We are continuing to learn משלי פרק יז.
גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים על ישר׃
This pasuk seems to be about the eternal question of צדיק ורע לא, theodicy.
אמר הנה יש דבר שהוא לפי הנראה בלתי טוב וישר בהנהגה, והוא מה שה׳ מעניש לצדיק, ומה שמכה את הנדיבים, שמזה יולד התלונה של צדיק ורע לו, שמה שמעניש הצדיק הוא לא טוב, ומה שמכה נדיבים הוא על יושר, ר״ל הוא עול בהיושר?
And we’ve noted many times that משלי's theodicy is that it doesn’t happen. ה׳ only punishes those who deserve it. Bad things that happen to good people must reflect some flaw in those people.
גם ענוש לצדיק לא טוב: לא אמר הקדוש ברוך הוא למחות שם ישראל מעל הארץ, כי לא טוב בעיניו לענוש כלם.
But that doesn’t fit with the way we are reading משלי. There are no lectures about theodicy; that’s for ספר קוהלת. So the gemara reads this pasuk in a completely different way: punishment is not good for the righteous to exact on others. It’s a statement about ethics.
The gemara in ברכות is talking about בלעם and his ability to know when ה׳ is angry, and use that knowledge to curse others.
ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא…
ההוא מינא דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראי. יומא חד שקל תרנגולא, ואוקמיה בין כרעיה דערסא, ועיין ביה, סבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייה. כי מטא ההיא שעתא, ניים. אמר: שמע מינה, לאו אורח ארעא למעבד הכי; (תהלים קמה:ט) וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו כתיב.
וכתיב: גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב.
גם ענוש לצדיק לא טוב: הצדיק תפלתו נשמעת כאשר כתיב (משלי טו:כט) וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע, והנה בידו לברך ולענוש. על כן אמר כי לא טוב לצדיק לענוש לאשר יחטא לו, כי מן הראוי לצדיק למחול ולהעביר על מדותיו.
להכות וגו׳: דרך הנדיבים למשול בעם ובידם להכות ולהנקם מאשר יחטא להם. על כן אמר כי לא טוב אשר יכו הנדיבים וינקמו מן החוטא להם…אפילו על הישר…
Part of being a צדיק is letting go, being מוותר. As we’ve quoted, (משלי יז:ט) מכסה פשע מבקש אהבה. And similarly להכות is לא טוב for the נדיבים על ישר, those who are generous with their righteousness. It is easy to be kind to nice people, but being kind and understanding to difficult people is a special level of צדקות.
Shlomo continues with the value of silence.
כז חושך אמריו יודע דעת; יקר רוח איש תבונה׃ כח גם אויל מחריש חכם יחשב; אטם שפתיו נבון׃
יקר רוח means “whose breath is valuable”, who “saves their breath”.
יקר רוח: מונע דברים…
We had a similar sentiment in an earlier perek:
יט ברב דברים לא יחדל פשע; וחושך שפתיו משכיל׃ כ כסף נבחר לשון צדיק; לב רשעים כמעט׃
That is about silence as a tool of the צדיק. We talked about this in Silence is Golden:
שמאי אומר:…אמור מעט ועשה הרבה.
But this is a little different. This is about silence and wisdom, not righteousness.
It is better to remain silent at the risk of being thought a fool, than to talk and remove all doubt of it.
All that is thought should not be said, all that is said should not be written, all that is written should not be published, and all that is published should not be read.
And we know the comment of Rabbi Akiva:
רבי עקיבא אומר:…סייג לחכמה, שתיקה.
סייג is a fence, a means to protect or encourage something valuable.
רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש, מרגילין לערוה. מסרת, סיג לתורה. מעשרות, סיג לעשר. נדרים, סיג לפרישות. סיג לחכמה, שתיקה.
שחוק וקלות ראש encourages ערוה (it’s a kind of anti-סיג). The מסרת protects and preserves the תורה, and חז״ל tells us that giving מעשרות protects our עשר.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך; היצא השדה שנה שנה׃
עשר תעשר: עשר בשביל שתתעשר.
ואיש את קדשיו לו יהיו: מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות—סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות.
and נדרים protect פרישות. A נדר isn’t a good thing, but if we feel that we need to hold back from some indulgence, making a formal vow can bolster our willpower.
So how does שתיקה protect חכמה? And the wording of this phrase is different from the others: סיג לחכמה, שתיקה is different from מסרת, סיג לתורה. The latter says that tradition is a fence for Torah, but there may be other ways of preserving it. סיג לחכמה, שתיקה sounds like “silence is the fence for wisdom”.
סיג לחכמה שתיקה: ולא אמר שתיקה סיג לחכמה, דשאני הא לפי שאין שום סיג לחכמה כי אם השתיקה בלבד, להכי תני סיג קדם.
Bartenura says (based on our text in משלי) that silence protects a reputation for wisdom:
סיג לחכמה שתיקה: במה אנן קימין? אי בשתיקה מדברי תורה, הרי כבר כתיב (יהושע א:ח) [לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ] וְהָגִיתָ בּוֹ [יוֹמָם וָלַיְלָה]; אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה, דאוריתא נינהו! הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחברו, שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר. ועליהם אמר שלמה: גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב.
But that isn’t what Rabbi Akiva is saying. Somehow, silence actually protects wisdom itself. It’s not that wisdom “escapes” or leaks out if you say it, so keep quiet. It’s that if you are talking, you can’t stop and think, or stop and listen to others.
ידידי הרב מהו׳ זעליג חר״פ נ״י מחאדזעשען עוררני לומר דה״פ: משום דכל חכמה שאדם לומד, אם רצה לעשות לה סיג שלא יאבדה כל כך מהר, לא יחטוף מהר מעניין לעניין…וכמשחז״ל (עירובין נד,ב) [אם] עושה אדם תורתו חבילות חבילות, מתמעט [ואם לאו, (משלי יג:יא) קֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה]…אבל צריך להמתין מעט בין עניין לעניין, להתישב יפה על מה שלמד, למען ישתרש העניין במחשבותיו היטב, ויך שרשיו כלבנון. וכן אמרו חז״ל (בריש תורת כהנים) שההפסקות היו משמשות ליתן רווח למשה להתבונן יפה בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין.
We might think that the best way to act smart is by speaking and debating, and the best way to prove our smarts is to tell others what we know.
But the truth is that the wisest people are the ones who listen fully when others are talking, and refrain from offering an opinion when they’re lacking information.
And that connects to what we said before: (אבות ד:א) איזהו חכם? הלומד מכל אדם.
And so אויל מחריש חכם יחשב isn’t really about fooling other people; they will be thought wise because they are becoming wise by being quiet. If you want a reputation for being smart, start with a reputation for listening to others.
And then there is an odd verse (it the start of a new chapter, but there is no paragraph break from the previous psukim):
לתאוה יבקש נפרד; בכל תושיה יתגלע׃
Meaning of verse uncertain.
Shlomo uses the word נפרד to mean isolated, separated from friends:
מכסה פשע מבקש אהבה; ושנה בדבר מפריד אלוף׃
תושיה means “eternal knowledge”, referring to the Torah:
לי עצה ותושיה; אני בינה לי גבורה׃
תושיה: התורה נקראת תושיה מלשון יש, כי ישנה לעולם ולא תשוב לאין כשאר הדברים שבעולם.
And יתגלע to provoke argument:
פוטר מים ראשית מדון; ולפני התגלע הריב נטוש׃
So we have lots of ways of understanding this:
Those who isolate themselves pursue their desires; They disdain all competence.
He who keeps himself apart seeks to satisfy his own vanity: he breaks out against all sound policy.
Rashi reads יתגלע as יתגלה, “will be revealed”:
לתאוה יבקש נפרד: מי שהוא נפרד מהקדוש ברוך הוא שלא לשמר מצוותיו, לתאות לבו ויצרו הרע הוא רודף, וסוף בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע: בין חכמים תגלה חרפתו.
ורבותינו דרשוהו (נזיר כג,ב) בלוט שנפרד מאברהם על תאות לבו, שנאמר (בראשית יג:יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן . כל המקרא הזה על שם ניאוף נאמר, וסופו נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (דברים כג:ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי.
Malbim has a medical interpretation:
מי שכבר נפרד מן התאוה ויבקש אותה, כגון הזקן והחולה שכבר נפרד מן התאוה והוא מבקש ועושה תחבולה שיתאוה תאוה, (ע״י סממנים וכדומה) הוא יתגלע בכל תושיה וחלושה (מלשון תשות כח) כי זה יחליש גופו בכל מיני תשות כח.
But I would read this pasuk in the context of the previous ones: the נפרד, the one who is antisocial, is לתאוה יבקש, only concerned about their self interest. Such a person, no matter how wise they seem, are provoking arguments with wisdom. איזהו חכם? הלומד מכל אדם: such a person cannot become wise; by pushing away people they are pushing away עצה ותושיה.
האדם שהוא נפרד מאוהביו וקרוביו והולך אחר תאוותיו, סופו הוא שיחלק בכל אמונה טובה ובבל חכמה, כאלו אמר שהוא יצא מכל אמונה ותורה. ורמז בזה שאין טוב לאדם שיצא מדעת מלמדיו וחבריו הטובים להיות דעתו נפרד מהם…וגם רמז לך שלמה על כת החכמים שאינם נמשכים אחר דעת בעלי תורה והולכים אחר דעתם והם המינים והאפיקורסים.
We have the example of רבן יוחנן בן זכאי's premier student.
חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך…
אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם.
חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי. כל זמן שהיה קים היו יושבין לפניו. כשנפטר הלכו ליבנה, והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבואו אצלו ולא באו, כיון שלא באו בקש לילך אצלם, ולא הניחתו אשתו…שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו.
Which goes back to סיג לחכמה, שתיקה.
And we come back to the silence of the wise:
ב לא יחפץ כסיל בתבונה; כי אם בהתגלות לבו׃ ג בבוא רשע בא גם בוז; ועם קלון חרפה׃ ד מים עמקים דברי פי איש; נחל נבע מקור חכמה׃
Words have meaning. Speech should not be that of the כסיל who just babbles or of the רשע who tries to hurt.
“Still waters run deep” is an English proverb meaning that a person who speaks little or appears calm and reserved often possesses significant depth of thought, emotion, or intellect beneath their quiet exterior.
The proverb traces its roots to ancient Latin, where it appears as altissima quaeque flumina minimo sono labi (“the deepest rivers flow with the least sound”) in the 1st-century AD work Historiae Alexandri Magni by Quintus Curtius Rufus, who attributes the saying to Bactrian origins during the era of Alexander the Great.
The Gra says the silence here is in the face of insult, the same sentiment as מכסה פשע מבקש אהבה.
והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממהו על כל המעשים…הוא היפוך ממ״ש לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל [בִּתְבוּנָה] כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ אבל הוא יהיה צנוע. וארך רוח היפוך ממ״ש וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה שמחרף תיכף, אבל הוא ארך רוח. ומוחל על עלבונו הוא היפך ממ״ש בָּא גַם בּוּז, אבל הוא לא די שאינו מבזה, אלא שהוא מוחל על עלבונו. ונגד מ״ש בְּכׇל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע קלונו ברבים, אבל הוא מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
And there is another facet of the idea that the words of the wise are like deep water: they take effort to reach.
האיש אשר הוא נובע מקור חכמה כנחל, דברי פיו כמים עמוקים אשר לא יגיע האדם לשתות מהם עד אשר יטרח וידלה אותם. כן לא יבין איש דברי החכם הנבון ולא יעמוד על דעתו זולת בטורח ומערכי לב להבין בהם.
And specifically those wise words are a נחל נבע, always flowing.
πάντα ῥεῖ everything flows
What I love most about rivers is You can’t step in the same river twice The water’s always changing, always flowing
המשלת התורה לזרימה המתמדת של המים…מזכירה את המשל של הרקליטוס: ”אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים“ והאמרה: ”הכל זורם“, משום שהמים כל הזמן זורמים ואין אלה אותם המים בהם טבלת קודם. אפשר שזה מתקשר לאמרות חז״ל (על פי רש״י, דברים יא:יג): [בכל יום יהיו בעיניך חדשים]—אין לימוד תורה אחד דומה למשנהו. בכל לימוד מתגלים דברים חדשים. וכמאמר ר׳ יהושע לתלמידיו (חגיגה ג,א): ”אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש“.
So it’s not just that everyone has something to teach you. It’s that everyone always has something new to teach you. Stop and listen. סיג לחכמה, שתיקה.