Last week we dealt with Jerusalem as the political capital of David’s united kingdom, that it was, in Rav Bin Nun’s words, עיר אל־שבטית ועל־שבטית. Now we will look at the other side of Jerusalem, as the religious capital of Israel. Immediately after taking Jerusalem, David decides to move the ארון from קרית יערים to Jerusalem:
ויקהל דויד את כל ישראל אל ירושלם להעלות את ארון ה׳ אל מקומו אשר הכין לו׃
Why there? The Mishkan at this point in history is in Givon, with the central altar. It is the religious center of the country. Why move to a new city?
The Torah discusses the centralization of worship in Israel in Parashat Re’eh:
ב אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם; על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן׃
ג ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון; ואבדתם את שמם מן המקום ההוא׃
ד לא תעשון כן לה׳ אלקיכם׃
ה כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה׃
There’s an important detail in this:
”כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם“, דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא.
The establishment of the Mikdash is a unique mitzvah, in that it requires the participation of a נביא. Other mitzvot expressed forbid the input of a נביא; לא בשמים היא.
בעניני מזבח, ונראה שהוא הדין כל עניני תכנית המקדש ובנינו,
הוא מסור לנביא גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של
”אלה המצות“ אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של ”לא בשמים היא“.
(for more details on this, see the shiur on פרשת ראה תשע״ו)
But here, it only says ויקהל דויד את כל ישראל אל ירושלם. Where’s the נביא? How can David do this on his own?
When דברי הימים describes how בני ישראל returned from exile to re-establish the בית המקדש, it says at the end of the genealogical lists:
כלם הברורים לשערים בספים מאתים ושנים עשר; המה בחצריהם התיחשם המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם׃
דויד ושמואל הראה set up the structure of the משמרות, the personnel of the מקדש, and presumably the other details of it’s structure and location. But when did David meet with Samuel to do this? There are only two times recorded when they met; first, at David’s annointing:
יב וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי;
ויאמר ה׳ קום משחהו כי זה הוא׃
יג ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה; ויקם שמואל וילך הרמתה׃
Samuel never talks to David; he is still mourning the end of Saul’s kingdom. The next time they meet is when David runs away from Saul’s assasins (this is right before the story of מחר חודש):
יח ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול; וילך הוא ושמואל וישבו בנוית (בניות)׃
יט ויגד לשאול לאמר; הנה דוד בנוית (בניות) ברמה׃
כ וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עמד נצב עליהם; ותהי על מלאכי שאול רוח אלקים ויתנבאו גם המה׃
כא ויגדו לשאול וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה;
ויסף שאול וישלח מלאכים שלשים ויתנבאו גם המה׃
כב וילך גם הוא הרמתה ויבא עד בור הגדול אשר בשכו וישאל ויאמר איפה שמואל ודוד; ויאמר הנה בנוית (בניות) ברמה׃
כג וילך שם אל נוית (ניות) ברמה; ותהי עליו גם הוא רוח אלקים וילך הלוך ויתנבא עד באו בנוית (בניות) ברמה׃
Samuel lives in רמה. What is נוית?
Targum translates נוית as בית אולפנא, a school. רד״ק elaborates:
…והיה זה המקום מקום לבני הנביאים שהיו יושבים שם ולומדים לפני שמואל…
A נוה is literally a sheepcote, a shelter. But it has a specific metaphoric meaning:
עזי וזמרת י־ה ויהי לי
לישועה; זה א־לי ואנוהו א־להי
אבי וארממנהו׃
תֻּקְפִי וְתֻשְׁבַּחְתִּי דְּחִילָא יְיָ אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי לְפָרִיק; דֵּין אֱ־לָהִי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ אֱ־לָהָא דַּאֲבָהָתִי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי׃
נחית
בחסדך עם זו גאלת; נהלת בעזך אל נוה קדשך׃
דַּבַּרְהִי בְּטָבְוָתָךְ לְעַמָּא דְּנָן דִּפְרַקְתָּא; דַּבַּרְהִי בְּתֻקְפָךְ לְדֵירָא דְּקֻדְשָׁךְ׃
נוית was Samuel’s yeshiva, where he retired from being Saul’s נביא. It was a both a school for בני נביאים and a sort of מכון המקדש for planning the future בית המקדש.
חז״ל understand that this is what David and Samuel discussed:
דרש רבא מאי דכתיב (שמואל א יט) וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה וכי מה ענין נויות אצל רמה אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם. אמרי כתיב (דברים יז) וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא אייתו ספר יהושע בכולהו כתיב (יהושוע יח) וירד ועלה הגבול ותאר הגבול. בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב. אמרי ש״מ הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי. אמרי ניתתי ביה קליל כדכתיב (דברים לג) ובין כתפיו שכן .
There are other details of David’s meeting with Samuel hinted at in דברי הימים, when David presents the plans of the בית המקדש to his son:
ויקהל דויד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך ושרי האלפים ושרי המאות ושרי כל רכוש ומקנה למלך ולבניו עם הסריסים והגבורים ולכל גבור חיל אל ירושלם׃
ב ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי; אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה׳ ולהדם רגלי אלקינו והכינותי לבנות׃
ג והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי; כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת׃
…
יא ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליתיו וחדריו הפנימים ובית הכפרת׃
יב ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה׳ ולכל הלשכות סביב לאצרות בית האלהים ולאצרות הקדשים׃
יג ולמחלקות הכהנים והלוים ולכל מלאכת עבודת בית ה׳; ולכל כלי עבודת בית ה׳׃
יד לזהב במשקל לזהב לכל כלי עבודה ועבודה; לכל כלי הכסף במשקל לכל כלי עבודה ועבודה׃
טו ומשקל למנרות הזהב ונרתיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרתיה; ולמנרות הכסף במשקל למנורה ונרתיה כעבודת מנורה ומנורה׃
טז ואת הזהב משקל לשלחנות המערכת לשלחן ושלחן; וכסף לשלחנות הכסף׃
יז והמזלגות והמזרקות והקשות זהב טהור; ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור ולכפורי הכסף במשקל לכפור וכפור׃
יח ולמזבח הקטרת זהב מזקק במשקל; ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפרשים וסככים על ארון ברית ה׳׃
יט הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית׃
What was this כתב מיד ה׳?
ר׳ ירמיה בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש׃ מה טעמא (דברי הימים א כח;יט) ”הכל בכתב“ זו המסורת ”מיד ה׳“ זו רוח הקדש ”עלי השכיל“ מיכן שניתנה להידרש׃
מגילה שמסר שמואל לדוד: שהיה כתוב בה תבנית בית המקדש שמסרה הקדוש ברוך הוא למשה וממשה ליהושע ויהושע לזקנים ומזקנים לשמואל ושמואל מסרה לדוד וכשמסרה דוד לשלמה בנו א״ל הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל.
To sum up:
ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה וגו׳: ר׳ הונא בשם רבי יוסי באותו הלילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד וותיק למד למאה שנה.
So the establishment of the בית המקדש requires מסורת, רוח הקדש and דרישה. We’ve seen דרישה: the whole understanding of the pasuk ובין כתפיו שכן (and possibly David’s political aspirations as well, as we shall see). We’ve seen רוח הקדש: that’s the role of שמואל הנביא. What about מסורת?
א ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם; ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני׃
ב ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה; והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך׃
ג וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו; ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים׃
ד ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק׃
..׃ט ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלקים ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים; ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים׃
…יד ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה׃
The עקדה was in ארץ המריה. That’s significant:
ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי׃
The other interesting point is that this particular altar is called המזבח, the altar. This is different from the other three altars that Abraham built:
ו ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה; והכנעני אז בארץ׃
ז וירא ה׳ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת; ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו׃
ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה; בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳׃
ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון; ויבן שם מזבח לה׳׃
Here’s how the Pirkei D’Rabbi Eliezer sees it:
ביום השלישי הגיעו לצופים, וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר, שנ׳ ”ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום“, ומה ראה, עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים, והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה…
ר׳ שמעון אומ׳ באצבע הראה הב״ה לאברהם אבינו המזבח ואמ׳ לו זה הוא המזבח, והוא היה המזבח שהקריבו קין והבל, והוא המזבח שהקריבו נח ובניו, שנ׳ ויבן שם אברהם מזבח אין כתיב כאן אלא ויבן שם אברהם את המזבח, הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים.
The Rambam explains that this is the reason for the location of the מזבח in the בית המקדש:
המזבח, מקומו מכוון ביותר; ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דברי הימים א כב:א) ”וזה מזבח לעולה לישראל“ . ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר (בראשית כב,ב) ”ולך לך אל ארץ המורייה“ ונאמר ( דברי הימים ב ג:א) ”וייבן שלמה את הבית, בהר המורייה“ . ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דויד ושלמה המזבח בגורן ארוונה—הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נוח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא; אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא.
Note that it is the location of the מזבח that is important, not the קדש הקדשים. There is some discussion of the אבן השתיה in the midrashim (especially Tanchuma) as the “center of the world” but it is not the מסורת that establishes the “best” location for the בית המקדש.
It is striking that the Rambam includes midrashic sources in the משנה תורה, a halachic work:
אמר רבי יודה בן פזי מלא תרווד אחד נטל הקב״ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון. אמר הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הדא הוא דכתיב (בראשית ב) ו”ייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה“ וכתיב (שמות כ) ”מזבח אדמה תעשה לי“ מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח.
מן האדמה: רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקדוש ברוך הוא הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד.
It’s very rare for Rambam to do this. Why do we need to know the reason for the location of the מזבח?
I would suggest (based on an essay by Gidon Rothstein) that it goes back to the famous argument between the Rambam (Guide for the Perplexed, 3:32) and the Ramban (ויקרא א:ט) on the reasons for sacrifices. The Rambam says that sacrifices were incorporated into the mitzvot because that is what other, idolatrous cultures did, and ה׳ could not eliminate that from בני ישראל's mindset, so He limited it and made it part of the system of mitzvot. They are a concession to human nature, not a truly spiritual rite.
The Ramban strenuously objects, citing the fact that sacrifices predate idolatry, and even צדיקים in ספר בראשית brought them. Clearly there is a spiritual meaning and significance to the קרבנית. The משך חכמה offers a compromise:
הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות. המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מעבודה זרה; והרמב״ן וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות; והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפועלות הכהן יעשה גבהות בעולמים שונים, כידוע. ואולי יש להכריע: כי קרבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עמו ישראל, לכן צוה כי יקטרו לשם שמים; לא כן קרבנות בית המקדש, המה ודאי לקרב העומות ולחבר דודים…ומקור לזה, הוא, דתנו בריש פרשת חטאת (משנה זבחים יד:י) אין ריח ניחוח בבמה קטנה—הרי דקדשי במה אינם לריח ניחוח.
Thus sacrifices anywhere else would be an unfortunate concession, not the ideal way to serve ה׳. But at the historic מזבח, קרבנות have a meaning that they do not have anywhere else:
Possibly, then, these Midrashim, our latest example of Rambam incorporating material he would not seem to have had to, show us a latent explanation for why the Beit HaMikdash was there: because Rambam understood it to be the place we humans got our start, the place we have always gone, sometimes to atone, but even more so to build our best relationship with Hashem.
Church and State
So we see Jerusalem as a political and and religious center. Why would both of these end up in the same place?
It may be a historical “coincidence”, as Radak says (”Chance is the instrument of Providence“, Horace Walpole):
אולי היתה סבה מאת ה׳ שלא תלכד המצודה ההיא עד מלוך דוד מלך ישראל כדי שתקרא על שמו לפי שהיה ראש ממלכת ישראל.
But it was clearly intentional. As the Gemara says in the discussion of David and Samuel’s meeting, political and religious leadership are two different things. But they wanted to keep them together:
גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין ואי מדלינן ליה מתפליג טובא מוטב דניתתי ביה פורתא כדכתיב ובין כתפיו שכן׃
One might be cynical and propose that David wanted the Mikdash in his capital to keep it under his control, but we will not be that cynical.
The reverse is more likely true: the political leadership needed to be in close proximity to the Mikdash to keep them (the king and judges) righteous:
ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח].
Rabbi Shulman understands the pasuk in קוהלת to refer to this:
אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ; כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם׃
The king is גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ (the head of a system of government) but G-d is גְבֹהִים עֲלֵיהֶם. There needs to be a partnership of human and divine judgment to establish צֶדֶק.
ומלכי צדק מלך שלם המקום הזה מצדיק את יושביו, מלכי צדק, אדוני צדק, צדק נקראת ירושלים שנאמר (ישעיה א) ”צדק ילין בה“.
But I think there was a more personal reason. This is David, who never really wanted to be king. He was dedicated to establishing a בית אלוקים:
א שיר המעלות;
זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃
ב אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃
ג אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש יצועי׃
ד אם אתן שנת לעיני; לעפעפי תנומה׃
ה עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃
ו הנה שמענוה באפרתה; מצאנוה בשדי יער׃
ז נבואה למשכנותיו; נשתחוה להדם רגליו׃
And this was his one true desire:
אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש;
שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי;
לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו׃
He needed to have ה׳'s house next door. And in the end, that’s all that mattered.