Kavanot: There Is Too Much; Let Me Sum Up

Let me explain.

No, there is too much. Let me sum up

We have come to the end of שמואל א. We have spoken about the fact that the book ends with Israel in much the same position that it started, under the rule of the Philistines, divided, without a king. How are we to look at Saul’s reign? Our two sources, ספר שמואל and דברי הימים have very different endings that give very different impressions of Saul. שמואל ends on a positive note, with the honor of Saul at his burial:

ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה; ויצמו שבעת ימים׃

שמואל א לא:יג

While דברי הימים emphasizes everything Saul did wrong:

יג וימת שאול במעלו אשר מעל בה׳ על דבר ה׳ אשר לא שמר; וגם לשאול באוב לדרוש׃ יד ולא דרש בה׳ וימיתהו; ויסב את המלוכה לדויד בן ישי׃

דברי הימים א פרק י

תני על חמש חטאות מת אותו צדיק שנאמר וימת שאול במעלו, ושהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל שא״ל שבעת ימים תוחיל, וגם שדרש באוב וידעוני.

ילקוט שמעוני שמואל א רמז קלט

So was Saul a success or a failure?

Yes.

We’ve seen everything he did wrong, ending with his ignominious defeat and death. But there is a lot of emphasis on the respect he is owed, simply by being Israel’s first king.

מאי טעמא גזר עלייהו דכתיב (שמואל ב:כא) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה [ויבקש דוד את פני ה׳]..”ויאמר ה׳ אל שאול“…אל שאול שלא נספד כהלכה…

יבמות עח,ב

He is called (שמואל ב כא:ו)‎ שאול בחיר ה׳. And David treats him with the greatest respect:

יב וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יביש גלעד אשר גנבו אתם מרחב בית שן אשר תלום (תלאום) שם הפלשתים (שמה פלשתים) ביום הכות פלשתים את שאול בגלבע׃ יג ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו; ויאספו את עצמות המוקעים׃ יד ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימן בצלע בקבר קיש אביו ויעשו כל אשר צוה המלך; ויעתר אלהים לארץ אחרי כן׃

שמואל ב פרק כא

Rabbi Shalom Carmy wrote an essay about a similar leader who was in a similar position:

Prime Minister Menachem Begin took time off, during the 1981 election campaign, to deliver a lecture on the Bible. His thesis was that king Saul had been treated badly by the prophet Samuel.
…
Begin… is a 19th century liberal nationalist who recognizes spiritual and legal limits to executive power. He fought for judicial supremacy in opposition, and accepted judicial authority when in power. He experiences Samuel’s religious authority as legitimate: for that reason, Samuel’s turning away from Saul is a personal rejection…It is as if Samuel were a father figure whom nothing that Saul does can satisfy.

Begin seems hurt by Samuel’s lack of appreciation for Saul’s success. For two reasons he deems Samuel’s rejection particularly unfair: First, despite deviation from the prophet’s instructions, the war had gone well; Saul was triumphant—he had gotten the job done. Secondly, as Saul points out in his defense, it was not his fault but that of the people, who were about to disperse (in chapter 13) and who took plunder (in chapter 15).

It is impossible for anyone who values Menachem Begin’s lifelong commitment to the Jewish people to read Prime Minister Begin’s defense of Saul without a keen sense of its autobiographical aspects. I do not mean only the palpable cry of the wounded servant of his people who, despite everything, is still disparaged and forever shunned by the entitled elites— this, after achieving the peace treaty with Egypt! More painfully, the two excuses Begin offers on Saul’s behalf—that the military goal had been accomplished and that he had been unable to control the people— fatefully foreshadow the Lebanon War of 1982. Here, as you will recall, the military operation was successful, but its benefits were undermined [by] moral flaws that had not been part of his plan, as Ariel Sharon…pressed ahead, exceeded his instructions and left Begin to confront the consequences.

Shalom Carmy, Samuel Unfair to Saul?, Tradition 46:1, pp 1-7

Saul did what the people expected of him: he won wars and created peace:

מז ושאול לכד המלוכה על ישראל; וילחם סביב בכל איביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע׃ מח ויעש חיל ויך את עמלק; ויצל את ישראל מיד שסהו׃

שמואל א פרק יד

But ה׳ expected more of him, more than he could handle. It certainly seems unfair. But that is the nature of being a king. As Rabbi Shulman has said, we talk about (ראש השנה כה,ב)‎ יפתח בדורו כשמואל בדורו. This means not only that we have to respect the leaders that we have, but we also get the leaders that we deserve (no contemporary politics, please!). The leader of a nation in fact has less free will than the individual:

פלגי מים לב מלך ביד ה׳; על כל אשר יחפץ יטנו ׃

משלי כא:א

מים עמקים עצה בלב איש׃ ואיש תבונה ידלנה׃

משלי כ:ה

הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו, לא כן לב המלך, אחר שבבחירותו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים, לכן ליבו זה הכללי הוא ביד ה׳, והוא בענייני הכלל משולל הבחירה. ומדמהו לפלגי מים, שהמים, ברדתם מהררי עד…ישתדלו האנשים לחפור להם תעלה ולהטותם אל מקומות הצריכים, וליישרם ולהסב אותם מן מקומות הבלתי צריך…כן לב מלך… ביד ה׳ ויטה אותם כפי רצונו, בהנהגת הכלל…

מלבי״ם, משלי כא:א

Erel Segal-Halevi points out that the tells us that Saul changed in this way, in his לב:

והיה כהפנתו שכמו ללכת מעם שמואל ויהפך לו אלקים לב אחר; ויבאו כל האתות האלה ביום ההוא׃

שמואל א י:ט

Rabbi Joshua Cypess points out that the people asked for a king inappropriately, and Saul’s appointment was a divine מדה כנגד מדה:

כי תבא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה; ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי׃

דברים יז:יד

ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך; עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים׃

שמואל א ח:ה

So what do we expect from a Jewish king?

א למנצח מזמור לדוד׃
ב ה׳ בעזך ישמח מלך; ובישועתך מה יגיל (יגל) מאד׃
ג תאות לבו נתתה לו; וארשת שפתיו בל מנעת סלה׃
ד כי תקדמנו ברכות טוב; תשית לראשו עטרת פז׃
ה חיים שאל ממך נתתה לו; ארך ימים עולם ועד׃
ו גדול כבודו בישועתך; הוד והדר תשוה עליו׃
ז כי תשיתהו ברכות לעד; תחדהו בשמחה את פניך׃
ח כי המלך בטח בה׳; ובחסד עליון בל ימוט׃
ט תמצא ידך לכל איביך; ימינך תמצא שנאיך׃
י תשיתמו כתנור אש לעת פניך;
ה׳ באפו יבלעם; ותאכלם אש׃
יא פרימו מארץ תאבד; וזרעם מבני אדם׃
יב כי נטו עליך רעה; חשבו מזמה בל יוכלו׃
יג כי תשיתמו שכם; במיתריך תכונן על פניהם׃
יד רומה ה׳ בעזך; נשירה ונזמרה גבורתך׃

תהילים פרק כא

להיות בשמחה תמיד

What does ישמח מלך mean? שמחה is different from צחוק.‎ צחוק, laughter, is the response to things that are incongruous, that don’t fit together. We find humor in puns, pratfalls and the unexpected blessing, and to these we laugh. Sometimes the distance between what we want and what reality presents us with is so great, we say “if I don’t laugh, I’ll cry.” שמחה, joy, is different. שמחה is the feeling that things are as they should be, that everything has worked out, the feeling of נחת רוח.

David describes the ideal king as one who feels that confidence in the עז and ישועה of ה׳, in contrast to Saul who could not wait for Samuel, who needed to go to the בעלת אוב. Such a king will victorious as ה׳ fulfils his (the king’s) desires, and even anticipates them (תקדמנו ברכות טוב).

The introduction ends (at סלה) with the reward: ה׳ will fulfill ארשת שפתיו.

המלך בטח בה׳

The two verses of the introduction are expanded in the remainder of the פרק:

The ideal king is not interested in his own aggrandizement; he sees his glory in ה׳'s salvation: גדול כבודו בישועתך.

Part one ends with the summary, כי המלך בטח בה׳.

The perek then describes the battle with the wicked; again, it is all ה׳'s work.

תשיתמו שכם

שכם is a hard word to translate. Hirsch translates it with its usual meaning, shoulder, as somehow G-d setting His shoulder to pull the bow, במיתריך תכונן. Most commentators translate it in the sense of (בראשית מח:כב)‎ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, a portion. The verse is read as “ה׳ set them (the king’s enemies) apart, so they can be shot down”.

And David, who is this ideal king (at least the David of תהילים is), ends with נשירה ונזמרה גבורתך.