{:style=color:red}
🚧🏗️ Page Still Under Construction
We've talked before (<//Command Performance>) about laziness and the need for diligence in work and in עבודת ה׳. Shlomo continues that theme in the last psukim of משלי פרק יט:
{:he}
>טמן עצל ידו בצלחת; גם אל פיהו לא ישיבנה׃
--משלי יט:כד
That's a nice image of עצלות: starting but not having the drive to finish the job. Now, actually starting *is* a good start.
{:he}
>(שמות יט:ה) <em>ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ</em>: ”ועתה“, עכשו קבלו עליכם, שכל התחלות קשות.
--מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ ב:ט
>[I]t’s a little sad when you don’t at least try to get what you want.
>
My mental model is: Inside my head there’s a guy named Jim. When I decide I want to do something, Jim does a calculation:
>
How much time and energy will this take, and how much reward will it bring?
>
If Jim thinks the reward on effort is too low, he puts a “tax” on that activity. It’s still possible to do it, but it requires a lot of willpower. (Something glucose executive function dopamine something ego depletion norepinephrine.) Empirically, I don’t do those things. Jim wins.
--Dynomight, [_Taxonomy of procrastination_](https://dynomight.substack.com/p/procrastination)
But this is a different form of laziness. This is Jim popping up later and saying: See, this is taking too much time and energy. Just stop now and give up.
{:he}
>וענין מליצת הפסוק הזה, כי העצלן כאשר
יעשה פעולה, לא יכלנה ותבין מזה לענין היראה כי העושה מצוה ולא ישלים
מלאכתה יקרא עצל במלאכת שמים. ואז״ל (במדבר רבה כב:ד): מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור.
--רבינו יונה, משלי יט:כד
That rule, אומרים לו גמור, comes from Pinchas and the war with Midyan:
{:he}
> <b>ו</b> וישלח אתם משה אלף למטה לצבא; אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו׃ <b>ז</b> ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה; ויהרגו כל זכר׃
--במדבר פרק לא
{:he}
><em>וישלח אתם משה</em>: אמר הקדוש ברוך הוא למשה (במדבר לא:ב): נְקֹם נִקְמַת, אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים...למה שלח פינחס? אמר, מי שהתחיל במצוה הוא גומר; הוא השיב את חמתו והכה את המדינית, הוא יגמר מצותו.
--במדבר רבה כב:ד
Starting is a good first step, but you have to put in the effort to finish the job.
----
And Shlomo points out that the עצל turns into the לץ, the lazy becomes cynical: "None of this matters anyway". That's the fable of the Fox and the Grapes.
{:.oldstyle}
>
>
A Fox one day spied a beautiful bunch of ripe grapes hanging from a vine trained along the branches of a tree. The grapes seemed ready to burst with juice, and the Fox's mouth watered as he gazed longingly at them.
>
The bunch hung from a high branch, and the Fox had to jump for it. The first time he jumped he missed it by a long way. So he walked off a short distance and took a running leap at it, only to fall short once more. Again and again he tried, but in vain.
>
Now he sat down and looked at the grapes in disgust.
>
"What a fool I am," he said. "Here I am wearing myself out to get a bunch of sour grapes that are not worth gaping for."
>
And off he walked very, very scornfully.
>
*There are many who pretend to despise and belittle that which is beyond their reach.*
--The Æsop for Children, [_The Fox & the Grapes_](https://read.gov/aesop/005.html)
{:he .lines}
><b>כה</b> לץ תכה ופתי יערם; והוכיח לנבון יבין דעת׃
<b>כו</b> משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר׃
<b>כז</b> חדל בני לשמע מוסר; לשגות מאמרי דעת׃
<b>כח</b> עד בליעל יליץ משפט; ופי רשעים יבלע און׃
--משלי פרק יט
We have talked many times about the לץ. The cynic is destructive because they ruin your inner Jim: he no longer believes anything has any reward, so the calculation “How much time and energy will this take, and how much reward will it bring?” always comes out on the side of “don't bother”.
{:he}
> בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים.
>
בכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה.
--מסילת ישרים ה
But Jews love sarcasm, the cynical comment that subtly undermines others.
{:he}
>ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר; מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים׃
--שמות יד:יא
{:he}
>ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו; אולי ישן הוא ויקץ׃
--מלכים א יח:כז
Part of the problem is that ליצנות is like a power tool. We can't give it up, because it is so useful in the right hands and the right circumstances.
{:he}
>אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא, דכתיב (ישעיהו מו:א-ב) כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ...קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא.
--סנהדרין סג,ב
>We can lock /lashon hara/ away in the forbidden zone, because we are *never* allowed to speak /lashon hara/. We can lock dishonesty away in a forbidden zone, because we are never allowed to lie. We can lock sycophantic flattery away in a forbidden zone, because it is always forbidden. But we cannot do the same for cynicism. We cannot say, "Never be a cynic". It is simply not true. From time to time, you have to be a cynic. Once you've let the genie out of the bottle, though, it's hard to push him back in.
--Rabbi Yissocher Frand, _Emus, Hondas, and Cynicism_, in [_Listen to Your Messages_](https://www.artscroll.com/Books/9781578191390.html), p. 41
{:he}
><b>ג</b> והלא ברור הוא דהתיר זה של ליצנות לאמר הוא בכל פרטיו של צד הרע, דודאי מותר להתלוצץ מכל משהו של רע, וכל בחינת עול...
>
<b>ה</b> הנה התבאר לנו, כי הגדרה של ליצנות היא הריסת בנין החשיבות...ליצנות סתם היא המצאת זלזול לשם ריבוי הזלזול בעולם. אבל ליצנותא דעבודה זרה היא המצאת זלזול לשם ריבוי חשיבות בעולם.
--פחד יצחק פורים, מאמר א
But here, our לץ is not using cynicism as a tool or a weapon (whether for good or for evil) but a way of covering up עצלות. One would hope that when the עצל fails they will realize they need to work harder, but once they get to the point of saying "bunch of sour grapes that are not worth gaping for", they can no longer realize that they've failed at something worthwhile.
So Shlomo says לץ תכה ופתי יערם; rebuking such a person may not affect them, but it's important to speak to the audience. The פתי, the simple, don't have the judgment to decide whether moral behavior is worth it. You need to demonstrate that. Shlomo has previously said:
{:he}
>פתי יאמין לכל דבר; וערום יבין לאשרו׃
--משלי יד טו
That is the definition of ערמה in ספר משלי: not cleverness per se, but the sophistication to know when to take things seriously and when to appreciate sarcasm.
--[A T-Shirt my daughter bought for me](https://www.walmart.com/ip/The-Sarcasm-Is-Strong-With-This-One-T-Shirt/14876771587)
It's not a bad thing. Not always. Learning this is one of Shlomo's goals in this ספר:
{:he}
>לתת לפתאים ערמה;
לנער דעת ומזמה׃
--משלי א:ד
But here, we need to suppress the לץ.
{:he}
><em>לץ תכה ופתי יערם</em>: אע״פ שאין תקוה ללץ בתוכחת ולא בשבט,
ראוי ליסרו ולהכות (ישעיהו כד:ה) כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק למען יווסרו השומעים
ויערימו הפתאים וכענין שכתוב (דברים יט:כ): וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.
--רבינו יונה, משלי יט:כה
The midrash brings a historical example:
{:he}
><em>לץ תכה ופתי יערים</em>: לֵץ תַּכֶּה זה עמלק שנאמר ויחלוש יהושע, וּפֶתִי יַעְרִם זה יתרו, שנאמר (שמות יח:א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ: מלחמת עמלק שמע ובא.
--ילקוט שמעוני על נ"ך תתקנט:טו
It's striking that the war against Amalek did not end the threat.
{:he}
>ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב׃
--שמות יז:יג
They were weakened but not defeated. But the act of fighting back against an Amalek was enough to inspire a Yitro to come and learn more.
And this is part of the lesson of the ארבע בנים of the seder.
{:he}
><b>כא</b> ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם; משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח׃...<b>כו</b> והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבדה הזאת לכם׃
<b>כז</b> ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל; ויקד העם וישתחוו׃
--שמות פרק יב
{:he}
>רשע מה הוא אומר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. ”לכם“, ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר. ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו (שמות יג:ח): בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ”לי“, ולא לו. אלו היה שם, לא היה נגאל.
--הגדה של פסח
The רָשָׁע's answer certainly *seems* sarcastic, as opposed to the more nuanced (דברים ו:כ) מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים of the חָכָם. More than that, we can see subtle differences in how the Torah presents the רָשָׁע compared to the other two sons who ask questions. First, the רָשָׁע doesn't ask. The other two use the verb ישאלך; the רָשָׁע uses יאמרו. He isn't really asking; he's trying to make a point. The other two ask מחר, “later”; the רָשָׁע doesn't. The implication (that I cannot remember where I read) is that the other two have the attitude of נעשה ונשמע, of being willing to serve even without understanding the reason why. The כלי יקר points out that the רָשָׁע is asking in the plural:
{:he}
><em>והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם</em>: עוד קשה שבכ"מ קרא הבנים בלשון יחיד כי להלן נאמר (שמות יג:ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, ובבן התם אמר (שמות יג:יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת. ובבן החכם נאמר בפרשת ואתחנן (דברים ו:כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר. וכאן אמר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, לשון רבים. אלא ודאי שכאן מדבר, בזמן שיקומו הרבה בנים סוררים ויחשבו להרוס פינת עבודה זו ולהשבית את העם ממלאכת עבודת הש״י, ובעבור אותם המהרסים צריכה העבודה שימור ביותר, ועל אותו דור סורר אמר (שמות יב:כה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: תשמרו אותה שלא תהרס...ר״ל והיה צורך זה השימור באותו זמן כי יקומו בניכם בנים משחיתים ויאמרו דרך לעג ”מה העבודה הזאת לכם“ כי בלעגי שפה ידברו אל העם הזה כדי להשביתם ממלאכת עבודת ה׳...ולכך נקט בניכם לשון רבים כי בעבור איזה יחיד המלעיג אינה צריכה שימור כל כך כי בטלה דעתו אצל כל אדם.
--כלי יקר, שמות יב:כו
And so when the Torah says וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה׳ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם it's not addressed to the לץ. To him, we give the הגדה's answer, לי, ולא לו; אלו היה שם, לא היה נגאל. We have to reassure the audience that the פסח ceremony is still meaningful.
{:he}
>פסוק וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח וגו׳ אינו נקשר עם פסוק שלמעלה כלל, והוא מילתא באפי נפשיה, והראיה על זה כי היה לו לומר ”ואמרתם *אליהם* זבח פסח הוא“, כדרך שהזכיר בתשובת כל הבנים (שמות יג:ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, (דברים ו:כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, ולמה שינה כאן וכתב ”ואמרתם זבח פסח“ ולא פירש למי יאמר?
--כלי יקר, שמות יב:כו
And then Shlomo says חדל בני לשמע מוסר; לשגות מאמרי דעת. "Stop listening to mussar"? "From wise words that cause you to err"? That's the opposite of the message of משלי. The מפרשים have to warp the words to make them make sense.
{:he}
><em>חדל בני לשמע וגו׳</em>: מקרא קצר הוא וזהו פרושו: חדל בני לשגות מאמרי דעת בשביל לשמע מוסר.
--רש״י, משלי יט:כז
But Rav Wolbe says it is the voice of the לץ. It is the cynic, the one who's decided that ethics is more work than it's worth, trying to convince the פתי. He is the עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט of the next pasuk.
{:he}
>זהו ענין המוסר לחייות חיי עומק. והנה יש מרחק רב בין *ידיעות עמוקות* ובין *חיים עמוקים*. הן לימוד המוסר והן העבודה המוסרית נוסדו על חכמה עמוקה, כפי שיבואר בע״ה. שניהם פותחים מימד חדש בפנימיות האדם, אשר מי שאינו עוסק בהם בשום אופן אינו יכול
לדעת מהם בדור הזה. ידענו גם ידענו, כי עד היום לא נידם קול ענות חלושה הזאת (משלי יט:כו-כח) חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי־דָעַת--עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ...אולם גם זאת ידענו כי כל פורע מוסר משלם בעד זה, עד חורבן עצמו. כי (משלי טו:לב) פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ. אולם גם זאת ידענו כי אין עסוק המוסר הוא תרופת פלאים אשר העוסק בו מובטח להצלחה...לא קלה היא עבודת האדם. אבל עצה אחרת מלבד עסוק המוסר--אין, וישר הולך יצליח בעה"י.
--הרב שלמה וולבה, עלי שור, חלק שני, פתיחה לשער המוסר
----
And Shlomo ends this section with the reassurance that the lazy cynics will suffer the consequences. As Rav Wolbe said, כל פורע מוסר משלם בעד זה, עד חורבן עצמו.
{:he}
>נכונו ללצים שפטים; ומהלמות לגו כסילים׃
--משלי יט:כט
But this isn't really a negative. It is a statement about potential. יסורים come not to punish, but to discipline. We have seen the word מהלמות before, in <//Pounding Headache>: הַלְמוּת is a kind of hammer.
{:he .lines}
>ידה ליתד תשלחנה
וימינה להלמות עמלים;
והלמה סיסרא מחקה ראשו
ומחצה וחלפה רקתו׃
--שופטים ה:כו
{:he}
>ויחזק חרש את צרף מחליק פטיש את הולם פעם; אמר לדבק טוב הוא ויחזקהו במסמרים לא ימוט׃
--ישעיהו מא:ז
מהלמות thus is what the hammer does, pounding. But הלמות is a specific kind of hammer. דברי הימים describes the crowning of Yoash (who had been hidden from his murderous mother Ataliah):
{:he}
>ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אתו; וימשחהו יהוידע ובניו ויאמרו יחי המלך׃
--דברי הימים ב כג:יא
{:he}
>”ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות“: נזר זו כלילא. ”עדות“, א״ר יהודה אמר רב: עדות הוא לבית דוד שכל הראוי למלכות *הולמתו* וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו.
--עבודה זרה מד,א
{:he}
><em>שבקש להולמו ולא הולמתו</em>: שתשב בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו.
--רש״י, סנהדרין כא,ב
הולמתו means the crown "fit him", presumably cognate with הלום, "to a specific place".
{:he}
>ויאמר אל תקרב *הלם*; של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת־קדש הוא׃
--שמות ג:ה
So a הַלְמוּת is a mallet, a hammer for making things fit. ה׳ applies מהלמות לגו כסילים to reshape them.
{:he}
><em>נכונו ללצים שפטים</em>: אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו יסורין לפי שאני יודע את יצרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משל לעבד רע שהיה נמכר, הלך רבו לקנותו והיה יודע בו שהיה רע לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהם, כיון שסרח הביא הכבלים וכבלו והגלבים והכהו, אמר לו העבד לא הייתי יודע שאני רע למה לקחת אותי, אמר לו לפי שהייתי יודע שאתה רע התקנתי לך כבלים ומגלבים שאם תסרח אני ארדה אותך.
--ילקוט שמעוני על נ"ך תתקנט:טז
Alshich relates this to the halacha in בבא בתרא:
{:he}
>אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו; אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה׳׃
--ויקרא א:ג
{:he}
> יַקְרִיב אֹתוֹ: מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לִרְצוֹנוֹ. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר: ”רוצה אני“.
--בבא בתרא מח,א
Rambam explains the mechanism for כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
{:he}
>מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתב הגט והוא גט כשר...
>
ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס...? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחיב בו מן התורה לעשותו כגון מי שהכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והכה עד שעשה דבר שחיב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
--משנה תורה, הלכות גירושין ב:כ
{:he}
>ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: ”רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם“.
--ברכות יז,א
R' Zadok says that this tells us that תשובה, even if incomplete, accomplishes something.
{:he}
>--פרי צדיק, פרשת וילך ושבת שובה ח:א
במדרש (בראשית רבה כב:יג) פגע בו אדם הראשון [בקין]. אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו. אמר: כך הוא כוחה של תשובה...מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהילים צב:א-ב) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהֹדוֹת לַה׳.
>
ויש להבין: וכי זהו רק הכח של תשובה להתפשר? היינו להקל העונש למחצה...הלא באמת כוחה של תשובה הוא יותר שמכפר הכל ויוכל עוד לעשות מזדונות זכויות!
>
אך הענין דאיתא (בראשית רבה יט:יב) על אדם הראשון ”ואכלתי“ אין כתיב כאן אלא ”ואוכל“: אכלתי ואוכל.
{:he}
>ויאמר האדם; האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ וָאֹכֵל׃
--בראשית ג:יב
>--פרי צדיק, פרשת וילך ושבת שובה ח:א
ולכאורה קשה לומר על אדם הראשון שלא רצה לעזוב דרכו רק אמר שיאכל עוד. אך כבר אמרנו שהפירוש הוא שלאחר שחטא לא האמין בעצמו עוד שיוכל להתגבר על יצרו אחר שכבר נכנס בו ודן בעצמו אם מקודם שלא היה לו היצר הרע היה יכול לכנוס בו ולפתותו כל שכן עתה אחר שכבר חטא בודאי לא יוכל לו ולא היה רוצה לרמות את בוראו. וזה שאמר המדרש שאמר אכלתי ואוכל בהתנצלות שבודאי יאכל עוד. כי הוא ידע שעיקר גדר התשובה הוא כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב:ב) ”עד שיעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם“, וזה לא האמין בעצמו שיוכל להתגבר על יצרו כל כך. אך אחר ששמע מקין שאמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי...על זה אמר כך הוא כוחה של תשובה שמועיל גם בוידוי דברים לבד אף שאינו עוזב עוד העזיבה הראויה עד שיעיד עליו וכו' כנ"ל...
>
והוא על דרך שכתב הרמב"ם בטעם שמועיל גט מעושה בישראל שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני...אבל באמת רצונינו הפנימי הוא לעשות רצון ה' יתברך בשלימות...לכן אז מועיל גם הוידוי פה וזה שאומרים טוֹב לְהֹדוֹת לַה׳.
And that, say Alshich, is what Shlomo is saying here.
{:he}
>הלא כל איש ישראל רוצה בקיום תורה ומצות וזה שהיה ממאן יצרו וחומרו הוא שמאנו וכשהוכה ותשש יצרו ואמר רוצה אני הרי עושה ברצונו. ונבא אל הענין והוא כי הנה הלץ הוא בעל שכל ואין רעתו רק העדר תורה אמר שאם לץ תכה וישוב מדרכו הרעה הנה טוב מאד ונכון כי בעיני שכלו יראה כי רע עליו מעשה הרעה וישוב בכל לבו.
--רב פנינים על משלי יט:כט
Don't be the עצל, starving because they are unable to get the food the last inch to eat. Things that are worth doing are worth doing, and deep down, you have the potential to complete them.
{:.oldstyle}
>"The lid on this jar is stuck," gasped Piglet.
>
"Yes, it ... is, isn't it Here, Pooh, you open it".
>
(Pop.)
>
"Thanks, Pooh," said Piglet
>
"Nothing, really," said Pooh.
>
"How did you get that lid off?" asked Tigger.
>
"It's easy," said Pooh. "You just twist on it like this, until you can't twist any harder. Then you take a deep breath and, as you let it out, *twist*. That's all."
--Benjamin Hoff, [_The Tao of Pooh_](https://www.simonandschuster.com/books/The-Tao-of-Pooh/Benjamin-Hoff/9781668259641), p.76
{:style=color:red}
🚧🏗️ Page Still Under Construction