ויאמר לו יהונתן מחר חדש; ונפקדת כי יפקד מושבך׃ Why does it matter that tomorrow is ראש חודש? As מצודת דוד says, והיה מדרך כל אכלי שולחן המלך לבוא לבו אל השולחן ולא יעדרו, אבל בשאר הימים היה מי מהם לפעמים נמנע מלבוא. That is important because the question becomes, how did they know that tomorrow would be ראש חודש? The Hebrew months are based on witnesses seeing the new moon. The cycle of the moon is about 29.5 days, so a month could be 29 or 30 days long. If witnesses came on the 30th day of the month, then that was ראש חודש and the previous month was only 29 days. If the moon wasn't seen until after sundown on the 30th then the 31st would be declared ראש חודש and the previous month had 30 days. So there was no real way to determine when ראש חודש would be in advance. How did David and Jonathan know that tomorrow there would be a state dinner at which everyone was expected? One possible answer is that today, the day on which they are talking, was the 30th of the month in the evening. If the witnesses hadn't come yet, then clearly ראש חודש would be tomorrow. But then it is hard to understand what happens later (פסוק כז) ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד. Why would David's absence be noted on a day that has no significance? מצודת דוד is aware of the problem and explains כי חשב, אם היה מקרה, היה לו לבוא היום חולפו, עם שאין הדבר קבוע בכל יום מימות החול. רבינו חננאל used this incident to decide the הלכה (an opinion shared by רב סעדיה גאון): קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראית הלבנה, הראיה: שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכםה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום וירח בלילה...ומהיכן היו קובעים חדשים על פי ראית הלבנה, אלא בודאי עקר המצוה בכתוב על פי החשבון...וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן...ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולא שעל פי החשבון היו קובעים, כי אולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש. ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש...שהיו באותו החדש שני ימים של ראש חדש כמנהגנו עד עכשו בהיות החדש יוצא [כלומר מעובר] But the רמב״ם disagrees vociferously: ...כאשר התבאר לקצת המחודדים שהחשבון מכוין הראייה בשום פנים חזר להכחיש הראות ואמר שאין אנחנו עושין על פי הראיה והעיקר החשבון התוריי...יהיו דברי בידו מחיר ביד כסיל He holds that the fundamental מצוה is to sanctify the month based on the testimony of eyewitnesses. But we clearly know when the new moon will appear (even the pre-Sinai Babylonians could calculate that). What do we do with that knowledge? Two things: א דבר ידוע וברור שאם יוציא לך החשבון שהירח ייראה בלילה אפשר שייראה ואפשר שלא ייראה מפני העבים שמכסין אותו; או מפני המקום שהוא גיא או שהיה הר גבוה כנגד רוח מערב... ... ד לפיכך ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בליבם שהן זמן הראייה ומקומה; ושואלין את העדים באיזה מקום ראיתם... ה עדים שראו את החודש בזמנו ובאו והעידו וקיבלום בית דין וקידשו את החודש הזה הראשון ומנו תשעה ועשרים יום מן היום המקודש וליל שלושים לא נראה הירח מפני שאי אפשר לו להיראות או מפני שכיסוהו עבים; והרי בית דין מצפין לו כל יום שלושים כמו שביארנו ולא באו עדים ועיברו את החודש ונמצא יום ראש החודש השני יום אחד ושלושים כמו שביארנו׃ ... י וכל שתמצא בתלמוד מדברים שמראין שבית דין סומכין על החשבון ומפי משה מסיניי שהדבר מסור להם והרשות בידם לחסר או לעבר וכן זה שחיסר רבי תשעה חודשים בשנה וכל כיוצא בזה הכול על עיקר זה הוא בנוי בזמן שלא נראה החודש בזמנו׃ יא וכן זה שאמרו חכמים שמעברין את החודש לצורך הוא בחודשים אלו שמעברין אותן לפי חשבון ועושין אחד מלא ואחד חסר; ויש להם לעבר חודש אחר חודש או לחסר. כזה הוא שמעברין לצורך מפני שלא נראה הירח בזמנו; אבל בעת שייראה הירח בזמנו שהוא תחילת היותו נראה אחר שנתקבץ עם השמש מקדשין לעולם ואי אפשר לא לדחות ולא לעבר׃ יב וכל הדברים האלו בזמן שיש שם בית דין וסומכין על הראייה; אבל בזמנים אלו אין סומכין אלא על הקביעה בזה החשבון האמצעי הפשוט בפי כל ישראל כמו שביארנו בהלכות אלו׃ We use the calculated מולד to interrogate the witnesses, and to declare ראש חודש if and only if witnesses do not appear. Note that in that case the רמב״ם says ועיברו את החודש, not וקידשו את החודש. קדוש החודש depends on witnesses, even if the calendar itself does not. As an interesting aside, the רמב״ם comments: וטעם כל אלו החשבונות, ומפני מה מוסיפים מניין זה, ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר--היא חכמת התקופות והגימטריות, שחיברו בה חכמי יוון ספרים הרבה, והם, המצויים עכשיו ביד החכמים; אבל הספרים שחיברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר, לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים, בראיות ברורות הם, שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם--אין חוששין למחבר, בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים; שכל דבר שנתגלה טעמו, ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי--אין סומכין על זה האיש שאמרו, או שלימדו; אלא על הראיה שנתגלתה, והטעם שנודע. And what about רבינו חננאל's argument that they kept two days of ראש חודש when the month was מעובר? The מהרש״א argues otherwise, from a story in the Gemara (about 1100 years after David). We all know the story of the תנור של עכנאי, when רבי אליעזר argues with the rest of רבנן and brings miraculous proofs and even a voice from heaven to prove him right. רבי יהושע answered לא בשמים היא; we decide הלכה based on the Torah we have. What is less known is the aftermath of that story: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר״א ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו [a euphemism for excommunication]...אימא שלום דביתהו דר״א אחתיה דר״ג הואי מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר״א למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר...אשכחתיה דנפל על אנפיה אמרה ליה קום קטלית לאחי אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה מנא ידעת? אמרה ליה כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. סבורה היתה שיהא החודש חםר וקבוע ביום ל׳ ולא יפול ביום החודש על פניו; והיתה מלא ולא נקבע עד יום שלשים ואחד, ולא נזהרה בו ביום ל׳ ונפל על פניו. ...ואפשר זה בזמנם שהיו מקדשין על פי הראייה ולא היו מחזקין ר״ח גם ביום ל״א, אבל אנו נוהגים גם במלא לנהוג ר״ח גם ביום ל׳. We only keep two days of ראש חודש because of the uncertainty of when the witnesses would arrive, like the two days of Yom Tov outside of Israel. When did that custom start? We know from the ירושלמי (ערובין ג:ט) שני ימים טובים של ראש השנה שהן מתקנת נביאים הראשונים. But it would seem that the two days of ראש חודש was a much later development. However, I think we can accept part of רבינו חננאל's explanation. There is a difference between the הלכות of ראש חודש and the customs around it. While only one day is (מדאוריתא) ראש חודש, it is possible that events like the state dinners that presumably required advance planning, they actually observed two days, whether the month was מלא or חסר. Having two days meant that one could miss one for emergencies but missing both would be unforgivable lèse-majesté. Thus “מחר חדש” may mean that tomorrow is the day we celebrate the new moon, even if the actual holiday is a day later. The משבצות זהב points out that ראש חודש was a time for paying respects to the נביא, as in (מלכים ב ד:כג) יאמר מדוע אתי (את) הלכתי (הלכת) אליו היום לא חדש ולא שבת; ותאמר שלום; and the מקדש, as in (ישעיהו סו:כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו; יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה׳. Perhaps the idea of paying respects to the king on ראש חודש is part of the same idea, which makes David's absence even more of an insult.