Kavanot: What's Love Got to do With It

These psukim add no detail (except for the story of מרב; more on that later) to the previous parshiot, but serve to give us more of the thoughts of Saul and בני ישראל. This repetition with slightly different words, from a slightly different perspective is what we call “parallelism” and is what distinguishes Hebrew poetry from prose.

Lacking rhyme, metre, and any overt device such as comparison, these lines are what we should normally call poetry only by virtue of their compactness; two statements are made as if they are connected, and the reader is forced to consider their relations for himself.

William Empson (1947) Seven Types of Ambiguity, cited by Adele Berlin (2008) The Dynamics of Biblical Parallelism, page 6

Even though we think of נבאים ראשונים as prose books, they are books of נבואה and need to be analyzed as such; this will be the basis of how we will analyze the differences between דברי הימים and שמואל when we come to שמואל ב.

In this case, the parallels between the earlier pasuk ה׳:‎ וישמהו שאול על אנשי המלחמה and the later pasuk י״ז:‎ הלחם מלחמות ה׳; ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים make it clear that Saul’s intentions were never good; he made David a general with the hope that he would die in battle.

יח ויאמר דוד אל שאול מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חתן למלך׃ יט ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד; והיא נתנה לעדריאל המחלתי לאשה׃

שמואל א פרק יח

Everyone knows that David’s first wife, the daughter of שאול, was מיכל:

ויהיו בני שאול יונתן וישוי ומלכישוע; ושם שתי בנתיו שם הבכירה מרב ושם הקטנה מיכל׃

שמואל א יד:מט

So what is מרב doing here? Most of the commentaties interpret these psukim to say that עת תת means “the time for her to be given” (cf. רש״י:‎ כשהגיע זמן שקבעו לתתה לו, ובעוד שהיו מתעסקים לתתה לו, נתגלגל הדבר ונתנה לעדריאל), and that the marriage never happened, but the gemara understands it as meaning the time of נשואין, when the man and woman actually live together, implying that the קידושין already happened. At קידושין the couple are exclusively dedicated to each other, so how could she be given to עדריאל? And even if we say that was wrong (as we will see with a similar story with מיכל), how could David marry two sisters?

ואשה אל אחתה לא תקח; לצרר לגלות ערותה עליה בחייה׃

ויקרא יח:יח

The gemara gives one possible answer:

שאלו תלמידיו את ר׳ יוסי היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן אמר להן מיכל אחר מיתת מירב נשאה

סנהדרין יט,ב

But that is very difficult to understand in light of a later pasuk:

ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃

שמואל ב כא:ח

ור׳ יהושע בן קרחה נמי הכתיב את חמשת בני מיכל בת שאול אמר לך רבי יהושע וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה מירב ילדה ומיכל גידלה לפיכך נקראו על שמה ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו

סנהדרין יט,ב

How could מירב have five children before she died, from the time she is given to עדריאל to the time מיכל marries David? I prefer the other explanation given in the gemara:

ר׳ יהושע בן קרחה אומר קידושי טעות היו לו במירב שנאמר (שמואל ב ג) תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים מאי תלמודא אמר רב פפא מיכל אשתי ולא מירב אשתי מאי קידושי טעות דכתיב (שמואל א יז) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וגו׳ אזל קטליה אמר לו מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת אזל יהבה לעדריאל דכתיב (שמואל א יח)‎ ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד וגו׳

סנהדרין יט,ב

כ ותאהב מיכל בת שאול את דוד; ויגדו לשאול וישר הדבר בעיניו׃ כא ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים; ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום׃ כב ויצו שאול את עבדו דברו אל דוד בלט לאמר הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך; ועתה התחתן במלך׃ כג וידברו עבדי שאול באזני דוד את הדברים האלה; ויאמר דוד הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה׃ כד ויגדו עבדי שאול לו לאמר: כדברים האלה דבר דוד׃ כה ויאמר שאול כה תאמרו לדוד אין חפץ למלך במהר כי במאה ערלות פלשתים להנקם באיבי המלך; ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים׃ כו ויגדו עבדיו לדוד את הדברים האלה וישר הדבר בעיני דוד להתחתן במלך; ולא מלאו הימים׃ כז ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתים איש ויבא דוד את ערלתיהם וימלאום למלך להתחתן במלך; ויתן לו שאול את מיכל בתו לאשה׃

שמואל א פרק יח

The פלשתים are the only people in תנ״ך consistently called ערלים. Native Canaanites practiced circumcision (remember the Philistines were foreigners) (though the Shechemites in the time of Yaakov obviously were not circumcised). So bringing ערלות proved that he had killed פלשתים.

The text attributed to the Phoenician priest Sanchuniathon that author Baruch Margalit cites makes clear that the practice of circumcision is directly related to this rite of human sacrifice. We learn there that once, when destruction threatened his city, the god El offered his only son as a sacrifice to his father, the god Heaven; he also circumcised himself and ordered his followers to do the same. Circumcision is thus a substitute for human sacrifice, an offering of a part of the body in place of the whole. In Canaanite religion, it served as a reminder to El of the offering of his own son that he himself had performed.

Biblical Archeology Review, 13:02, Mar/Apr 1987

Circumcision was also adopted by some Semitic peoples living in or around Egypt. Herodotus reported that circumcision is only practiced by the Egyptians, Colchians, Ethiopians, Phoenicians, the “Syrians of Palestine”, and “the Syrians who dwell about the rivers Thermodon and Parthenius, as well as their neighbours the Macronians and Macrones”. He also reports, however, that “the Phoenicians, when they come to have commerce with the Greeks, cease to follow the Egyptians in this custom, and allow their children to remain uncircumcised.”

Wikipedia, History of male circumcision (Accessed 2013-06-09)

The gemara is more interested in the halachic issues of such an arrangement, especially in light of the קידושי טעות that we attributed to מירב:

א״ל אי בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים אזל אייתי ליה א״ל מלוה ופרוטה אית לך גבאי שאול סבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ואיבעית אימא דכולי עלמא מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה שאול סבר לא חזו ולא מידי ודוד סבר חזו לכלבי ושונרי

סנהדרין יט,ב