After David is crowned king of all Israel in Hebron, the first thing he does is try to move to Jerusalem:
וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ; ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה׃
We’ll leave the blind and the lame for now; just assume it’s a taunt by the Jebusites. I want to focus on Jerusalem. Why move? It’s important to note that David does two things: he moves his political capital from Hebron to Jerusalem, and he starts to move the religious capital from the Mishkan in Givon to Jerusalem. And they are two different things, but intimately linked. We’ll spend a lot of time on that.
But first, a little diversion into the הלכות of ברכות. How many ברכות are in שמונה עשרה? Trick question, but it appears that the ancient Israeli custom was different from the Babylonian one we use today:
ותני עלה כולל של מינים ושל רשעים במכניע זידים. ושל גרים ושל זקנים במבטח לצדיקים. ושל דוד בבונה ירושלים (הושע ג) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם.
ר׳ בא בשם אבא בר ירמיה בתפלה הוא אומר אלקי דוד ובונה ירושלים
In out davening, we have two separate ברכות,בונה ירושלים and את צמח דוד…מצמיח קרן ישועה. They combined them. But that’s a problem:
רבי אומר אין חותמין בשתים. איתיביה לוי לרבי: על הארץ ועל המזון? ארץ דמפקא מזון. על הארץ ועל הפירות? ארץ דמפקא פירות. מקדש ישראל והזמנים? ישראל דקדשינהו לזמנים.
Rav Bick explains that David’s kingship and the religious rebuilding of Jerusalem have to be linked:
נשאלת השאלה—למה לאחד שתי ברכות אלו? הלא ההבדל ביניהם ברור—הראשונה עוסקת בגאולה רוחנית והשנייה בגאולה פוליטית…אנו רואים שיש למסורת התפילה היהודית משיכה חזקה לאחדן. אף לאחר שהנושאים הופרדו לשתי ברכות, דוד ממשיך להופיע בברכת ירושלים—בסוף הברכה, אנו מוסיפים ”וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין“. המצב היום, שבו יש ברכה מיוחדת לצמח דוד, ובכל זאת בקשה על כסא דוד מוכנסת גם לברכת ירושלים, מוכיחה מעל כל ספק את הסירוב ההלכתי לאפשר הפרדה בין ירושלים לדוד.
המסקנה המתבקשת היא שלא ייתכן בנין ירושלים והשראת השכינה בה בלי בית דוד…אי אפשר לתאר את בנין ירושלים ללא דוד…
ברכתנו פותחת בבקשה שה׳ ישוב לירושלים וישכן בה את שכינתו. אילו לא היתה באה בסוף בקשה לכינון כסא דוד, היינו מסיקים בפשטות שהבקשה היא לקרבת ה׳ ולהשראת שכינתו בתוכנו. ירושלים היא מושב השכינה, מושג רוחני…
בניגוד לבקשה רוחנית זו, אנו מצפים להקדשת ברכה נפרדת לציפיות הפוליטיות של עם ישראל. החזרת מלכות בית דוד, עצמאות פוליטית, שחרור משעבוד מלכיות, ושגשוג מדיני, הם דברים חשובים, ובעלי משמעות רוחנית, אך נפרדים במהותם מצורך הנפש הצמאה לדבוק בשכינה…
ה׳ נמצא בתוכנו לא כשאנו חווים חוויה רוחנית מסוימת, אלא כשהיעדים החברתיים והפוליטיים הנכונים של עם ישראל מתממשים לפי רצונו יתברך. העדר שלטון יהודי הוא בעצמו העדר שכינה. לכן אי אפשר להפריד בין המקדש לבין ירושלים כבירת ישראל.
First, we will will deal with the political side. What is is about Jerusalem? Note the contrast with his move to Hebron:
ויהי אחרי כן וישאל דוד בה׳ לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ה׳ אליו עלה; ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה׃
Here, there is apparently no וישאל דוד בה׳ . He just makes the decision and goes. This makes the question even more acute: Why Jerusalem?
Let’s go back and look at the history of Jerusalem. The name appears in ancient Egyptian documents as a Canaanite stronghold, but the first time it’s mentioned in תנ״ך is in יהושוע:
ה ויאספו ויעלו חמשת מלכי האמרי מלך ירושלם מלך חברון מלך ירמות מלך לכיש מלך עגלון הם וכל מחניהם; ויחנו על גבעון וילחמו עליה׃ …ט ויבא אליהם יהושע פתאם; כל הלילה עלה מן הגלגל׃ י ויהמם ה׳ לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון; וירדפם דרך מעלה בית חורן ויכם עד עזקה ועד מקדה׃
Jerusalem is defeated but not conquered. The next time we see Jerusalem is in the division of the tribal territories: Jerusalem is on the border of Judah but actually belongs to Benjamin:
א ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחתם; אל גבול אדום מדבר צן נגבה מקצה תימן׃…ח ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם; ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גי הנם ימה אשר בקצה עמק רפאים צפונה׃
א ויעל גורל מטה בני בנימן למשפחתם; ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף׃…טז וירד הגבול אל קצה ההר אשר על פני גי בן הנם אשר בעמק רפאים צפונה; וירד גי הנם אל כתף היבוסי נגבה וירד עין רגל׃
…
כא והיו הערים למטה בני בנימן למשפחותיהם; יריחו ובית חגלה ועמק קציץ׃…כח וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם גבעת קרית ערים ארבע עשרה וחצריהן; זאת נחלת בני בנימן למשפחתם׃
But it doesn’t seem to matter, since Jerusalem is left unconquered:
סג ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יוכלו (יכלו) בני יהודה להורישם; וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה׃
ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן; וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה׃
Or is it conquered?
א ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה׳ לאמר; מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו׃
ב ויאמר ה׳ יהודה יעלה; הנה נתתי את הארץ בידו׃
…ח וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב; ואת העיר שלחו באש׃
And one further ironic mention of Jerusalem: it’s a non-Jewish city, so the Jews avoid it. But that turns out badly:
א ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל; ויהי איש לוי גר בירכתי הר אפרים ויקח לו אשה פילגש מבית לחם יהודה׃
…י ולא אבה האיש ללון ויקם וילך ויבא עד נכח יבוס היא ירושלם; ועמו צמד חמורים חבושים ופילגשו עמו׃
יא הֵם עִם יְבוּס, וְהַיּוֹם רַד מְאֹד; ויאמר הנער אל אדניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה׃
יב ויאמר אליו אדניו לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה; ועברנו עד גבעה׃
יג ויאמר לנערו לך ונקרבה באחד המקמות; ולנו בגבעה או ברמה׃
So is Jerusalem conquered by the time of the Judges or not? Does it belong to Judah or Benjamin? Yes.
יְרוּשָׁלַיִם is in the dual: there are two cities:
תרי ירושלים הוו
דעת מקרא on יהושע says that the תרי ירושלים refers to the two parts of the city. It’s always in two. Part Yehudah and part Binyamin:
קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד. מ״ט? אמר ר׳ אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף [בנימין], דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה. אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין.
And relevant to our story, part Jebusite and part Israelite:
ולדעתי אחרי כי אדוני צדק מלך ירושלים היה הראשון מן חמשה המלכים שהתקבצו על גבעון ושם נפל (יהושע י), בודאי חשבו מחשבות ללכוד את עירו כמו שלכדו אז ערי החמשה מלכים, והלכו במצוא ידם להלחם, והיה הלוחם יהודה, כי ירושלים היתה בחלקו של בנימין ורצועה בתוכה היה ליהודה (כנ״ל יהושע טו, ח), ומצד זה היה גם הוא נוגע בנחלתה. ואז בחיי יהושע לא יכלו להוריש יושביה שהיו יבוסים, וישב בקרב יהודה…ואחרי מות יהושע התעוררו מלחמות ביניהם ובין יושבי העיר וילכדו אותה וישרפו העיר…ועכ״ז הגם שכבשו העיר לא כבשו את המצודה שנקרא אח״כ בשם מצודת ציון, שלא נלכדה עד ימי דוד…ויהודה לא לחמו שם כי אינו מחלקם, ובנימין לא התחילו להלחם שם כלל.
So why was the fortress, מצודת ציון, never taken? The simplest answer is that it was impregnable, and the Jews were unable to take it. But that would be hard to understand how that could continue if they were surrounded for 400 years. The midrash explains that they weren’t allowed to:
אותו יבוס מזרע אבימלך היה. כנה חומות ירושלם ועשה בו מבצר…ואפילו ישראל יושבי ירושלם לא כבשו המבצר עד שבא דוד.
As we’ve discussed before, the פלישתים of Moshe’s time (and David’s) were not the aboriginal inhabitants of “ארץ פלשת”. In the times of the Avot, it was inhabited by the Canaanite nation of the עיווים/חיווים. The “modern” פלישתים came from the Mediterranean islands. So when אברהם signed a treaty with אבימלך, it was not with the פלישתים that David was fighting. But the Midrash says the treaty still applied:
כב ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר; אלקים עמך בכל אשר אתה עשה׃
כג ועתה השבעה לי באלקים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי; כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה׃
כד ויאמר אברהם אנכי אשבע׃
לא יכלו בני יהודה להורישם : שנינו בספרי רבי יהושע בן קרחה אומר יכולין היו אלא שלא היו רשאין מחמת השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ויבוסי זה לא על שם האומה היה אלא מגדל דוד שהיה בירושלים ושמו יבוס ובני אותו מחוז מפלשתים היו וכשכבשו בני יהודה את ירושלים לא הורישו את בני אותו מחוז.
ואמרו רז״ל יכולין היו אלא שלא היו רשאים מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך. והיבוסי הזה…אדם אחד שהיה שמו יבוס והיה מפלשתים מזרע אבימלך ונקרא המקום על שמו יבוס ואנשי המשפחה ההיא יושבי ירושלם…
ולפי הפשט היה המבצר חזק ולא היה כח לבני יהודה להורישם אולי היתה סבה מאת ה׳ שלא תלכד המצודה ההיא עד מלוך דוד מלך ישראל כדי שתקרא על שמו לפי שהיה ראש ממלכת ישראל.
(We will have to deal with David’s apparent violation of that treaty)
The Radak’s solution, היתה סבה מאת ה׳ שלא תלכד…עד מלוך דוד is elegant, and Rav Bin Nun goes through the geography explaining the importance of Jerusalem and the fact that it was unconquered until now:
מה היה צריך לקרות כדי שתיכבש העיר ירושלים, ולמה זה לא קרה עד עכשיו?
ירושלים הכנענית הייתה עיר מרכזית בהר לפני ההתנחלות הישראלית, ועמדה בראש מלכי כנען בהר נגד הגבעונים ונגד יהושע (פרק י). גם בני יהודה כבר נלחמו בירושלים (שופטים א, ח)—מדוע לא הפכו אותה מיד לעיר מלוכה ישראלית? למה הפכה יבוס למובלעת נכרית בין נחלת יהודה לנחלות שבטי יוסף ובנימין למשך מאות שנים?
בשיטת הגבולות של נחלות השבטים בספר יהושע צפונה תשובה. ירושלים נמצאת שם על גבול יהודה עם בנימין (יהושע טו:ח). הר תבור היה מפגש נחלות לשבטי הגליל (יהושע יט:יב, כב, לד), ולכן נפגשו שם בני יששכר וזבולון עם בני נפתלי (ואולי גם אָשֵר) לחגיגות ”זבחי צדק“ (דברים לג:יט); עיר המלוכה שכם, עִם העם אשר ישב בה, הייתה גם עיר גבול ונחלה משותפת לשבטי יוסף—אפרים ומנשה (יהושע כד:לב). בית־אל הייתה עיר גבול ומפגש לאפרים עם בנימין (יהושע טז:א-ב; יח:יג). באר־שבע הייתה עיר משותפת לשמעון בתוך יהודה (יהושע יט:א-ב).
יותר מכל ערי הגבול, ירושלים היבוסית הפרידה את שבטי ישראל משבט יהודה. כל ימי השבטיות—שבט יהודה התמקד בחברון, ושבט בנימין בגבעה (=תל אל פול). רק כאשר התאחדו סוף סוף שבטי ישראל והמליכו את דוד, הגיעה שעתה של ירושלים.
למובלעת היבוסית הייתה חסות פלשתית. אילו היה דוד פותח במצור על יבוס, היה מוצא את עצמו מוקף על ידי הפלשתים. לכן, רק פעולת גבורה מהירה ונועזת יכלה ללכוד את יבוס—וזאת גדולתו של יואב בן צרויה. מיד פנה דוד לשני קרבות הכרעה בעמק רפאים.
הניצחון הפך את ירושלים לראשונה לעיר המאחדת את כל שבטי ישראל.
דווקא העובדה שירושלים לא נכבשה בשלב מוקדם, היא שהפכה אותה לעיר על־שבטית.
הגבול הצפוני של נחלת יהודה (טו: ה-יא) יצא משפך הירדן לים המלח—ועלה בית חָגְלָה (=חג׳לה, לצד כביש עוקף יריחו)—ועלה… ועלה… והיו תֹצאֹתיו אל עֵין רֹגֵל (=בנחל קדרון, מדרום לעיר דוד)—ועלה הגבול גֵי בן הִנֹם, אל כתף היבוסי מנגב (=הר ציון) היא ירושלִַם – ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גֵי הִנֹם ימה, אשר בקצה עמק רפאים צפונה (=מימין משה, עד ”ראש ההר“ ברוממה, לאורך מרכז ירושלים החדשה).
5 עליות מקצה ים המלח עד רוממה, וירושלים העתיקה בעלייה הרביעית, לפני ראש ההר.
הגבול הזה יתואר שוב כגבול דרומי של שבט בנימין (יח:טז-יט), ושם 5 פעמים וירד הגבול מ”ראש ההר“ של רוממה עד שפך הירדן לים המלח.
ירושלים היבוסית נושקת לנחלת יהודה מצפון, ובני יהודה לא התיישבו שם; גם בני בנימין לא יכלו להוריש את עיר היבוסי (שופטים א:כא) בקצה נחלתם, וכך נותרה מובלעת יבוסית, שהפרידה בין שבט יהודה (עם שמעון), לבין 10 שבטי ישראל (כולל בנימין), ובני יוסף בראשם, במשך מאות שנים.
דווקא מצב זה שנבע ישירות מגבול יהודה ובנימין החוצה את מרחב העיר, הוא שהפך את ירושלים לעיר ש”לא נתחלקה לשבטים“ (יומא יב,א; שתי הדעות שבגמרא הן שני צדדים של מטבע אחד), עיר אל־שבטית ועל־שבטית, עירו של דוד שכבש אותה מיד היבוסי, והפך אותה לעיר מלוכה כלל ישראלית.
כששבטי ישראל היו מפוצלים וכל אחד פנה אל נחלתו—ירושלים הייתה מובלעת נכרית בלתי חשובה לשבטי ישראל, ומצב זה הכין אותה לייעודה ההיסטורי הנצחי—איחוד כל שבטי ישראל לממלכה אחת, ולמדינה אחת.
Jerusalem was uniquely situated to be the capital of a united Israel.