David is still running away from Avshalom, heading east away from Jerusalem.
א ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפיבשת לקראתו; וצמד חמרים חבשים ועליהם מאתים לחם ומאה צמוקים ומאה קיץ ונבל יין׃
ב ויאמר המלך אל ציבא מה אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכב ולהלחם (והלחם) והקיץ לאכול הנערים והיין לשתות היעף במדבר׃
ג ויאמר המלך ואיה בן אדניך; ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי׃
ד ויאמר המלך לצבא הנה לך כל אשר למפיבשת; ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדני המלך׃
We remember מפיבשת and ציבא from earlier in ספר שמואל:
וליהונתן בן שאול בן נכה רגלים; בן חמש שנים היה בבא שמעת שאול ויהונתן מיזרעאל ותשאהו אמנתו ותנס ויהי בחפזה לנוס ויפל ויפסח ושמו מפיבשת׃
א ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול; ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן׃
ב ולבית שאול עבד ושמו ציבא ויקראו לו אל דוד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא ויאמר עבדך׃
ג ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלקים; ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים׃
…ו ויבא מפיבשת בן יהונתן בן שאול אל דוד ויפל על פניו וישתחו; ויאמר דוד מפיבשת ויאמר הנה עבדך׃
ז ויאמר לו דוד אל תירא כי עשה אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך והשבתי לך את כל שדה שאול אביך; ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד׃
…ט ויקרא המלך אל ציבא נער שאול ויאמר אליו; כל אשר היה לשאול ולכל ביתו נתתי לבן אדניך׃
י ועבדת לו את האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת והיה לבן אדניך לחם ואכלו ומפיבשת בן אדניך יאכל תמיד לחם על שלחני; ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים׃
יא ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדני המלך את עבדו כן יעשה עבדך; ומפיבשת אכל על שלחני כאחד מבני המלך׃
So מפיבשת is the last surviving heir of בית שאול. It makes sense that he would take advantage of the civil war to try to restore his grandfather’s kingdom. So David accepts ציבא’s report, and declares מפיבשת a non-person.
- Bill of attainder
- A bill of attainder…is an act of a legislature declaring a person, or a group of persons, guilty of some crime, and punishing them, often without a trial. [T]he effect of such a bill is to nullify the targeted person’s civil rights, most notably the right to own property (and thus pass it on to heirs), the right to a title of nobility, and, in at least the original usage, the right to life itself.
However, it turns out that ציבא was lying:
כה ומפבשת בן שאול ירד לקראת המלך; ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום׃
כו ויהי כי בא ירושלם לקראת המלך; ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת׃
כז ויאמר אדני המלך עבדי רמני; כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח עבדך׃
כח וירגל בעבדך אל אדני המלך; ואדני המלך כמלאך האלקים ועשה הטוב בעיניך׃
כט כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדני המלך ותשת את עבדך באכלי שלחנך; ומה יש לי עוד צדקה ולזעק עוד אל המלך׃
ל ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך; אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה׃
לא ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח; אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו׃
We will deal with David’s response, his acceptance of this לשון הרע and his final judgment (split the field) later. Right now, I want to look at the implications of this pericope.
David has been king over a united Israel for 28 years, and he thought that he had established a ממלכה worthy of building the בית המקדש.
וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ׃
The affair of בת שבע, the rebellion of אבשלום, were palace intrigue problems. But now it is clear that the rot goes much deeper. As he says in תהילים נה, the perek about Achitofel’s betrayal:
י בַּלַּע אֲדֹנָ־י פַּלַּג לְשׁוֹנָם; כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר׃ יא יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ; וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ׃ יב הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ; וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה׃
And it gets worse. All the dangers that he thought were past, come back to haunt him. It’s been 30-odd years since (שמואל ב ג:א) ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד; ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים׃. But the resentment runs deep:
ה ובא המלך דוד עד בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל׃
ו ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד; וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו׃
ז וכה אמר שמעי בקללו; צא צא איש הדמים ואיש הבליעל׃
ח השיב עליך ה׳ כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו ויתן ה׳ את המלוכה ביד אבשלום בנך; והנך ברעתך כי איש דמים אתה׃
ט ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך; אעברה נא ואסירה את ראשו׃
י ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה; כי (כה) יקלל וכי (כי) ה׳ אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן׃
יא ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי; ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו ה׳׃
יב אולי יראה ה׳ בעוני (בעיני); והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו היום הזה׃
יג וילך דוד ואנשיו בדרך;
ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר׃
יד ויבא המלך וכל העם אשר אתו עיפים; וינפש שם׃
A few points about this. This is the first time we see David described as איש הדמים, but it’s something that David internalized.
ב ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי; אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה׳ ולהדם רגלי אלקינו והכינותי לבנות׃ ג והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי; כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת׃
We’ve discussed before that Nathan never told David that the reason that he could not build the בית המקדש was because איש מלחמות אתה ודמים שפכת
דם לרוב שפכת: זה לא מצאנו שאמר לו השם אבל דוד אמר כן בלבו כי מפני זה מנעהו השם לבנות הבית…
But as we’ve said many times before, the requirement for building the בית המקדש is two-fold:
ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃
David established Israel’s place among the nations, הניח לכם מכל איביכם מסביב, but could not insure domestic tranquility, ישבתם בטח. Everything he did seemed to lead to more bloodshed. Here David tries to stop the cycle of violence, but it’s worth mentioning that ספר שמואל is a work of literature, with a purpose in how it presents its heroes. David in the latter half of שמואל ב is the quintessential בעל תשובה, and we only see the aspects of his story that illustrate that. But real human beings are more complex that any literary character, and ספר מלכים shows us a different side of David, who does not forget lèse-majesté.
א ויקרבו ימי דוד למות; ויצו את שלמה בנו לאמר׃ ב אנכי הלך בדרך כל הארץ; וחזקת והיית לאיש׃ ג ושמרת את משמרת ה׳ אלקיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם׃ ד למען יקים ה׳ את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם; לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל׃ ה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם; ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו׃ ו ועשית כחכמתך; ולא תורד שיבתו בשלם שאל׃ ז ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך; כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך׃ ח והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים; והוא ירד לקראתי הירדן ואשבע לו בה׳ לאמר אם אמיתך בחרב׃ ט ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול׃ י וישכב דוד עם אבתיו; ויקבר בעיר דוד׃
And שמעי בן גרא is from בחורים. We’ve seen that before:
יד וישלח דוד מלאכים אל איש בשת בן שאול לאמר; תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים׃
טו וישלח איש בשת ויקחה מעם איש מעם פלטיאל בן לוש (ליש)׃
טז וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחרים; ויאמר אליו אבנר לך שוב וישב׃
Again, this is a hint that these old and buried stories—here the tragedy of מיכל—are coming back to haunt David. He hasn’t solved these problems; he’s only buried them.
Who is שמעי בן גרא? We don’t know much, but David’s use of the phrase והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים tells us that he was of some importance:
עמך: ורצה לומר: אוהבך היושב עמך בתמידות ורבותינו ז״ל אמרו שהיה מלמדו תורה.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים, לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.
So Shimi’s cursing him is another betrayal on the order of Achitofel’s.
I’m less interested in שמעי בן גרא than in מה לי ולכם בני צריה (both of whom David deals with in his final orders to Shlomo). Who are בני צריה?
יב ובעז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי׃ יג ואישי הוליד את בכרו את אליאב ואבינדב השני ושמעא השלשי׃
יד נתנאל הרביעי רדי החמישי׃
טו אצם הששי דויד השבעי׃
טז ואחיתיהם צרויה ואביגיל; ובני צרויה אבשי ויואב ועשהאל שלשה׃
צריה is David’s sister. I think this is the only case of a matronymic in תנ״ך. I assume the three brothers had a father; he is never named. The brothers are David’s military leaders and advisors. They are notable for being problem solvers—with a well placed blade.
As the size of an explosion increases, the number of social situations it is incapable of solving approaches zero.
Solve a man’s problems with violence, help him for a day. Teach a man to solve his problems with violence, help him for a lifetime!
ו ויען דוד ויאמר אל אחימלך החתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב לאמר מי ירד אתי אל שאול אל המחנה; ויאמר אבישי אני ארד עמך׃
ז ויבא דוד ואבישי אל העם לילה והנה שאול שכב ישן במעגל וחניתו מעוכה בארץ מראשתו; ואבנר והעם שכבים סביבתו׃ח ויאמר אבישי אל דוד סגר אלקים היום את אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו׃
ט ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו; כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה׃י ויאמר דוד חי ה׳ כי אם ה׳ יגפנו; או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה׃
יא חלילה לי מה׳ משלח ידי במשיח ה׳; ועתה קח נא את החנית אשר מראשתו ואת צפחת המים ונלכה לנו׃
יב ויצא אבנר בן נר ועבדי איש בשת בן שאול ממחנים גבעונה׃ יג ויואב בן צרויה ועבדי דוד יצאו ויפגשום על ברכת גבעון יחדו; וישבו אלה על הברכה מזה ואלה על הברכה מזה׃ …יח ויהיו שם שלשה בני צרויה יואב ואבישי ועשהאל; ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה׃ יט וירדף עשהאל אחרי אבנר; ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאול מאחרי אבנר׃ …כג וימאן לסור ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש ותצא החנית מאחריו ויפל שם וימת תחתו; ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת ויעמדו׃ כד וירדפו יואב ואבישי אחרי אבנר; והשמש באה והמה באו עד גבעת אמה אשר על פני גיח דרך מדבר גבעון׃ …כח ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל העם ולא ירדפו עוד אחרי ישראל; ולא יספו עוד להלחם׃
כא ויאמר אבנר אל דוד אקומה ואלכה ואקבצה אל אדני המלך את כל ישראל ויכרתו אתך ברית ומלכת בכל אשר תאוה נפשך; וישלח דוד את אבנר וילך בשלום׃
…כו ויצא יואב מעם דוד וישלח מלאכים אחרי אבנר וישבו אתו מבור הסרה; ודוד לא ידע׃
כז וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי; ויכהו שם החמש וימת בדם עשהאל אחיו׃
…ל ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר; על אשר המית את עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה׃
They were fiercely loyal to David, but had their own opinions about what David needed. We saw above that David ordered Shlomo to have יואב killed when he (Shlomo) became king; David needed them too much to act against them in his lifetime.
לח ויאמר המלך אל עבדיו; הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל׃
לט ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני; ישלם ה׳ לעשה הרעה כרעתו׃
ר׳ אלעזר אמר אם אין שוטר אין שופט. כיצד? כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו, אם אין שם שוטר שיוציא ממנו, כיון שפירש מן הדיינין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד שוטר, והשוטר מוציא ממנו. אמר ר׳ אלעזר בן פדת אילמלא שיטנו של יואב, לא היה דוד יכול לעשות את הדין. וכן הוא אומר ”ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא“ (שמואל ב ח:טו-טז), וכי דוד ויואב שופטים היו, אלא כל מי שאינו שומע לדיין, מוסרין אותו ביד יואב, ומוציאין ממנו בעל כרחו.
This pericope illustrates the paradox of בני צריה. We need to remember that it was יואב who worked so hard to bring Avshalom back to the kingdom, and reconcile him with David. He honestly believed that Avshalom was the only one strong enough to succeed David, that naming Shlomo as David’s heir was a mistake (and later, יואב would side with Adoniyah against Shlomo). But when Avshalom rebels, it is בני צריה who stay with David, and it is יואב who disobeys David and kills Avshalom.
And it illustrates two approaches to יסורים. We can react with violence like בני צריה, or treat everything that happens as a potential lesson from ה׳, as David does. It’s clear what the text thinks is the right answer.
In the context of our story, of David resolving not to abandon Israel, and to stay and fight for the kingdom, I want to look at a פרק תהילים that seems relevant. This is how Feivel Meltzer describes פרק טז:
למזמור טז, המקיף יותר בכמותו ועמוק יותר בלשונו ומשום כך גם פחות מובן ברעיונותיו—הייתי רוצה להדגיש בעיקר יסוד אחד, אשר נמצאנו רבות בתהילים והוא מופיע כאן בחוזק רב, והוא—הרגשת קרבת אלוקים, הבעת האושר שבהליכה בדרך ה׳, השלוה הפנימית המשתלטת על אדם היודע את עצמו מתלונן בצל שד־י, בוטח בישועתו וצוהל בקרבתו, משני מעינות חיים רעננים ירוה.
But I don’t think it’s about אושר, happiness, as much as about acceptance, that אהבת ה׳ may not be the easiest path, but that’s OK.
I love thee with the breath,
Smiles, tears, of all my life; and, if God choose,
I shall but love thee better after death.
מכתם לדוד; שמרני א־ל כי חסיתי בך׃
We’ve seen the term מכתם before in the כותרות of a number of תהילים (and dealt with it in more detail in I Spy):
א למנצח על שושן עדות; מכתם לדוד ללמד׃
ב בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה;
וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף׃
למנצח אל תשחת לדוד מכתם: בשלח שאול;
וישמרו את הבית להמיתו׃
למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה:
They are all תהילים of violence, אל תשחת.
Hirsch connects the word to the root כתם, which is used in two ways in תנ״ך; in ירמיהו ב:כב it means a stain: כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני נאם אדני ה׳. In the talmud, a כתם is a bloodstain. In modern Hebrew, it is simply a stain.
The second meaning is a synonym for “gold” as in (שיר השירים ה:יא) ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב or in (איכה ד:א) איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב; תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות. Hirsch connects the two by translating it as “red gold” (an alloy of copper and gold), as in (יומא מה,א) זהב פרוים שדומה לדם הפרים.
Hirsch goes on to translate מכתם in the sense of “indelible stain” as an “everlasting memorial” but I would like to connect it back to “bloodstain”. A מכתם is a reflection on spilling blood, the indelible nature of bloodstains.
Out, damned spot! out, I say!
Our perek is about avoiding violence; David is asking ה׳ to protect him.
אָמַרְתְּ לה׳ אדנ־י אתה; טובתי בל עליך׃
אָמַרְתְּ is second person, “you said, ‘Thou art my Master’”, and it is feminine. Who is David addressing? As Meltzer says, this perek is פחות מובן ברעיונותיו. I will follow Rashi’s first opinion:
אמרת לה׳ אדני אתה וגו׳: לכנסת ישראל. אמר דוד יש עליך לומר לה׳ אדון אתה וידך על העליונה לכל הבא עלי.
He is addressing the community of Israel, who have accepted the ברית with ה׳. Then טובתי בל עליך is David speaking again, טובתי בל עליך, whatever good that befalls me is not because I deserve it.
טובתי בל עליך: טובות שאתה עושה לי לא עליך הם לגמלני כי לא בצדקתי אתה מטיב לי.
My success (David says) belongs to the people, because they are קדושים.
לקדושים אשר בארץ המה; ואדירי כל חפצי בם׃
ואדירי כל חפצי בם: הם האדירים אשר כל חפצי בם וכל צרכי נעשים בשבילם.
Then David talks about what he will not do; he will not abandon his faith:
ד ירבו עצבותם אַחֵר מהרו;
בל אסיך נסכיהם מדם; ובל אשא את שמותם על שפתי׃
ה ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי׃
ירבו עצבותם וגו׳:…ירבו עצבותם של כופרים בך המהירים וחרידים לעבודת אל אחר.
We talked before about how חז״ל saw David about to worship עבודה זרה, which the Maharsha says is a reference to כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה. He was about to abandon his land and his people, which is tantamount to abandoning his faith.
ו חבלים נפלו לי בנעמים; אף נחלת שפרה עלי׃
ז אברך את ה׳ אשר יעצני; אף לילות יסרוני כליותי׃
He realizes that ארץ ישראל, his חבל, is נעים.
חבלים: כן יקראו המחוזות וכן (יהושע יט:ט) מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה, ע״ש, כי בחבל יחולק נחלה.
And he will praise ה׳ for allowing him to make the right decision, even when his “gut feeling”—כליותי—pushed the wrong way.
שויתי ה׳ לנגדי תמיד; כי מימיני בל אמוט׃
”שויתי ה׳ לנגדי תמיד“ הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך. כ״ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב״ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו…מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש״י.
Then there is a statement about David’s faith even in the face of death. It’s psukim like these that make we wonder why people say there in no mention of עולם הבא in תנ״ך. This seems pretty explicit.
ט לכן שמח לבי ויגל כבודי; אף בשרי ישכן לבטח׃
י כי לא תעזב נפשי לשאול; לא תתן חסידך לראות שחת׃
יא תודיעני ארח חיים;
שבע שמחות את פניך; נעמות בימינך נצח׃
תודיעני ארח חיים: לשון עתיד הוא.
שבע שמחות: שמחה שאין לה קץ ותכלה היא השמחה של עתיד.
But in our story, David doesn’t die yet. The narrative returns to Avshalom and his co-conspirators.