<blockquote lang="he"><p>ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה; וילך דוד ויבא יער חרת׃</p>
<footer class="source">שמואל א כב:ה</footer></blockquote>
<p>The מפרשים ascribe two perakim of תהילים to this time of David's return to יהודה. The first is familiar to us:</p>
<blockquote lang="he"><p><em>בנאות דשא</em> מדבר בדוד בשעה שהיה בורח מפני שאול. מה כתיב שם (שמואל א כב:ה) וילך דוד ויבא יער חרת. שהיה מנוגב כחרת והרטיבו הקב״ה מטובו של עולם שנאמר (תהלים סג:ו) כמו חלב ודשן תשבע נפשי. </p>
<footer class="source"> מדרש שוחר טוב, כג </footer></blockquote>
<p>Interestingly, רש״י brings the quote as שהיה מנוגב כחרס, which makes the point even stronger but supports the idea that Rashi spoke Ashkenazis. </p>
<blockquote lang="he"><p><b>א</b> מזמור לדוד: ה׳ רעי לא אחסר׃<br>
<b>ב</b> בנאות דשא ירביצני; על מי מנחות ינהלני׃<br>
<b>ג</b> נפשי ישובב; ינחני במעגלי צדק למען שמו׃<br>
<b>ד</b> גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי;<br>שבטך ומשענתך המה ינחמני׃<br>
<b>ה</b> תערך לפני שלחן נגד צררי;<br>דשנת בשמן ראשי כוסי רויה׃<br>
<b>ו</b> אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי;<br>ושבתי בבית ה׳ לארך ימים׃</p>
<footer class="source">תהילים פרק כג</footer></blockquote>
<h2>The Grass is Always Greener</h2>
<p>David invokes an image of peace, lying on the grass by the river. More specifically, it invokes the terms used to describe Eden:</p>
<blockquote lang="he"><p><b>יא</b> ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ; ויהי כן׃
<b>יב</b> ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו; וירא אלקים כי טוב׃</p>
<footer class="source">בראשית פרק א</footer></blockquote>
<blockquote lang="he"><p><b>ט</b> ויצמח ה׳ אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע׃
<b>י</b> ונהר יצא מעדן להשקות את הגן; ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים׃</p>
<footer class="source">בראשית פרק ב</footer></blockquote>
<p>But he's not in Eden; he's in יער חרת, the "carved" rocky woods; in רש״י's terms, as dry as baked clay. He is not hallucinating: he knows where he is (in the גיא צלמות, the shadow of death) but he is calm and at peace since he knows that ה׳ is guiding him.</p>
<h2>Sticking Point</h2>
<p>The phrase שבטך ומשענתך is striking (pun intended). Both are rods of a sort, but with very different meanings:</p>
<blockquote lang="he"><p><b>יח</b> וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף; ולא ימות ונפל למשכב׃
<b>יט</b> אם יקום והתהלך בחוץ <em>על משענתו</em> ונקה המכה: רק שבתו יתן ורפא ירפא</p>
<p><b>כ</b> וכי יכה איש את עבדו או את אמתו <em>בשבט</em> ומת תחת ידו נקם ינקם׃
<b>כא</b> אך אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא׃</p>
<footer class="source">שמות פרק כא</footer></blockquote>
<p>David appreciates ה׳'s presence, whether supporting him or disciplining him. Both remind him that ה׳ is his shepherd and both are comforting (if sometimes painful).</p>
<h2>Oil Change</h2>
<p>The next pasuk is a three-fold image of excess ברכה: not only defeating his enemies but feasting while they watch impotently; not just anointed but "fertilized" with oil, and his cup running over. We see this image of the overflowing שמן המשכה as a symbol of ברכה elsewhere:</p>
<blockquote lang="he"><p><b>א</b> שיר המעלות לדוד;<br>הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד׃<br>
<b>ב</b> כשמן הטוב על הראש <br>ירד על הזקן זקן אהרן;<br>שירד על פי מדותיו׃</p>
<footer class="source">תהילים פרק קלג</footer></blockquote>
<p>And these are the symbols of kingship as well: the oil that anointed him, the שלחן that in the משכן was the symbol of the כתר מלכות:</p>
<blockquote lang="he"><p><em>תערוך לפני שלחן</em> זה המלכות. <em>נגד צוררי</em> זה דואג ואחיתופל.</p>
<footer class="source">ילקוט שמעוני, תהלים, פרק כג , רמז תרצ׳ד</footer></blockquote>
<p>And the royal goblet, like the גביע of יעקב.</p>
<p>And David ends with a "but"--אך. All this goodness is for one purpose, the one thing I seek. I would translate that last line as "Even though goodness chase after me, I would sit in בית ה׳ forever".</p>
<hr>
<blockquote lang="he"><p><b>א</b> למנצח מזמור לדוד׃<br>
<b>ב</b> בך ה׳ חסיתי אל אבושה לעולם; בצדקתך פלטני׃<br>
<b>ג</b> הטה אלי אזנך מהרה הצילני;<br>היה לי לצור מעוז לבית מצודות; להושיעני׃<br>
<b>ד</b> כי סלעי ומצודתי אתה; ולמען שמך תנחני ותנהלני׃<br>
<b>ה</b> תוציאני מרשת זו טמנו לי; כי אתה מעוזי׃<br>
<b>ו</b> בידך אפקיד רוחי; פדית אותי ה׳ א<span style="color: black; font-size: 14px; text-align: start; line-height: 1.35;">־</span><span style="line-height: 1.35;">ל אמת׃</span></p><p>
<b>ז</b> שנאתי השמרים הבלי שוא; ואני אל ה׳ בטחתי׃<br>
<b>ח</b> אגילה ואשמחה בחסדך;<br>אשר ראית את עניי; ידעת בצרות נפשי׃<br>
<b>ט</b> ולא הסגרתני ביד אויב; העמדת במרחב רגלי׃<br>
<b>י</b> חנני ה׳ כי צר לי;<br>עששה בכעס עיני; נפשי ובטני׃<br>
<b>יא</b> כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה;<br>כשל בעוני כחי; ועצמי עששו׃<br>
<b>יב</b> מכל צררי הייתי חרפה ולשכני מאד ופחד למידעי;<br>ראי בחוץ נדדו ממני׃<br>
<b>יג</b> נשכחתי כמת מלב; הייתי ככלי אבד׃<br>
<b>יד</b> כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב;<br>בהוסדם יחד עלי; לקחת נפשי זממו׃<br>
<b>טו</b> ואני עליך בטחתי ה׳; אמרתי א־לי אתה׃<br>
<b>טז</b> בידך עתתי; הצילני מיד אויבי ומרדפי׃<br>
<b>יז</b> האירה פניך על עבדך; הושיעני בחסדך׃<br>
<b>יח</b> ה׳ אל אבושה כי קראתיך; יבשו רשעים ידמו לשאול׃<br>
<b>יט</b> תאלמנה שפתי שקר; הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז׃<br>
<b>כ</b> מה רב טובך אשר צפנת ליראיך;<br>פעלת לחסים בך; נגד בני אדם׃<br>
<b>כא</b> תסתירם בסתר פניך מרכסי איש;<br>תצפנם בסכה; מריב לשנות׃<br>
<b>כב</b> ברוך ה׳; כי הפליא חסדו לי בעיר מצור׃<br>
<b>כג</b> ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך;<br>אכן שמעת קול תחנוני; בשועי אליך׃<br>
<b>כד</b> אהבו את ה׳ כל חסידיו;<br>אמונים נצר ה׳; ומשלם על יתר עשה גאוה׃<br>
<b>כה</b> חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳׃</p>
<footer class="source">תהילים פרק לא</footer></blockquote>
<blockquote lang="he"><p>המזמור הזה הוסד על מה שע״י נבואת גד שישוב לארץ יהודה וע״י תשובת האו״ת שילך לקעילה.</p>
<footer class="source">מלבי״ם, תהילים לא:א, ד״ה למנצח</footer></blockquote>
<h2>How Embarrassing</h2>
<p>בושה, embarrassment, has a very specific meaning in תהילים. It refers to the shame of praying to ה׳ and not being answered (realizing that sometimes, "No" is an answer; the shame is in being ignored entirely). Thus (תהילים כב:ו) אליך זעקו ונמלטו; בך בטחו ולא בושו׃ So here David expresses his confidence in ה׳, as in the perek we just analyzed, but then turns from confidence to a prayer: Please, ה׳, listen to me, be my rock and strength (that's where the פיוט of מעוז צור comes from). He then jumps back to a statement of fact: ה׳ <em>is</em> my rock and my fortress (especially since he has just abandoned the מצודה in Moab to come to the desert of Yehudah). And then he goes back to asking ה׳, תוציאני מרשת זו. And then the confidence that we quote in אדון עולם, בידך אפקיד רוחי.</p>
<p>What's going on here? Doesn't David trust ה׳ to keep him safe? Didn't גד הנביא just tell him to go back? The reason is the same as יעקב's when he prayed to be saved from עשו, even though ה׳ had promised to save him:</p>
<blockquote lang="he"><p>נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו.</p>
<footer class="source">רש״י, בראשית כב:יא, ד״ה קטנתי מכל החסדים</footer></blockquote>
<p>But what חטא is דוד guilty of? I think he spells it out in the next psukim.</p>
<h2>Anger Management</h2>
<p>He's just discovered his faith in ה׳'s salvation, ואני אל ה׳ בטחתי, but saying about those who still look to הבלי שוא, it's a little harsh to say שנאתי. And it reflects a lack in him--he may have faith in ה׳ but he has lost faith in people. He is happy (אגילה ואשמחה) that העמדת במרחב רגלי, "You have made me stand in wide-open spaces", but still צר לי, "I feel constricted". Why? עששה בכעס עיני; נפשי ובטני. The anger I feel is eating away at me inside, at my very existence. This goes back to what <a href="/The+Madness+of+King+Saul/">we talked</a> about when שאול had his רוח רעה: (שבת ל:ב) אין שכינה שורה לא מתוך עצבות...אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. We mentioned, when looking at the previous perek on (תהילים ל:ד) ה׳ העלית מן שאול נפשי, (נדרים כב:א) כל הכואס כל מיני גהינום שולטין בו and he cannot connect to the שכינה. </p>
<h2>נפש, רוח, נשמה</h2>
<p>We need to take a moment and look at this phrase, עיני נפשי ובטני. It's parallel to the word עצמי, my bones, later; though I would translate that as "my עצם, my identity". I think it's a reference to the Kabbalistic idea that the soul (for lack of a better word) has three parts:</p>
<blockquote lang="he"><p>...דע לך, כי האדם שהוא בעל חי ישלו נפש והנפש הזאתיש לה כוחות מחולקות.</p>
<p>ובאר ענין כוחות אלו: כח טבאי, הוא כח המקבל ההזנה שהאדם נזן ודוחה למותרות הטבע ומגדל את הגוף באורך וברוחב כאשר הוא...</p>
<p>הכח השני הוא כח החיוני שממנו החיות, ועל ידי כח זה האדם הוא מתנועע ממקום למקום...</p>
<p>הג׳ הוא כח נפשי. הכח הזה יבאו ממנו כוחות הרבה כמו כוחות החושים החמשה וכח המחשבה והדמיון והזכרון והשכל...</p>
<p>ורבותינו ז״ל חלקו אלו הכוחות...החלק האחד הם כחות ש גופניים; החלק הב׳ הם כחות הנפשיים; החלק הג׳ הם כחות השכליים...וקראו אותם רוח, נפש, ונשמה וכך ראוי לקרות אותם.</p>
<footer class="source">מהר״ל, דרך החיים על אבות ד:כא</footer></blockquote>
<p>(Most modern sources call them נפש, רוח and נשמה. The wording varies in different sources, and the same word may refer to multiple concepts, but the ideas are consistent.)</p>
<p>So David is saying כשל בעוני כחי, his strength is being sapped by his sin. And what is his sin? It is that which is rotting his עצם, every part of his נשמה. It is his anger that is cutting him off from ה׳. And what is he angry about?</p>
<h2>Wanted and Unwanted</h2>
<p>מכל צררי הייתי חרפה; my enemies have made me a disgrace, and now my former friends and neighbors are afraid to be seen with me. I've gone from being the hero of the battle of Elah to an enemy of the state. I have been forgotten like a lost utensil.</p>
<h2>How Embarrassing, Redux</h2>
<p>What is striking is that David does not pray to have his anger cured, to be given נחת רוח; I don't think he is at that point yet. He just reiterates his faith in ה׳ and asks that האירה פניך על עבדך, don't reject me despite my unworthiness; ה׳ אל אבושה כי קראתיך--don't embarrass me (in the sense above) when I call. Give me the reward that you have hidden away for the righteous.</p>
<p>David asks to be protected from those conspiring against him; רכסי איש is from the pasuk in תצוה (שמות כח:כח) וירכסו את החשן מטבעתו אל טבעת האפוד. David's enemies imagined as tied together.</p>
<h2>חזק ואמץ</h2>
<p>The last 4 psukim are addressed to the audience. He starts with a ברכה that ה׳ has physically saved him, then says that in his panic he felt נגרזתי מנגד עיניך. It's different from the pasuk in הלל, (קטז:א תהילים) אני אמרתי בחפזי: כל האדם כזב; here he is concerned with his relationship with הקב״ה. גרז is related to but stronger than גזר, cut off. It is used for an axe (דברים יט:ה) ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו ב<em>גרזן</em> לכרת העץ. But David says he should have had faith in that as well; שמעת קול תחנוני. So his message is חזקו ויאמץ לבבכם; know that not only will ה׳ save you, He will listen to your prayers even if you don't completely deserve it.</p>