Let’s go back to the big question in our perek: Saul’s suicide.
ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד; ויקח שאול את החרב ויפל עליה׃
To be, or not to be: that is the question:
Whether 'tis nobler in the mind to suffer
The slings and arrows of outrageous fortune,
Or to take arms against a sea of troubles,
And by opposing end them?
We’ve spoken before about how I want to look at halacha and תנ״ך. My goal is not to determine הלכה למעשה; it is to understand the behavior of the characters in the text. It is clear that they have ethical standards and motivations; I assume that this is their understanding of רצון ה׳, and our best understanding of that is our understanding of רצון ה׳. Thus looking at later פוסקים gives us insight into the mindset of the Biblical personalities.
This goes the other direction as well. If a Biblical character is felt to be acting in accordance with רצון ה׳, that gives us information that helps determine the הלכה. This is why I think חז״ל tend to turn them into black-and-white personalities, either complete צדיקים or complete רשעים. The intent is not to water down their essential, imperfect, humanity; rather it is to help us determine whether they are worthy of being emulated or not. With that in mind, I want to look at all the instances of suicide in תנ״ך (I think this is a complete list; I am not including things like Samson’s death, since his goal was not to kill himself).
First is אבימלך, son of Gideon. He would rather die than have the ignominy of being killed by a woman. But he is clearly a רשע, so we don’t learn anything from him.
נב ויבא אבימלך עד המגדל וילחם בו; ויגש עד פתח המגדל לשרפו באש׃
נג ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך; ותרץ את גלגלתו׃
נד ויקרא מהרה אל הנער נשא כליו ויאמר לו שלף חרבך ומותתני פן יאמרו לי אשה הרגתהו; וידקרהו נערו וימת׃
Then we have שאול, and we will have to see how חז״ל view his behavior. Then there is אחיתפל, a more ambiguous character. He is one of David’s close advisors, but joins Avshalom in his rebellion. When that rebellion fails, אחיתפל takes his own life. While he was initially a positive role model (פרקי אבות ו:ג uses him as the model for הלומד מחברו פרק אחד) he is gone to the “dark side” here.
ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק; וימת ויקבר בקבר אביו׃
Then we have זמרי, who was king of Israel for a week after assasinating Elah. He’s clearly not meant to be a role model.
טז וישמע העם החנים לאמר קשר זמרי וגם הכה את המלך; וימלכו כל ישראל את עמרי שר צבא על ישראל ביום ההוא במחנה׃
יז ויעלה עמרי וכל ישראל עמו מגבתון; ויצרו על תרצה׃
יח ויהי כראות זמרי כי נלכדה העיר ויבא אל ארמון בית המלך; וישרף עליו את בית מלך באש וימת׃
And then there are חנניה מישאל ועזריה, who sacrificed themselves rather than bow to an idol. They are צדיקים, the archtypes of dying על קדוש ה׳.
יד עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן
הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ;
לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין
וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין׃
טו כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין
דִּי בְעִדָּנָא
דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא
קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין
וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא
תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן
לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת
וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ
שַׁעֲתָא תִתְרְמוֹן
לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא;
וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי׃
טז עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ
וְאָמְרִין לְמַלְכָּא;
נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא
עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ׃
יז הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין
יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא;
מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא
וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב׃
יח וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא;
דִּי לאלהיך (לֵאלָהָךְ)
לָא איתינא (אִיתַנָא) פָלְחִין
וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד׃
14 Nebuchadnezzar spoke and said unto them:
“Is it true O Shadrach Meshach and Abed-nego
that ye serve not my gods
nor worship the golden image which I have set up?
15 Now if ye be ready
that at what time
ye hear the sound of the horn, pipe,
harp, trigon, psaltery
and bagpipe and all kinds of music
ye fall down and worship
the image which I have made […];
but if ye worship not
ye shall be cast the same hour
into the midst of a burning fiery furnace;
and who is the god that shall deliver you out of my hands?”
16 Shadrach Meshach and Abed-nego answered
and said to the king:
“O Nebuchadnezzar we have no need
to answer thee in this matter.
17 If our God whom we serve
is able to deliver us
He will deliver us from the burning fiery furnace
and out of thy hand O king.
18 But if not be it known unto thee O king
that thy gods
we will not serve
nor worship the golden image which thou hast set up.”
Going back, what’s wrong with suicide? The major source for the laws of suicide is “מסכת ”שמחות:
א המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נשלחה הוי נתלה, אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו, וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו.
…
ה ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ומיכן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום.
Where does this prohibition come from? One approach is that it is murder, as as such forbidden:
לא תרצח (שמות כ:יג) לא תתרצח.
But this is not the approach that the halacha takes.
והנה מאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח רק חייב מיתה בידי שמים.
Rather, there is a separate prohibition of violating the צלם אלקים of humanity:
ה ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם׃ ו שפך דם האדם באדם דמו ישפך; כי בצלם אלקים עשה את האדם׃
ולנפשותיכם פי׳ לרצונכם כמו אם יש את נפשכם פי׳ רצונכם. ושלחתה לנפשה, לרצונה .
The gemara cites this in discussing whether one is permitted to injure oneself:
דאיכא למ״ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מ״ד אדם רשאי לחבל בעצמו מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו אילימא האי תנא הוא דתניא (בראשית ט) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש ר׳ אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרש את דמכם ודלמא קטלא שאני.
And the בראשית רבה brings in our תנ״ך cases:
ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט:ה)
להביא את החונק עצמו, יכול כשאול, ת״ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה ת״ל אך .
חנניה מישאל ועזריה we understand from the law of יהרג ועל יעבור. How do we know that Saul’s death should not be treated as a halachic suicide? There is a later incident in ספר שמואל when בני ישראל are punished for not mourning Saul:
מאי טעמא גזר עלייהו דכתיב (שמואל ב:כא) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה [ויבקש דוד את פני ה׳]..ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים. אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים
What makes Saul different? Here’s how the שולחן ערוך puts it:
א המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.
…
ג קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.
So what is אנוס כשאול המלך?
One possibility is the pain he was in, and the fear of being further tortured. But the halacha does not seem to countenance that:
מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס״ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס״ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה…אמרו לו תלמידיו:…אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.
However, תוספות (who lived through the Crusades when these questions were unfortunately relevant) is more lenient in the face of torture. The Gemara cites a story about the Roman conquest:
מעשה בד׳ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא…קפצו כולן ונפלו לתוך הים.
And תוספות explains that it was the fear of torture that motivated them:
והא דאמר במס׳ ע״ז (דף יח.) מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו הכא יראים היו מיסורין…
And more explicitly:
…אם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו.
But other poskim do not agree that pain itself permits suicide:
אם אדם סובל ייסורין גדולים ואומר לאחד פלוני אתה רואה שלא אחיה הורגני כי לא אוכל לסבול אל יגע בו
אבל שאול מותר מפני שלא יתחלל שם שמים בישראל.
ואם ייסורים גדולים באים על אדם ויודע שלא יחיה אינו יכול להרוג עצמו וזה למדנו מר׳ חנניא בן תרדיון שלא רצה לפתוח פיו.
We will come back to the issue of לא יתחלל שם שמים.
In addition to the halachic question, the prospect of extreme pain does not fit our text; Saul says פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי. The reason is התעללו בי, they will mock me. Saul is not an over-emotional teenager, to threaten suicide over his embarrassment. What is going on?
The בית יוסף brings two opinions about suicide:
וכתוב בארחות חיים (סי׳ ד הל׳ אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו׳ (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה.
The idea that שאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה is hard to reconcile with the sources we have cited.
And the Maharshal (who holds like the יש אוסרים) avoids this problem while explaining the distinction between מסור עצמו למיתה and הרוג את עצמו:
היינו נמי שאסור להרוג את עצמו בשביל שום דבר שירא….אפילו אם נתפס בידי גוים ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד ע״ז, מ״מ לא ימית את עצמו ויסבול כל העינויים לפי כחו, והבא לטהר מסייעים לו, ואולי יכול לקבל הענויים…וא״כ יהרג ואל יעבור, וזה אינו קרוי חובל בעצמו…שאין קרוי חובל בעצמו כשמניח עצמו ליהרג כו׳. אבל בעצמו פשיטא אסור…ומ״מ אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים, ויאבדו ח״ו כמה נפשות מישראל, כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר, שמענין יהודי אחד על הכלל, ואחד יאבד בעו״ה הרבה, מותר להרוג בעצמו. ואולי שאול ע״ה כיון על זה שנפל על חרבו (ש״א לא:ד), שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם…וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה׳, שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה׳ בדת אמונתנו.
He offers two explanations of Saul’s behavior. One is the issue of חלול ה׳. Note that this is stronger than “the big 3”, where one is only allowed to be killed, not kill oneself. חלול ה׳ is different:
ב במה דברים אמורים [יעבור ואל ייהרג] בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג ייהרג ואל יעבור׃
…
ד וכל הדברים האלו שלא בשעת השמד. אבל בשעת השמד והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין גויים.
Rav Hutner explains why חלול ה׳ is so much stronger than עבודה זרה etc.:
…הוא היסוד החילוק בין מסירות נפש על אותן העברות הדוחות פקוח נפש, ובין מסירות נפש בשעת השמד אפילו על ערקתא דמסאני [”sandal straps“, the gemara’s example of a very minor custom] כי על כן מסירות נפש זו של ערקתא דמסאני איננה מסירות נפש על דיניה ומצוותיה של תורה, שהרי האיסור עצמו איננו נעשה לחמור יותר על ידי הכונה שהנכרי מכוון להעביר על הדת; אלא שמסירות נפש זו באה על כלליות ישראל בעמים, דהיינו על הברית שכרת הקב״ה עם ישראל…אז מופקע הוא חיוב המסירות נפש מכל שיעורים…
The Maharshal’s other reason is based on the halachic concept of a רודף: one is allowed to kill someone attempting murder. Note that both of his explanations fit with the text. If the Philistines mock him, then there will be a terrible חלול ה׳, that such a thing could happen to G-d’s annointed. And if he is publicly mocked, בני ישראל are likely to try to save him, resulting in even more deaths.
Rabbi Yaakov Emden has a radical interpretation of Saul’s behavior. He discusses the question of whether abortion is permitted in a case of גלוי עריות, where the woman is liable for capital punishment. He allows it, since if the Sanhedrin were operational, we would have put her to death even though she is pregnant. He extends this concept of being liable to the death penalty even if there is no way to apply it:
ואף על גב דד׳ מיתות בטלו דין ד׳ מיתות לא בטלו. ומפורש גם בדברי קבלה אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס וגו׳. וזה בנין אב לכל חייבי מיתות…ואפי׳ בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, כיון דמדינא בת קטלא היא…ואילו היה דינה מסור בידינו, היינו ממיתים אותה…נלע״ד ג״כ פשוט שאפי׳ היא בעצמה…אינה בכלל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואינה נענשת אם המיתה ואיבדה עצמה לדעת. שעל כיוצא בזה אמרו בספרי יכול כשאול. ואדרבא נראה שזכות הוא לה. וכמה מעשיות בש״ס ומדרשות יוכיחו…שספרו מבעלי תשובה שדנו דין הריגה בעצמן.
While this does not fit with the text of התעללו בי, it fits with our general understanding of Saul’s mindset. As the Midrash says:
זה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו.
So we have four approaches to Saul’s suicide:
- He was in extremis, in pain and anticipating worse
- He was afraid of creating a desecration of G-d’s name
- He was afraid of further Israelite deaths if he was captured
- He felt his guilt for the murder of Nob made his death mandatory
We have no way of knowing which is true. In fact, they all may be. And it is not clear that what he did was in fact halachically acceptable (the opinion in the בית יוסף that שלא ברצון חכמים עשה). But בני ישראל still should have mourned him, not treated him as a true suicide. The final halacha makes that clear:
כללו של דבר במאבד עצמו לדעת תלינן בכל איזה תלייה כל שהוא כגון לתלות ביראה או בצער או שיצא מדעתו או שסבור היה שזה מצוה לבלי להכשל בעברות אחרות וכיוצא באלו הדברים מפני שזהו באמת דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה צא ולמד משאול הצדיק שנפל על חרבו לבלי יתעללו בו הפלשתים וכיוצא בזה מקרי אנוס וכ״ש קטן המאבד עצמו לדעת דחשוב כשלא לדעת.