not hate, it’s indifference…The opposite of faith is not heresy, it’s indifference.
The third of the “singing Levites” was איתן, and we have one perek ascribed to him:
א משכיל לאיתן האזרחי׃
As above, איתן האזרחי may refer either to the Levi who was a contemporary of David, or to one of the בני זרח, and we could give the same answer. But here we need to take the Midrash that איתן האזרחי refers to אברהם אבינו much more seriously. The targum, that for הימן's perek translated the name as הימן יַצִיבָא, takes איתן האזרחי as Abraham:
שִֹכְלָא טבא דאתמר על ידא דאברהם דאתא מן מדינחאה.
As does the gemara:
דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים ע״י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע״י משה ועל ידי הימן וע״י ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח…וליחשוב נמי איתן האזרחי! אמר רב: איתן האזרחי זה הוא אברהם, כתיב הכא: איתן האזרחי, וכתיב התם: (ישעיהו מא:ב) מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ.
אמרו לו אברהם…נקרא איתן, שנאמר משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פט:א), וכן ”האיתנים מוסדי ארץ“ (מיכה ו:ב). ולמה נקרא איתן? שחיזק עצמו לעשות רצון יוצרו.
And throughout our תפילות, especially on the יומים נוראים, we refer to Abraham as איתן; for instance:
עוֹד יִזְכָּר לָנוּ אַהֲבַת אֵיתָן אֲדוֹנֵינוּ
וּבַבֵּן הַנֶּעֱקַד יַשְׁבִּית מְדַיְּנֵנוּ
וּבִזְכוּת הַתָּם יוֹצִיא (הַיּוֹם) לְצֶדֶק דִּינֵנוּ
כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדוֹנֵינוּ
What does this mean, to attribute a פרק תהילים to אברהם (or, in our model, attribute an original version or at least the sentiment to אברהם)? We’ll look at that at the end.
Rabbi Eisemann in his commentary to דברי הימים has a more פשט-based explanation for the absence of איתן from the Gemara’s list: he is really ידותון. איתן the Levi is mentioned in פרקים ו and טו along with אסף and הימן. After that the names change:
לז ויעזב שם לפני ארון ברית ה׳ לאסף ולאחיו; לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו׃
…
מא ועמהם הימן וידותון ושאר הברורים אשר נקבו בשמות להדות לה׳ כי לעולם חסדו׃
אויבדל דויד ושרי הצבא לעבדה לבני אסף והימן וידותון הנביאים (הנבאים) בכנרות בנבלים ובמצלתים; ויהי מספרם אנשי מלאכה לעבדתם׃…
ו כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה׳ במצלתים נבלים וכנרות לעבדת בית האלקים על ידי המלך אסף וידותון והימן׃
א יחזקיהו מלך בן עשרים וחמש שנה ועשרים ותשע שנה מלך בירושלם; ושם אמו אביה בת זכריהו׃
ב ויעש הישר בעיני ה׳; ככל אשר עשה דויד אביו׃
ג הוא בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה׳ ויחזקם׃…
יב ויקמו הלוים מחת בן עמשי ויואל בן עזריהו מן בני הקהתי ומן בני מררי קיש בן עבדי ועזריהו בן יהללאל;
ומן הגרשני יואח בן זמה ועדן בן יואח׃
יג ומן בני אליצפן שמרי ויעואל (ויעיאל); ומן בני אסף זכריהו ומתניהו׃
יד ומן בני הימן יחואל (יחיאל) ושמעי;
ומן בני ידותון שמעיה ועזיאל׃
And in fact, there are no תהילים attributed to ידותון. There are תהילים that seem to use that word as a musical instruction or instrument:
לט;א למנצח לידיתון (לידותון) מזמור לדוד׃
…
סב:א למנצח על ידותון מזמור לדוד׃
…
עז:א למנצח על ידיתון (ידותון); לאסף מזמור׃
So perhaps the ידותון mentioned by the gemara and in the end of דברי הימים was a stage name for our איתן.
ב חסדי ה׳ עולם אשירה; לדר ודר אודיע אמונתך בפי׃
ג כי אמרתי עולם חסד יבנה; שמים תכן אמונתך בהם׃
ד כרתי ברית לבחירי; נשבעתי לדוד עבדי׃
ה עד עולם אכין זרעך; ובניתי לדר ודור כסאך סלה׃
ו ויודו שמים פלאך ה׳; אף אמונתך בקהל קדשים׃
ז כי מי בשחק יערך לה׳; ידמה לה׳ בבני אלים׃
ח א־ל נערץ בסוד קדשים רבה; ונורא על כל סביביו׃
ט ה׳ אלקי צ־באות מי כמוך חסין יה; ואמונתך סביבותיך׃
י אתה מושל בגאות הים; בשוא גליו אתה תשבחם׃
יא אתה דכאת כחלל רהב; בזרוע עזך פזרת אויביך׃
יב לך שמים אף לך ארץ; תבל ומלאה אתה יסדתם׃
יג צפון וימין אתה בראתם; תבור וחרמון בשמך ירננו׃
יד לך זרוע עם גבורה; תעז ידך תרום ימינך׃
טו צדק ומשפט מכון כסאך; חסד ואמת יקדמו פניך׃
טז אשרי העם ידעי תרועה; ה׳ באור פניך יהלכון׃
יז בשמך יגילון כל היום; ובצדקתך ירומו׃
יח כי תפארת עזמו אתה; וברצונך תרים (תרום) קרנינו׃
יט כי לה׳ מגננו; ולקדוש ישראל מלכנו׃
כ אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על גבור;
הרימותי בחור מעם׃
כא מצאתי דוד עבדי; בשמן קדשי משחתיו׃
כב אשר ידי תכון עמו; אף זרועי תאמצנו׃
כג לא ישיא אויב בו; ובן עולה לא יעננו׃
כד וכתותי מפניו צריו; ומשנאיו אגוף׃
כה ואמונתי וחסדי עמו; ובשמי תרום קרנו׃
כו ושמתי בים ידו; ובנהרות ימינו׃
כז הוא יקראני אבי אתה; אלי וצור ישועתי׃
כח אף אני בכור אתנהו; עליון למלכי ארץ׃
כט לעולם אשמור (אשמר ) לו חסדי; ובריתי נאמנת לו׃
ל ושמתי לעד זרעו; וכסאו כימי שמים׃
לא אם יעזבו בניו תורתי; ובמשפטי לא ילכון׃
לב אם חקתי יחללו; ומצותי לא ישמרו׃
לג ופקדתי בשבט פשעם; ובנגעים עונם׃
לד וחסדי לא אפיר מעמו; ולא אשקר באמונתי׃
לה לא אחלל בריתי; ומוצא שפתי לא אשנה׃
לו אחת נשבעתי בקדשי; אם לדוד אכזב׃
לז זרעו לעולם יהיה; וכסאו כשמש נגדי׃
לח כירח יכון עולם; ועד בשחק נאמן סלה׃
לט ואתה זנחת ותמאס; התעברת עם משיחך׃
מ נארתה ברית עבדך; חללת לארץ נזרו׃
מא פרצת כל גדרתיו; שמת מבצריו מחתה׃
מב שסהו כל עברי דרך; היה חרפה לשכניו׃
מג הרימות ימין צריו; השמחת כל אויביו׃
מד אף תשיב צור חרבו; ולא הקימתו במלחמה׃
מה השבת מטהרו; וכסאו לארץ מגרתה׃
מו הקצרת ימי עלומיו; העטית עליו בושה סלה׃
מז עד מה ה׳ תסתר לנצח; תבער כמו אש חמתך׃
מח זכר אני מה חלד; על מה שוא בראת כל בני אדם׃
מט מי גבר יחיה ולא יראה מות; ימלט נפשו מיד שאול סלה׃
נ איה חסדיך הראשנים א־דני; נשבעת לדוד באמונתך׃
נא זכר אדני חרפת עבדיך; שאתי בחיקי כל רבים עמים׃
נב אשר חרפו אויביך ה׳; אשר חרפו עקבות משיחך׃
נג ברוך ה׳ לעולם; אמן ואמן
This is a very long perek but the theme is actually very simple.
This is another משכיל, a lecture. There’s a message here. It starts with חסדי ה׳, which sounds very positive, but has echoes of צידוק הדין, the idea that ה׳ is just no matter what happens to us:
יט זכר עניי ומרודי לענה וראש׃
כ זכור תזכור ותשיח (וְתָשׁוֹחַ) עלי נפשי׃
כא זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל׃
כב חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו׃
כג חדשים לבקרים רבה אמונתך׃
כד חלקי ה׳ אמרה נפשי על כן אוחיל לו׃
כרתי ברית לבחירי
It’s clear that this cannot been written in its current form by Abraham or by a בן זרח, since it’s all explicitly about David. We haven’t seen the ברית yet; that comes after נתן הנביא tells him he won’t build the בית המקדש:
ח ועתה כה תאמר לעבדי לדוד כה אמר ה׳ צבאות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל׃
ט ואהיה עמך בכל אשר הלכת ואכרתה את כל איביך מפניך; ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ׃
י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד; ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה׃
יא ולמן היום אשר צויתי שפטים על עמי ישראל והניחתי לך מכל איביך; והגיד לך ה׳ כי בית יעשה לך ה׳׃
יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃
יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃
יד אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם׃
טו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרתי מעם שאול אשר הסרתי מלפניך׃
טז ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך; כסאך יהיה נכון עד עולם׃
יז ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד׃
ויודו שמים פלאך ה׳
The next stich praises ה׳, including one of the sources for our קדושה: אל נערץ בסוד קדשים רבה corresponds to נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קדש המקדישים שמו בקדש. It starts from angels, then continues to describe ה׳'s power over the land and seas, then moving on to His power over the civilized world:
תבל ומלואה: ארץ תִּקָּרֵא המיושבת ושאינה מיושבת, והמיושבת תִּקָּרֵא תבל, לפיכך אמר ומלואה, וְהַמְּלוֹא שלה הם השוכנים בה, בני אדם בהמות ועופות.
ולפי דעתי כי זכר תבל ומלואה והוא ממזרח למערב על קו השוה באורך העולם שהוא מיושב כולו מראש מזרח עד סוף מערב, לפיכך אמר ומלואה שהוא מלא כולו. ואחר כך זכר צפון וימין אתה בראתם, שהוא לרוחב העולם ואינו מיושב כולו.
including the great mountains of ארץ ישראל, תבור וחרמון. We can understand why we mention חרמון; it’s the tallest mountain in Israel, 9,232 feet. But הר תבור isn’t even in the top ten. Why mention it? One answer is suggested by the midrash:
חי אני נאם המלך ה׳ צ־באות שמו; כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא׃
למה תרצדון הרים גבננים;
ההר חמד אלקים לשבתו; אף ה׳ ישכן לנצח׃
בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו. זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת. תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא. הה״ד (ירמיה מו) ”חי אני נאם ה׳ וגו׳ כי כתבור בהרים“, זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי. אמר הקדוש ברוך הוא ”למה תרצדון הרים וגו׳“ כולכם הרים אלא כולכם גבנונים, היך מד״א (ויקרא כא) ”או גבן או דק“, כולכם נעשה עבודת כוכבים על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשה עבודת כוכבים עליו (תהלים סח) ”ההר חמד אלקים לשבתו“, (שמות יט) וירד ה׳ על הר סיני.
הר תבור, while not very high, is distinctive; it “is shaped almost like a half-sphere, suddenly rising from rather flat surroundings” (Wikipedia). It was a center of Canaanite worship and so is a perfect example of ה׳'s domination of other “powers”.
צדק ומשפט מכון כסאך
The next stich is about Israel. They understand ה׳'s צדק ומשפט and really know the meaning of the shofar (ידעי תרועה):
ו אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו; אם תהיה רעה בעיר וה׳ לא עשה׃
ז כי לא יעשה א־דני ה׳ דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים׃
ח אריה שאג מי לא יירא; א־דני ה׳ דבר מי לא ינבא׃
הרימותי בחור מעם
The next stich comes back to David and the ברית. It’s all good, until the important point at פסוק לא on, אם יעזבו בניו תורתי; ובמשפטי לא ילכון…ופקדתי בשבט פשעם…לא אחלל בריתי. ה׳ will punish David’s descendants but not wipe them out. The dynasty will last forever.
טז ובשנת חמש ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה מלך יהורם בן יהושפט מלך יהודה׃
…
יח וילך בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית אחאב כי בת אחאב היתה לו לאשה; ויעש הרע בעיני ה׳׃
יט ולא אבה ה׳ להשחית את יהודה למען דוד עבדו; כאשר אמר לו לתת לו נִיר לבניו כל הימים׃
ואתה זנחת ותמאס
Then things turn ugly. The psalmist turns to G-d and says, “You lied!”. In fact, Ibn Ezra brings a rabbi who refused to read this part:
והיה בספרד חכם גדול וחסיד וזה המזמור היה עליו קשה ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשמוע בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות. והגאון לא הזכיר בפירוש תיקון זה המזמור.
But it isn’t really blasphemous. As we said above, complaining to G-d is still keeping a relationship with G-d, and this sort of question has a long history in Jewish thought:
רבים תמהו על זה המשורר איך דיבר כנגד האל כדברים האלה, כאדם שאומר לחבירו: נשבעת זה ולא עמדת בשבועתך…ואני תמה על תמיהתם, כי המזמורים ברוח הקודש נאמרו, ולא יתכן להיות בהם דבר שאינו נכון, ואם המשורר תָּמֵהַּ לאורך הגלות הזה, והוא לא אמר שֶׁעָבַר הא־ל יתברך על שבועתו…ואמר המשורר דרך תְּמִיָּה: איך יהיה, ובמה היתה הַחַטָּאת הגדולה הזאת והקצף הגדול הזה. הנה משה רבינו אמר (שמות לב:יג): ”זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם ב“ך, אמר איך תעשה זה שהרי נשבעת, וישעיהו הנביא אמר (ישעיה סג:יז): לָמָּה תַתְעֵנוּ ה׳ מִדְּרָכֶיךָ…ונֹאמר כי כולם דיברו שלא כַּהוֹגֶן? אלא, לא אמרו אלא על דרך דמיון.
Because the nature of a ברית is that there are conditions. There would come a point of no return if David’s descendants sinned enough:
ב וירא ה׳ אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון׃
ג ויאמר ה׳ אליו שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננתה לפני הקדשתי את הבית הזה אשר בנתה לשום שמי שם עד עולם; והיו עיני ולבי שם כל הימים׃
ד ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב ובישר לעשות ככל אשר צויתיך חקי ומשפטי תשמר׃
ה והקמתי את כסא ממלכתך על ישראל לעלם; כאשר דברתי על דוד אביך לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל׃
ו אם שוב תשבון אתם ובניכם מאחרי ולא תשמרו מצותי חקתי אשר נתתי לפניכם; והלכתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם׃
ז והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני; והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים׃
זכר אני מה חלד
Then the psalmist gets personal. Life is short (חלד from חֲלוּדָה, rust) and pointless (שוא בראת כל בני אדם).
איה חסדיך הראשנים
The last stich returns to the beginning, with חסדי ה׳ and אמונתך. There is no blasphemy here, only a prayer that ה׳ avenge us, leading up to עקבות משיחך. This is the term the gemara uses for the period before the אחרית הימים. איתן is complaining that we have lost faith in the גאולה, that we are scorning the signs that משיך is coming.
ברוך ה׳ לעולם
The coda isn’t really just for this perek; it’s the end of the entire book 3 of תהילים, from פרק עג to here. This book is almost all the work of the Leviim, אסף, הימן, איתן and בני קרח. These chapters are much more pessimistic than most of ספר תהילים, and this pasuk serves to give us a little reassurance.
ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן: דברי המשורר, ראה ברוח הקודש שיבת ישראל מהגלות ונתן הודאה לא־ל יתברך.
ר״ל אמת הוא שהמקום הוא ברוך ומהולל וכפל המלה לחוזק.
Given that this perek is all about ה׳'s relationship with David and מלכות בית דוד, what does it mean to attribute it to אברהם? I think that if we simply read this perek straight, it’s too easy to say that it doesn’t apply to us. Whether or not ה׳ keeps His promise to David doesn’t have anything to do with us. But there’s another ברית that does affect us:
מב וזכרתי את בריתי יעקוב; ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר׃
מג והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם; יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם׃
מד ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם; כי אני ה׳ אלקיהם׃
מה וזכרתי להם ברית ראשנים; אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳׃
It’s too easy for us to say, “G-d loves us, has a covenant with us. We’ll never be destroyed”. It doesn’t work that way. It didn’t work that way with ברית דוד and it doesn’t work that way with ברית אבות. And that is the message that איתן האזרחי has for us.