This was the noblest Roman of them all:
…
His life was gentle, and the elements
So mix’d in him that Nature might stand up
And say to all the world “This was a man!”
א ופלשתים נלחמים בישראל; וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבע׃
ב וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו; ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכישוע בני שאול׃
ג ותכבד המלחמה אל שאול וימצאהו המורים אנשים בקשת; ויחל מאד מהמורים׃
ד ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד; ויקח שאול את החרב ויפל עליה׃
ה וירא נשא כליו כי מת שאול; ויפל גם הוא על חרבו וימת עמו׃
ו וימת שאול ושלשת בניו ונשא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדו׃
ז ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו; ויעזבו את הערים וינסו ויבאו פלשתים וישבו בהן׃
I am going to leave the most important question in this paragraph—Saul’s suicide—for another time, and concentrate on the rest of it. First, let’s review how we got here, to the battle of הר גלבע. We first see the modern פלשתים back in ספר שופטים, though we do not know any details:
ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳; ויתנם ה׳ ביד פלשתים ארבעים שנה׃
And they rule Israel for that 40 years (it’s not clear how far north and west their domain goes, but it definitely includes יהודה, דן, בנימין and אפרים). By the end of the 40 years, the people of יהודה take it for granted that they are פלישתי citizens. Then there are the 20 years of שמשון's one-man guerrilla war:
יא וירדו שלשת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו; ויאמר להם כאשר עשו לי כן עשיתי להם׃
…
כ וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה׃
Then we go into ספר שמואל and עלי's 40 year term. It’s not clear how much of that, if any, overlaps with the 60 years of פלישתי rule mentioned in ספר שופטים, and we do not have any details of what happened when he was שופט. But he must have done something, since at the end of his life בני ישראל have gone from a collection of fractious tribes to a united army, finally fighting back against the פלשתים. The battle is in Efek, near modern Tel Aviv, and, as we know, fails. The Mishkan is destroyed, the ארון is taken, and Israel remains under פלישתי rule:
א ויהי דבר שמואל לכל ישראל; ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה ויחנו על האבן העזר ופלשתים חנו באפק׃ ב ויערכו פלשתים לקראת ישראל ותטש המלחמה וינגף ישראל לפני פלשתים; ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש׃
…
טו ועלי בן תשעים ושמנה שנה; ועיניו קמה ולא יכול לראות׃ טז ויאמר האיש אל עלי אנכי הבא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היום; ויאמר מה היה הדבר בני׃ יז ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם; וגם שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלהים נלקחה׃
יח ויהי כהזכירו את ארון האלקים ויפל מעל הכסא אחרנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד; והוא שפט את ישראל ארבעים שנה׃
שמואל then takes over as שופט, and starts a religious revival. How long that takes is unclear; it depends on how you read the עשרים שנה of the ארון in קרית יערים; is it before or after the war in פסוק יד? Rabbi Shulman talked extensively about the chronology, and we discussed it earlier. But 80 to 100 years after the פלשתים conquer Israel, the Israelites regain their independence:
ב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה; וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳׃
…
י ויהי שמואל מעלה העולה ופלשתים נגשו למלחמה בישראל; וירעם ה׳ בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם וינגפו לפני ישראל׃…יג ויכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל; ותהי יד ה׳ בפלשתים כל ימי שמואל׃ יד ותשבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל מעקרון ועד גת ואת גבולן הציל ישראל מיד פלשתים; ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי׃
It seems that not all of Israel was liberated; southwestern יהודה (the area around Ziklag) is still פלשתי, and they probably kept most of the central coastland. And shortly after שמואל's success, בני ישראל fire him and decide they want to be a real country now, with a real king. So שאול is annointed, and the פלשתים immediately attack, through בנימין in the battle of מכמש
ופלשתים נאספו להלחם עם ישראל שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרב; ויעלו ויחנו במכמש קדמת בית און׃
But בני ישראל are victorious:
כב וכל איש ישראל המתחבאים בהר אפרים שמעו כי נסו פלשתים; וידבקו גם המה אחריהם במלחמה׃ כג ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל; והמלחמה עברה את בית און׃
…
נב ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול; וראה שאול כל איש גבור וכל בן חיל ויאספהו אליו׃
Then then פלשתים try again from the south, in the battle of עמק האלה, and David defeats Goliath in single combat, ending that campaign:
א ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה ויאספו שכה אשר ליהודה; ויחנו בין שוכה ובין עזקה באפס דמים׃ ב ושאול ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה; ויערכו מלחמה לקראת פלשתים׃…ט אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים; ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אתנו׃
…
נא וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו; ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו׃ נב ויקמו אנשי ישראל ויהודה וירעו וירדפו את הפלשתים עד בואך גיא ועד שערי עקרון; ויפלו חללי פלשתים בדרך שערים ועד גת ועד עקרון׃
And in fact the peace of Goliath holds for the rest of Saul’s reign, with only Philistine raids on Israelite territory, but no major battles until this one:
ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה; וישראל חנים בעין אשר ביזרעאל׃
Note that the פלשטים are staging their army in אפק. This is already bad news, since that is supposedly Israelite territory. And we get to an actual battle, it is around הר גלבע, near Beit She’an:
ופלשתים נלחמים בישראל; וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבע׃
This is very bad. If the enemy from the southwest is fighting at the Jordan, then they must have lost many battles already. This is a must-win battle for בני ישראל; there is nowhere for them to retreat. In the words of Wikipedia:
Beit She’an’s location has always been strategically significant, due to its position at the junction of the Jordan River Valley and the Jezreel Valley, essentially controlling access from Jordan and the inland to the coast, as well as from Jerusalem and Jericho to the Galilee.
And they lose. So we end ספר שמואל א in the same way we started: with Israel under Philistine rule. It reminds me of France after the Germans invaded in World War II. David is crowned king of Judah, but he is still (as far as anyone knows) a loyal Philistine vassal, making a Vichy Israel in the south. The northern tribes are occupied and under the direct rule of the Philistines. איש-בשת, the remaining son of שאול,is crowned king of the rest of Israel, but that coronation is in מחנים, on the east side of the Jordan. The Free Israelite territory is only the Gilead, past the domain of the Philistines.
Then there is a 2-year war between דוד and איש-בשת, and 5 more years of anarchy after איש-בשת's assassination (the chronology is a little confusing; we will have to discuss that). David accumulates political control and seven years from this battle, is crowned king of all Israel and takes over the impregnable fortress of Jerusalem. The Philistines suddenly realize that their loyal vassal isn’t, and go back to war. But that takes us too far into שמואל ב.
Back to our battle, and Saul himself. חז״ל say Saul sinned 5 times:
תני על חמש חטאות מת אותו צדיק שנאמר וימת שאול במעלו, ושהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל שא״ל שבעת ימים תוחיל, וגם שדרש באוב וידעוני.
Four of these were against G-d, not listening to the נביא, and caused him to lose his monarchy. But one was unforgiveable, and caused him to lose his life:
א״ר יהושע דסכנין בש״ר לוי הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו והראהו לו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו רבש״ע מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב אמר לו משה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שמקטרגין אותו.
What was he thinking, the night before the battle? He had just gotten the news from the spirit of שמואל (שמואל א כח:יט) ומחר אתה ובניך עמי; גם את מחנה ישראל יתן ה׳ ביד פלשתים. How could he face that? חז״ל see this as Saul’s last test, one he passes:
נטל שלשה בניו ויצא למלחמה. אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם: באו וראו בריה שבראתי בעולמי! בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו.
בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר ומאי צניעות היתה בה ברחל…דכתיב (בראשית כט) ויהי בבקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לאו לאה היא אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול דכתיב (שמואל א י) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל זכה ויצאת ממנו אסתר.
Rabbi Aryeh Leib Freidman wrote a ספר titled שאול בחיר ה׳ about Saul in תנ״ך and the midrash. He describes Saul’s last night:
ושמואל הציב בפניו שתי ברירות, האחד לברוח ולהנצל בעולה״ז אך להיות שנוא לפני ה׳, וקטרוג נוב הכהנים ירחף עליו ועל ביתו. או לקבל עליו את הדין ולצאת עם בניו למלחמה ע״ם לההרג בקרב, ותהיה מיתתו כפרה עליו ועל כל ישראל ולהיות למחר במחיצת שמואל הנביא בשמים. ושאול בחר בברירה זו השניה.
…
חייו ומעשיו היו צנועים מעין רואים, ענוה היתה מהותו…אבל יש מעשים כאלו שאי אפשר להצניע…מה היתה הנימה הנסתרת שרק הקב״ה מעיד עליה? זו היתה השמחה ששמח במידת הדין שפגעה בו. על זה לא רצה כביכול להתאפק, וקרא לפלמליה של מעלה והתפאר בפניהם ראו בריה שבראתי בעולמי!
בלילה האחרון לא עלה שאול על משכבו, ליל שמורים היה לו ולבניו, שכנסם והסביר להם את נבואת שמואל, ומסר לפניהם את שתי הבררות שנתן לו שמואל: ברירה אחת לברוח ולהשאר בחיים, אבל להשאר חלילה שנואי ה׳ כשקטרוג של נוב עיר הכהנים מרחף עליהם כל הימים…
הסביר להם את חטא הריגת נוב עיר הכהנים שנהרגו בחנם על לא דבר כי לא היה עליהם דין מורדים במלכות כמו שטען דואג, כי תיכף אחרי מלחמת עמלק משח שמואל את דוד למלך על ישראל על פי ציווי ה׳. והחטא הנורא רובץ על כולנו…
…דברי שאול נלקטו היטב בלב שלשת בניו הקדושים וכולם הסכימו באהבה ורצון לקבל עליהם דין שמים באהבה כמו עשרה הרוגי מלכות, וכך אמרו לאביהם הקדוש אנו מקבלים את גורלך אבא הקדוש, ותהא מיתתינו כפרה עלינו ועל כל ישראל.
What happens in the battle? The text says ויחל מאד מהמורים, which the Targum translates as “was afraid”:
ותקיפו עבדי קרבא על שאול ואשכחוהי קשתיא גברין דאומנין למיגד בקשתא ודחיל לחדא מקשתיא.
But that’s not the way that word is used elsewhere in תנ״ך:
ואיש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השרין; ויאמר לרכבו הפך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי׃
וירו הירים למלך יאשיהו; ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד׃
So I think the translation should be more in line with one brought by the מהר״י קרא:
…חלה על שהיו זורקים בו חצים
This changes how we look at the suicide: Saul is not running away because he is a coward; he is mortally wounded and needs to decide not if he will die but how he will die. The parameters of that decision we will explore next time.