🚧🏗️ Page Still Under Construction
טמן עצל ידו בצלחת; גם אל פיהו לא ישיבנה׃
That’s what עצלות is: start but can’t finish the job.
וענין מליצת הפסוק הזה, כי העצלן כאשר יעשה פעולה, לא יכלנה ותבין מזה לענין היראה כי העושה מצוה ולא ישלים מלאכתה יקרא עצל במלאכת שזמים. ואז״ל (מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ ב:ט): מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור.
ו וישלח אתם משה אלף למטה לצבא; אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו׃ ז ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה; ויהרגו כל זכר׃
וישלח אתם משה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה (במדבר לא:ב): נְקֹם נִקְמַת, אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים…למה שלח פינחס? אמר, מי שהתחיל במצוה הוא גומר; הוא השיב את חמתו והכה את המדינית, הוא יגמר מצותו.
(שמות יט:ה) ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ: ”ועתה“, עכשו קבלו עליכם, שכל התחלות קשות.
And Shlomo points out that the עצל turns into the לץ, the lazy becomes cynical: “None of this matters anyway”.
A Fox one day spied a beautiful bunch of ripe grapes hanging from a vine trained along the branches of a tree. The grapes seemed ready to burst with juice, and the Fox’s mouth watered as he gazed longingly at them.
The bunch hung from a high branch, and the Fox had to jump for it. The first time he jumped he missed it by a long way. So he walked off a short distance and took a running leap at it, only to fall short once more. Again and again he tried, but in vain.
Now he sat down and looked at the grapes in disgust.
“What a fool I am,” he said. “Here I am wearing myself out to get a bunch of sour grapes that are not worth gaping for.”
And off he walked very, very scornfully.
There are many who pretend to despise and belittle that which is beyond their reach.
כה לץ תכה ופתי יערם; והוכיח לנבון יבין דעת׃ כו משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר׃ כז חדל בני לשמע מוסר; לשגות מאמרי דעת׃ כח עד בליעל יליץ משפט; ופי רשעים יבלע און׃
the לץ
בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים.
בכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה.
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר; מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים׃
ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו; אולי ישן הוא ויקץ׃
אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא, דכתיב (ישעיהו מו:א-ב) כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ…קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא.
We can lock lashon hara away in the forbidden zone, because we are never allowed to speak lashon hara. We can lock dishonesty away in a forbidden zone, because we are never allowed to lie. We can lock sycophantic flattery away in a forbidden zone, because it is always forbidden. But we cannot do the same for cynicism. We cannot say, “Never be a cynic”. It is simply not true. From time to time, you have to be a cynic. Once you’ve let the genie out of the bottle, though, it’s hard to push him back in.
ג והלא ברור הוא דהתיר זה של ליצנות לאמר הוא בכל פרטיו של צד הרע, דודאי מותר להתלוצץ מכל משהו של רע, וכל בחינת עול…
ה הנה התבאר לנו, כי הגדרה של ליצנות היא הריסת בנין החשיבות…ליצנות סתם היא המצאת זלזול לשם ריבוי הזלזול בעולם. אבל ליצנותא דעבודה זרה היא המצאת זלזול לשם ריבוי חשיבות בעולם.
here, the cynicism is not a tool for attacking (whether for good or for evil) but a way of covering up עצלות. So Shlomo says לץ תכה ופתי יערם; rebuking such a person may not affect them, but it’s important to speak to the audience. The פתי, the simple, don’t have the judgment to decide whether moral behavior is worth it. You need to demonstrate that. mention פֶּתִי יַאֲמִין לְכׇל־דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ
לתת לפתאים ערמה; לנער דעת ומזמה׃
לץ תכה ופתי יערם: אע״פ שאין תקוה ללץ בתוכחת ולא בשבט, ראוי ליסרו ולהכות (ישעיהו כד:ה) כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק למען יווסרו השומעים ויערימו הפתאים וכענין שכתוב (דברים יט:כ): וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.
לץ תכה ופתי יערים. לץ תכה זה עמלק שנאמר ויחלוש יהושע, ופתי יערים זה יתרו שנאמר וישמע יתרו מלחמת עמלק שמע ובא.
כא ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם; משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח׃…כו והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבדה הזאת לכם׃ כז ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל; ויקד העם וישתחוו׃
רשע מה הוא אומר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. ”לכם“, ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר. ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו (שמות יג:ח): בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ”לי“, ולא לו. אלו היה שם, לא היה נגאל.
The רָשָׁע's answer certainly seems sarcastic, as opposed to the more nuanced מה העדת והחקים והמשפטים of the חָכָם. More than that, we can see subtle differences in how the Torah presents the רָשָׁע compared to the other two sons who ask questions. First, the רָשָׁע doesn’t ask. The other two use the verb ישאלך; the רָשָׁע uses יאמרו. He isn’t really asking; he’s trying to make a point. The other two ask מחר, “later”; the רָשָׁע doesn’t. The implication (that I cannot remember where I read) is that the other two have the attitude of נעשה ונשמע, of being willing to serve even without understanding the reason why. The כלי יקר points out that the רָשָׁע is asking in the plural:
והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם: עוד קשה שבכ״מ קרא הבנים בלשון יחיד כי להלן נאמר (שמות יג:ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, ובבן התם אמר (שמות יג:יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת. ובבן החכם נאמר בפרשת ואתחנן (דברים ו:כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר. וכאן אמר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, לשון רבים. אלא ודאי שכאן מדבר, בזמן שיקומו הרבה בנים סוררים ויחשבו להרוס פינת עבודה זו ולהשבית את העם ממלאכת עבודת הש״י, ובעבור אותם המהרסים צריכה העבודה שימור ביותר, ועל אותו דור סורר אמר (שמות יב:כה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: תשמרו אותה שלא תהרס…ר״ל והיה צורך זה השימור באותו זמן כי יקומו בניכם בנים משחיתים ויאמרו דרך לעג ”מה העבודה הזאת לכם“ כי בלעגי שפה ידברו אל העם הזה כדי להשביתם ממלאכת עבודת ה׳…ולכך נקט בניכם לשון רבים כי בעבור איזה יחיד המלעיג אינה צריכה שימור כל כך כי בטלה דעתו אצל כל אדם
פסוק וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח וגו׳ אינו נקשר עם פסוק שלמעלה כלל, והוא מילתא באפי נפשיה, והראיה על זה כי היה לו לומר ”ואמרתם אליהם זבח פסח הוא“, כדרך שהזכיר בתשובת כל הבנים (שמות יג:ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, (דברים ו:כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, ולמה שינה כאן וכתב ”ואמרתם זבח פסח“ ולא פירש למי יאמר?
חדל בני לשמע מוסר is the voice of the לץ
זהו ענין המוסר לחייות חיי עומק. והנה יש מרחק רב בין ידיעות עמוקות ובין חיים עמוקים. הן לימוד המוסר והן העבודה המוסרית נוסדו על חכמה עמוקה, כפי שיבואר בע״ה. שניהם פותחים מימד חדש בפנימיות האדם, אשר מי שאינו עוסק בהם בשום אופן אינו יכול לדעת מהם בדור הזה. ידענו גם ידענו, כי עד היום לא נידם קול ענות חלושה הזאת (משלי יט:כו-כח) חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי־דָעַת—עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ…אולם גם זאת ידענו כי כל פורע מוסר משלם בעד זה, עד חורבן עצמו. כי (משלי טו:לב) פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ. אולם גם זאת ידענו כי אין עסוק המוסר הוא תרופת פלאים אשר העוסק בו מובטח להצלחה…לא קלה היא עבודת האדם. אבל עצה אחרת מלבד עסוק המוסר—אין, וישר הולך יצליח בעה״י.
נכונו ללצים שפטים; ומהלמות לגו כסילים׃
See Pounding Headache for מהלמות.
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=2855. See אלשיך on this
נכונו ללצים שפטים. אמר הקב״ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו יסורין לפי שאני יודע את יצרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משל לעבד רע שהיה נמכר, הלך רבו לקנותו והיה יודע בו שהיה רע לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהם, כיון שסרח הביא הכבלים וכבלו והגלבים והכהו, אמר לו העבד לא הייתי יודע שאני רע למה לקחת אותי, אמר לו לפי שהייתי יודע שאתה רע התקנתי לך כבלים ומגלבים שאם תסרח אני ארדה אותך.
Insert Intelligent Comment Here
🚧🏗️ Page Still Under Construction