א ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלק; וישב דוד בצקלג ימים שנים׃
ב ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול ובגדיו קרעים ואדמה על ראשו; ויהי בבאו אל דוד ויפל ארצה וישתחו׃
ג ויאמר לו דוד אי מזה תבוא; ויאמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי׃
ד ויאמר אליו דוד מה היה הדבר הגד נא לי; ויאמר אשר נס העם מן המלחמה וגם הרבה נפל מן העם וימתו וגם שאול ויהונתן בנו מתו׃
ה ויאמר דוד אל הנער המגיד לו; איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו׃
ו ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו; והנה הרכב ובעלי הפרשים הדבקהו׃
ז ויפן אחריו ויראני; ויקרא אלי ואמר הנני׃
ח ויאמר לי מי אתה; ויאמר (ואמר) אליו עמלקי אנכי׃
ט ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ; כי כל עוד נפשי בי׃
י ואעמד עליו ואמתתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו; ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרעו ואביאם אל אדני הנה׃
יא ויחזק דוד בבגדו ויקרעם; וגם כל האנשים אשר אתו׃
יב ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב; על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה׳ ועל בית ישראל כי נפלו בחרב׃
The Strong Horse
The text reminds us that the previous chapters described two contemporaneous battles: David vs. Amalek and Saul vs. Philistines. The contrast is palpable. Saul is dead and Israel is lost while David is victorious and has just gone around the cities of southern Judah giving out the spoils of war. We have talked about the fact that Israel did not eulogize Saul appropriately; Tosaphot suggests that this was from an awareness of David’s growing power. Even those loyal to Saul were afraid to say so explicitly:
י״ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד.
The משבצות זהב finds a hint to this in the wording: Saul is just שאול, with no title. He cites the gemara about how insulting that is:
(שמואל א יג) בן שנה שאול במלכו. אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה? אחויאו ליה לרב נחמן סיוטא בחלמיה .אמר נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש. הדר חזא סיוטא בחלמיה. אמר נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל.
The Bearer of Bad News
The messenger who comes בגדיו קרעים ואדמה על ראשו reminds us of a previous incident:
י וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד; ויפל מישראל שלשים אלף רגלי׃
יא וארון אלקים נלקח; ושני בני עלי מתו חפני ופינחס׃
יב וירץ איש בנימן מהמערכה ויבא שלה ביום ההוא; ומדיו קרעים ואדמה על ראשו׃
יג ויבוא והנה עלי ישב על הכסא יך (יד) דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלקים; והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר׃
The navi is pointing out how ספר שמואל א ends exactly how it began: with Israel lost, under Philistine rule.
Kismet
The refugee identifies himself as an עמלקי (which seems to escape David’s notice for the moment) which highlights the tragedy of the moment. Not only is Saul about to lose his kingdom to the enemy he has fought his whole career, he is now going to lose his life to the enemy that was his greatest public mistake. And there is a hint to his suffering from his greatest personal mistake, the slaughter of the כהנים of נב, in his expression אחזני השבץ:
אחדני רתיתא, ומדרש אגדה משום עון הכהנים שהרג וכתוב בהן כתנת תשבץ.
ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט; ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי׃
All Dead
The question that bothers everybody is the contradiction between the refugee’s story and the actual narrative of Saul’s death: did he commit suicide or was he killed by the עמלקי? Radak suggests the עמלקי was flat out lying:
שכזב שלא המיתהו שהרי הוא נפל על חרבו ומת.
He identifies himself as a עמלקי, figuring “the enemy of my enemy is my friend.” Saul hates Amalek, Saul hates David, so David must love Amalek. What better way to curry favor with the big powerful warlord than to boast of having finished off his enemy? Of course, he is wrong. Badly wrong.
But the wording doesn’t actually imply a contradiction. Saul asks מתתני, which is different from המתני.
Miracle Max: Whoo-hoo-hoo, look who knows so much. It just so happens that your friend here is only MOSTLY dead. There’s a big difference between mostly dead and all dead. Mostly dead is slightly alive. With all dead, well, with all dead there’s usually only one thing you can do.
Inigo Montoya: What’s that?
Miracle Max: Go through his clothes and look for loose change.
The Malbim points out that Saul was still alive (barely) after falling on his sword. מותת means the death blow, the coup de grace:
גמרתי מיתתו (שכבר הומת ע״י החרב שנפל עליה).
We’ve seen this a few times, most notably when David kill Goliath:
נ ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן ויך את הפלשתי וימתהו; וחרב אין ביד דוד׃
נא וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו; ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו׃
Tearing kriyah
One more note, on ויחזק דוד בבגדו ויקרעם. Tearing garments as a sign of mourning occurs multiple times in תנ״ך, but here is the source to tearing over a public tragedy.
פירשו חז״ל (מו״ק כו,א) כפי ההלכה שקורעים על נשיא ועל אב ב״ד ועל צרת ישראל, וז״ש על שאול, שהיה נשיא; ועל יהונתן, שהיה אב״ד; ועל עם ה׳, הם הסנהדרין; ועל בית ישראל, כולו, שנפלו בחרב.
יג ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה; ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי׃
יד ויאמר אליו דוד; איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה׳׃
טו ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו; ויכהו וימת׃
טז ויאמר אליו דוד דמיך (דמך) על ראשך; כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה׳׃
Now, after mourning Saul all day, David comes back to interrogate the Amalekite, who clarifies his status (still probably thinking that he needs to play up being Amalekite to impress David).
לא שאל מאיזה עם שהרי שמע מספור דבריו כי עמלקי הוא אלא שאל לו מאיזה מקום כלומר אם היה גר בארצו שהיא ארץ עמלק ואיך נקרה אל המלחמה והוא ענה כי גם אביו בא מארץ עמלק וגר בארץ ישראל וכן פירש כל גר סתם ויש מהם גר שנתגייר ושב לדת ישראל ואפשר שזה ר״ל כשאמר בן איש גר עמלקי שנתגייר ושב לדת ישראל.
And this is an important point. The command to wipe out Amalek is to destroy the nation, not literally the people. We are commanded to offer them peace:
איזו היא מלחמת מצוה—זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם.
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו לשלום—אחד מלחמת הרשות, ואחד מלחמת מצוה: שנאמר (דברים כ:י) ”כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום“ . אם השלימו, וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח עליהן—אין הורגין מהן נשמה.
אם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים.
David, of course, does not consider himself an enemy of Saul but his successor. He has the refugee killed in cold blood, which seems brutal and unwarranted, and rather than do it himself, he has one of his men kill him. The משבצות זהב cites רב משה דוד ואלי that אחד מהנערים means המיוחד מהנערים, as with Avimelech (בראשית כו:י) ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו; כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם׃. He hypothesises that this was Avishai, who told David when they came upon Saul in the cave:
ח ויאמר אבישי אל דוד סגר אלקים היום את אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו׃
ט ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו; כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה׃
But why kill him at all?
יש לתמוה מדוע צוה דוד להרגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו…ואעפ״י שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במערה ואעפ״י שהיה רודפו והיה מותר להרגו.
גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודית פיו אלא על פי שני עדים׃ וזה שהרג יהושוע עכן ודויד לגר עמלקי בהודית פיהם הוראת שעה הייתה או דין מלכות היה.
I think the Rambam’s הוראת שעה here is not the הוראת שעה of a נביא (where ה׳ commands a violation of what we understand ה׳'s will) or the halachic הוראת שעה (where we have two valid competing halachic principles, and and social reality leads us to choose one that would not usually be chosen). I think he is defining דין מלכות, that a king has the power of life and death, and decided that the precendent—allowing a subject to kill the king, even when the king commands it—was too dangerous to allow the עמלקי to live.
Alea iacta est
This, then, is a defining moment for David. I see this as similar to Julius Caesar on the banks of the Rubicon, deciding whether to enter Rome and start a civil war. David has been acting like a king in Ziklag, but with this act he is either a halachic king or a common murderer. He knows this is the law; he had a similar conversation with Avigail about killing Naval:
אמר לה מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם.
This was his statement: Saul is dead. I am now the legitimate king of all Israel with all the power that this entails.