פרק כ׳ starts with a warning about getting drunk.
לץ היין המה שכר; וכל שגה בו לא יחכם׃
המה means “confusion”:
ונתנם ה׳ אלקיך לפניך; והמם מהומה גדלה עד השמדם׃
Many מפרשים understand לץ היין to refer to the person getting drunk; such a person will become the לץ, the scoffer, of the previous perek and just get confused.
לץ היין: שותה היין הוא לץ ושותה השכר יהמה ויצעק בשכרותו וכל השוגה בו ר״ל כל מי שישגה בו בדעתו לחשוב הואיל והיין מפקח הרבה א״כ בשתייתו הנה באמת לא יתחכם כי אף אם מעוטו יפה רובו קשה.
But the literal meaning is that the wine is the scoffer and causes confusion; it is metaphorically laughing at you, mocking your pretensions of intelligence.
ומלמד כי גם מי שקיבל חוקי החכמה, אם שוגה ביין, לא יחכם, כי היין הוא לץ, מתלוצץ על חוקי החכמה, באשר הוא ימשול על הלב וציוריו לסור מדרך החכמה אל ההוללות, והכל נדמה עליו כמישור.
…השכר הומה: אינו מתלוצץ בדעת כלל, רק בהמיה, כי אז כבר בטל שכלו ונעשה כבעלי־חיים הומים בלי דעת.
The problem with alcohol is that it makes you think you’re smart but you’re really not making any sense. Alcohol removes your inhibitions and any filter between your random thoughts and your words. וכל שגה בו לא יחכם.
The idiom “liquid courage” refers to the confidence or bravery that a person gains from consuming alcohol. It implies that alcohol can temporarily boost one’s confidence or help them overcome fear or inhibitions.
Shlomo here is talking about liquid wisdom: It’s not wisdom, it’s a mockery of wisdom.
Alshich points out that there are many ways to be “drunk”, to think yourself wise but really be a fool. This pasuk is a metaphor, and a lesson about how careful you need to be in matters of Torah and ethics.
רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.
הוי זהיר בתלמוד: שיהא תלמודך בדקדוק וכהלכה.
ששגגת תלמוד עולה זדון: אם תטעה בהוראה מתוך שלא דקדקת בתלמודך ותבא להתיר את האסור, הקדוש ברוך הוא מעלה על ידך כאלו עשית מזיד.
כי הלא אמשול לך משל…המתלוצץ כל הבריות מחמת יין ששתה אין לומר שאין עליו אשם ושוגג הוא. כי היין בוגד כי הלא אל תדין אותו בבחינת מה שמתלוצץ אחרי שתותו שהוא לץ היין כי אז שוגג הוא כי אם אל הביא עצמו לידי שכרות במזיד כי הלא בזדון היה. ”הומה שכר“ שהוא יין ישן המשכר שהיה הומה אחריו עד שנשתכר ולא יבצר ממנו כי אחרי כן היין יעשה את שלו. נמצא שזדון שתותו הוא כאלו זדה במה שאחרי, כן ככה ענין שגגת הגמרא שאחרי הזידו לבלתי למוד אחר שעל ידי כן ימשך לסכל התורה ולחטוא לה׳ עולה זדון.
עוד הדמות שני כי וְכׇל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם והוא כי הלא לשוגג פעם א׳…אחרי כן יזהר ולא ישוב לכסלה. אך השוגה ביין לא נאמר הלא יחכם אחרי כן…כי ברית כרותה לשונה מן היין שלא יחכם כי ימשך תמיד אחריו ובאהבתו אותו ישגה תמיד. כן ענין הליצנות שעל ידו יכשל בבלי דעת האסור כי לא יחכם כי הליצנות ימשיכנו שלא ילמוד ויחכם באופן שלא ידע ליזהר עוד לכן היטיבו אשר דברו ששגגת גמרא עולה זדון.
Shlomo then talks about anger.
נהם ככפיר אימת מלך; מתעברו חוטא נפשו׃
We’ve seen this idea before:
נהם ככפיר זעף מלך; וכטל על עשב רצונו׃
And we talked about the meaning of נהם as a frustrated roar, not a roar of victory.
נהם ככפיר:…ונהם באריה הוא בזעפו בעת שאין לו טרף, וזה הבדלו מן שאגה שהוא בשמחתו בעת יש לו טרף.
And we have talked many times about מלך as a metaphor. ספר משלי is not about politics but about virtue ethics, becoming a better person, and the מלך here represents the human consciousness, the aspect of who we are that is supposed to keep all the other aspects under control.
נהם ככפיר אימת מלך: הנה אימת המלך המושל באדם והוא השכל האנושי שהוא ראוי שימשול בשאר כחות הנפש, וכן סודר מהשם יתברך ביום הבראם ראוי שתהיה כל כך חזקה כאילו ינהם לטרוף ככפיר. כי באמת מי שיסור מעבודתו ידרך אל ההפסד וההשחת, ומי שהוא מתחבר עמו ואינו רוצה לשמוע הוא חוטא נפשו ומפסידה ויהיה סופו לאין. והנה המתעבר עמו הוא בעל התאוה כי הכח המתעורר ההוא יריב עם הכח המתעורר השכלי ויובילהו זה אל הכליון וההפסד.
Anger means the person has lost control, and that is חוטא נפשו, destructive to the point of losing one’s very soul.
And so it is important to avoid getting angry.
וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמד עצמו שלא יכעס ואפלו על דבר שראוי לכעס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הצבור אם היה פרנס ורצה לכעס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם ותהיה דעתו מישבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאלו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפלו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.
And Shlomo continues:
ג כבוד לאיש שבת מריב; וכל אויל יתגלע׃ ד מחרף עצל לא יחרש; ישאל ושאל בקציר ואין׃ ה מים עמקים עצה בלב איש; ואיש תבונה ידלנה׃
יתגלע means “to provoke an argument”:
פוטר מים ראשית מדון; ולפני התגלע הריב נטוש׃
And this statement, כבוד לאיש שבת מריב, is true in two ways: externally, with others, and internally. Your inner מלך has to negotiate with all the “Inner Family” members without losing it.
Then Shlomo talks about being lazy again, and the fact that the lazy person will have nothing to eat in the winter (we all know the fable of the ant and the grasshopper). This is true, but in context he is talking about the work it takes to be שבת מריב, because מים עמקים עצה בלב איש and ואיש תבונה ידלנה. And again, this is true both in our relationship to others and in our inner mental lives.
The Vilna Gaon reads מים עמקים עצה בלב איש as understanding others. It takes hard work.
מים עמקים וגו׳: עצה הוא דעת והוא מים עמקים, כמו שכתוב למעלה והוא עמוק בלב איש…ואינם יכולים להשיגנה. אך איש איש תבונות ידלנה שהוא מבין דבר מתוך דבר הוא ישיגנה שיבין זה מתוך זה עד שידע.
And the midrash gives the example of Yehuda confronting the viceroy of Egypt and understanding how to reach him and gain his sympathy.
(בראשית מד:יח) ויגש אליו יהודה וגו׳: כתיב: מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וגו׳. לבאר עמקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
But most מפשרים read עצה בלב איש as understanding oneself.
אמנם העצה שנמצאת בלב האדם עצמו שיבין מדעתו לבחור הטוב זו עמוקה מאד, ולא תדלה מעומק הנפש רק ע״י כח הבינה, שמבין דבר מתוך דבר, וישפוט בכח בינתו על כל חלקי הסותר, לראות מן כל המון המחשבות איזה הטוב מכולם, וחקירת הבינה ע״י ההיקשים דומה כדולה מים ממקום עמוק שמקשר חבל בחבל עד יוריד כדו אל המעין, וכן יקשור היקש בהיקש עד יוציא האמת בכח הבינה.
אמנם המצליחים מבני אדם והם שראוי לקראם אנשי תבונה הם משתדלים שכח ההכנה בהם לא תהיה לבטלה והעצה והשכל והחכמה הנשרשת בלבם יוציאוה אל הפועל ודמה החכמה הנשרשת בלבם למים עמוקים וצאתם אל הפועל האלקי המשיל לדליית המים.
So מחרף עצל לא יחרש; have to work on מידות and specifically plan for the arguments and conflicts before they happen. This is the key to Cognitive Behavioral Therapy.
[Cognitive Behavioral Therapy] treatment usually involves efforts to change thinking patterns. These strategies might include:
- Learning to recognize one’s distortions in thinking that are creating problems, and then to reevaluate them in light of reality.
- Gaining a better understanding of the behavior and motivation of others.
- Using problem-solving skills to cope with difficult situations.
- Learning to develop a greater sense of confidence in one’s own abilities.
CBT treatment also usually involves efforts to change behavioral patterns. These strategies might include:
- Facing one’s fears instead of avoiding them.
- Using role playing to prepare for potentially problematic interactions with others.
- Learning to calm one’s mind and relax one’s body.
Shlomo continues to describe the work it takes to be a person of חסד.
ו רב אדם יקרא איש חסדו; ואיש אמונים מי ימצא׃ ז מתהלך בתמו צדיק; אשרי בניו אחריו׃ ח מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע׃ ט מי יאמר זכיתי לבי; טהרתי מחטאתי׃
רב אדם יקרא איש חסדו, everyone thinks they are people of חסד; being brutally honest with yourself is hard, ואיש אמונים מי ימצא.
רב אדם יקרא איש חסדו וכו׳: י״מ רוב בני אדם כל אחד יקרא איש חסדו שמכריז החסד אשר עשה לרעהו.
To be a צדיק is is to be תם, simple, in the sense of wholesome, not making excuses. And it’s not a static thing; a person has to מתהלך, growing and developing.
ז כה אמר ה׳ צבאו־ת אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה׃ ח שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך הישבים לפניך כי אנשי מופת המה; כי הנני מביא את עבדי צמח׃
Human beings differ from angels in their ability to change, to grow and improve. Angels cannot change; they remain the same from the moment they come into existence until they expire. For this reason, the prophets generally describe angels as Omedim, “standing.” Angels stand in only one place, unable to advance or progress forward. Human beings, by contrast, are often referred to as Holechim, “walking,” referring to their capacity to progress, to move forward, to grow, to work on their characters and become better. If a person remains stagnant and complacent, if he has no interest in improving himself and advancing to the next level in religious observance and character refinement, then he has negated his most basic human quality.
ואפשר לפרש לדעתי , שההלוך בלשון ”התפעל“ מורה חוזק הפעולה , כדרך (שופטים יט:כב) מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת ; והכוונה , שהצדיק מתחזק בכל יום בתומו ובשלימותו; הערה שלא להיות האדם בוטח במה שכבר ידע , או הודרך במעלות שלא להתמיד בהם, כי לעזיבת הדבר יתיאש האדם ממנו וישולל מענינו. וכבר הזכרנו מה שאמרו רבותינו ז״ל בענין הידיעה…יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנים ולשכחה בשני שנים. וייעד על המתחזק ועל המתמיד בכך, שיהיו בניו מאושרים אחריו, להיותו מדריכם לאחוז בנתיבתו, כמו שביארנו.
או רמז באשרי בניו אחריו על השפעת חכמתו לזולתו, שהוא תכלית השלימות והתחזקות בו; ובניו, רוצה לומר: תלמידיו.
The classic example of one who was מתהלך בתמו was Avraham. And אשרי בניו אחריו, we who are his descendants can learn from his example.
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים; וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני א־ל שדי התהלך לפני והיה תמים׃
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו: כאן נאמר ”אברהם אבינו“ לעיל אמר ”מנח ועד אברהם“, ולא נאמר ”אברהם אבינו“. יראה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ:ז) מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק; אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו, כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה.
And then מלך יושב על כסא דין. In the metaphor we are using here, this is the person trying to understand themselves, looking at their errors: מי יאמר זכיתי לבי; טהרתי מחטאתי. Such a person is מזרה כל רע, winnowing out the evil. Winnowing is separating the wheat from the chaff, metaphorically to examine closely in order to separate the good from the bad.
מלך: הנה המלך, והוא השכל, כשיושב על כסא דין לשפוט בדברים העיוניים לפי מה שראוי ויקח משאר הכחות השרות הראוי להגיעו אל האמת בדרושיו, הנה הוא מזרה ומפזר בעיונו כל רע במדות ובדעות, כי יזהר מהדברים המטעים ובהעבירו כחותיו יסיר התאוות הרעות והמגונות. והנה זה כלי ממה שיצטרך לאיש אמונים כשיהיה איש אמונים ע״ד האמת.
ועתה יבאר שכבר יקשה המצאו כמו שזכר תחלה ואמר מי הוא שיוכל להתפאר שהוא איש אמונים ע״ד האמת; מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי ואמר מי הוא שיוכל להתפאר שיאמר זכיתי לבי בדעות ונמלטתי מהשקר בהם היה זה ממה שיקשה מאד לרוב הדברים המטעים ומונעים מהשלמות החקירה בהרבה מהדרושים, ומי יאמר טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי בענינים הגופיים והמדיניים ולא התנהגתי בהם כי אם ביושר ובאמת?
And that connects back to לץ היין המה שכר. Improvements needs to be stone cold sober. Do the work, the חשבון הנפש, be an איש אמונים, and it will be possible to be the מלך יושב על כסא דין.