Kavanot: I Spy

א למנצח אל תשחת לדוד מכתם: בשלח שאול;
וישמרו את הבית להמיתו׃
ב הצילני מאיבי אלקי; ממתקוממי תשגבני׃
ג הצילני מפעלי און; ומאנשי דמים הושיעני׃
ד כי הנה ארבו לנפשי יגורו עלי עזים;
לא פשעי ולא חטאתי ה׳׃
ה בלי עון ירצון ויכוננו; עורה לקראתי וראה׃
ו ואתה ה׳ אלקים צבא־ות אלקי ישראל הקיצה לפקד כל הגוים;
אל תחן כל בגדי און סלה׃
ז ישובו לערב יהמו ככלב; ויסובבו עיר׃
ח הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם; כי מי שמע׃
ט ואתה ה׳ תשחק למו; תלעג לכל גוים׃
י עזו אליך אשמרה; כי אלקים משגבי׃
יא אלקי חסדו (חסדי) יקדמני; אלקים יראני בשררי׃
יב אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו; מגננו אדני׃
יג חטאת פימו דבר שפתימו;
וילכדו בגאונם; ומאלה ומכחש יספרו׃
יד כלה בחמה כלה ואינמו:
וידעו כי אלקים משל ביעקב; לאפסי הארץ סלה׃
טו וישבו לערב יהמו ככלב; ויסובבו עיר׃
טז המה ינועון (יניעון) לאכל אם לא ישבעו וילינו׃
יז ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך:
כי היית משגב לי; ומנוס ביום צר לי׃
יח עזי אליך אזמרה; כי אלקים משגבי אלקי חסדי׃

תהילים פרק נט

כותרת

The superscription of most תהילים‎, in addition to describing the author, often uses other terms that presumably describe the kind of work it is, or how it was meant to be played, but we do not know what any of the terms mean. The assumption of the מפרשים is that they describe instruments or tempos or other musical instructions, but in our analysis, that just begs the question. Why should a given perek be a מזמור and another a שיר? It is as though we had the scores of Mozart’s symphonies but no knowledge of Italian; we could count the number of movements labeled Molto allegro or Andante but it wouldn’t mean anything.

So we have to do something with the superscriptions. They are Hebrew words, and have שרשים that we can analyze and see how they fit in the theme of the perek.

The תקוני זהר takes the ten forms of praise (though a slightly different list from the gemara) and associates them with the ten ספירות, the attributes by which the Divine manifests in the physical world. While I don’t know if David had in mind a system as intricate and precise as the medieval Kabbalists, it makes sense that each מאמר של שבח had a real meaning and corresponded to a specific aspect of our appreciation of ה׳.

למנצח

The פשט of the word נצח in this context is “leader”, hence the usual translation of למנצח as “for the conductor”. But we do not know what that means. The זהר connnects it, simply enough, with the ספירה of נצח, in this case meaning “eternity” rather than “victory”. It the the manifestation of ה׳’s hand in history. In the words of Aish Hatorah’s Kabbalah 101, ”Netzach refers to actions of G-d that are chesed, ‘kindness,’ in essence, but are presented through a prelude of harshness“. In chassidus, it is associated with השפעה מלמעלה למטה, the influence that ה׳ has on the lower world.

Interestingly, the Septuagint translates למנצח as εἰς τὸ τέλος, ”For the telos, the ultimate purpose“.

We shall have to see how well that understanding of למנצח fits with the relevant תהילים‎.

אל תשחת

There is a series of תהילים‎ (נז–נט) titled אל תשחת (there is one more, עה, by אסף). The phrase is generally taken to mean “a prayer that I, David, not be destroyed” which fits in the context of Saul’s attempts to kill him, but I think a better understanding is the interpretation of מלבי״ם on תהילים נז,‎ ”בברחו מפני שאול במערה“:

יען שעל ענין זה חבר עוד מזמור לקמן סי׳ קמ״ב ושם דבר מצרתו לבד, ופה דבר גם ממה שכפה את יצרו לבל ישחית את שאול, ציין מזמור זה במלות אל תשחת, שכן תפס על זה לשון השחתה (שמואל א כו:ט) ויאמר דוד אל תשחיתהו.

אל תשחת is a prayer that ה׳ not destroy David’s enemies, specifically Saul. It is a realization that ה׳'s purpose in the world would be better served reforming the רשע than destroying him (and all the אל תשחת perakim are also למנצח). This interpretation fits this perek as well.

לדוד

We have dealt before with לדוד meaning “to David” by the רוח הקודש. Coming after the מאמר של שבח, the gemara explains (פסחים קיז,א)‎ אמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה. This makes sense in the context of the stress of escaping from Saul’s spies; (שבת ל:ב)‎ שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות (see the discussion of Saul’s paranoia).

מכתם

מכתם is a hard word to translate; it’s not quite a hapax legomenon but it only appears in the superscriptions of six תהילים‎. It is not included in the gemara’s list of מאמרות של שבח or in the discussion of them in the זהר. In modern Hebrew it is used for an epigram and in the Septuagint it is translated as εἰς στηλογραφίαν (”for writing on a column“, an inscription), but these seem to be simply based on the context here.

The Targum interprets it as a compound, מך and תם,‎ מכיך ושלים, humbled and perfect, but that is clearly a midrashic interpretation (though consistent with what we will discuss). Most of the מפרשים simply take it as a word for a kind of song.

Hirsch connects the word to the root כתם, which is used in two ways in תנ״ך; in ירמיהו ב:כב it means a stain: כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני נאם אדני ה׳ (you could translate נכתם as “inscribed”, which would go with the Septuagint, but then the metaphor of washing wouldn’t work). In the talmud, a כתם is a bloodstain. In modern Hebrew, it is simply a stain.

The second meaning is a synonym for “gold” as in (שיר השירים ה:יא)‎ ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב‎ (רש״י offers the explanation of מכתם as a metaphoric crown) or in (איכה ד:א)‎ איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב; תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות. Hirsch connects the two by translating it as “red gold” (an alloy of copper and gold), as in (יומא מה,א)‎ זהב פרוים שדומה לדם הפרים.

Hirsch goes on to translate מכתם in the sense of “indelible stain” as an “everlasting memorial” but I would like to connect it back to “bloodstain”. A מכתם is a reflection on spilling blood, the indelible nature of bloodstains. Half of the מכתם תהילים‎ are אל תשחת, a prayer to avoid violence. One of the others is תהילים‎ ס:‎ בהצותו את ארם נהרים…ויך את אדום…שנים עשר אלף, reflecting on a war that ended up destroying his reign. David ended up blaming his bloodshed for his failure to achieve the one goal of his life: (דברי הימים א כב:ח)‎ ויהי עלי דבר ה׳ לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית; לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. Note that we will see that the נביא never records ה׳ saying this; these are David’s words to Solomon.

The rest of the perek consists of four stanzas: א-ו end with סלה;‎ ז-יא don’t have a distinct end but form an independent stanza by parallelism to טו-יח;‎ יב-יד end with סלה and are the climax of the perek; and טו-יח return to the imagery of ז-יא.

Pleading Not Guilty

The the next four psukim describe David’s situation. The words איבי,‎ מתקוממי,‎ פעלי און,‎ אנשי דמים evoke an escalating danger, from those who “merely” hate to those who act against him to those who do violence. But David protests his innocence; he doesn’t deserve any of this. The protests also escalate: לא פשעי, I am not guilty of פשע, an intentional sin, nor even of חטא, negligence. בלי עון, there isn’t even a crime to accuse me of! I am obviously innocent; ה׳ must be asleep, כביכול, to not notice this. David’s despair reaches near-heretical levels (he gets better!).

Pasuk ו expands David’s view to the entire world. Hirsch sees in this David’s argument why he should be saved. David himself is just one unimortant person, but the injustice of allowing the king to kill the innocent would destroy Israel’s mission in the world. “If…men of such perfidy, supported by power, can enjoy Thy חן, Thy favor, even in Israel…then the fact that they go unpunished would constitute a license from Thee for all the tyrants in the world, permitting them to indulge in any and all excesses of perfidy.”

Running Dogs

The simile comparing David’s enemies to dogs running loose in the city becomes more powerful when it is repeated with a very different implication at the end of the perek. Their mindless baying is a matter to be mocked, not feared, since ה׳ is in fact awake and watching. רד״ק translates עזו אליך אשמרה as “The power [now] is his [Saul’s], so I will wait for You to save me”. David asked in pasuk ה for ה׳ to see, now says that ה׳ will allow him to see the end of his enemies. שררי is from the root שור, to see from afar, and means “enemies who watch”, “spies”. Instead of his enemies spying on him, he will spy on them.

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט.

יתמו חטאים מן הארץ

As David is praying to be saved, the plea of אל תהרגם is unexpected. He wants his enemies defeated not to save himself, but to be an object lesson for the world. And their death, however dramatic, would be too soon forgotten. As מלבי״ם says:

כשראה את שורריו ושומריו, מבקש אל תהרגם, ר״ל שלא יראוני בעת שאברח בעד החלון ותצילני על ידי שאתגבר עליהם ואהרגם, כי פן ישכחו עמי מה׳ שעשו נגדי, רק הניעמו בחילך שינועו עתה ממקומם עד שלא יראו בבריחתי, ואח״כ הורידמו מגדולתם.

As Hirsch understands מאלה ומכחש יספרו, David is asking that the spies themselves be forced to admit their sins, to publicly tell of their perjury (treating אלה וכחש as a hendiadys). But what does כלה בחמה‎ and כלה ואינמו mean if not to literally destroy them? This reminds us of the story of Beruriah and Rabbi Meir:

This, the reform of the רשע, is David’s goal.

Running Dogs Redux

David again refers to his enemies as circling dogs, but now they they are wandering, looking for food. Their prey, David, has disappeared. He promises to sing in the morning, both a metaphor for a time of salvation and literally: the spies are waiting for morning to catch him and he will be gone. He now sees עזי, the power is mine (David’s) rather than עזו, his (Saul’s) and now he will praise ה׳.