We see, therefore, that war is not merely an act of policy but a true political instrument, a continuation of political intercourse carried on with other means.
David now turns from his mourning to action:
א ויהי אחרי כן וישאל דוד בה׳ לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ה׳ אליו עלה; ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה׃
ב ויעל שם דוד וגם שתי נשיו אחינעם היזרעלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי׃
ג ואנשיו אשר עמו העלה דוד איש וביתו; וישבו בערי חברון׃
ד ויבאו אנשי יהודה וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה; ויגדו לדוד לאמר אנשי יביש גלעד אשר קברו את שאול׃
ר׳ הונא אמר: בכל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג.
ראיתי לפרש לשון ”ויהי אחרי כן“ לפי המן דאמר ש”אחרי“ משמעותו מופלג, שהמתין עד עבור ימי אבלו של שאול המלך.
It is striking that despite the fact that David has already determined to expand his sphere of influence beyond Ziklag (ויאמר ללמד בני יהודה קשת ), he consults with the Urim V’Tumim first:
אחר שספר עד הנה כי דוד לא החזיק מלכות בחזקה כעבד מורד באדוניו, לא בתחלתו כי נמשח עפ״י נביא, ולא בחיי שאול שהיה נכנע לפניו כעבד נאמן, ולא ברדפו אותו כי נפל אויבו שני פעמים בידו ולא שלח ידו במשיח ה׳, ולא גם אחרי מותו כי הרג את המבשר מיתתו וספד גם קונן עליו. יספר כי גם עתה לא היה בדעתו לשוב ולבקש עטרה, וחשב אולי יגיע המלכות לבן שאול, ואולי לא הגיע עדיין הזמן שימלוך…ולא עשה דבר עד נמלך באלקים, ושאל אם ישוב ולאיזה מקום ישוב, ולא סמך על עצתו ושכלו, כי זה היה מעלת דוד נגד שאול, שהשליך על ה׳ יהבו (ראה תהילים נה:כג).
And the site of David’s new capital is Hebron, which is significant in many ways. It is the ancient home of the patriarchs, giving it religious importance, and it is the population center of Judah (the people lived mostly in the mountains; David has previously been confined mostly to the southern wilderness). It is also the northernmost city under David’s influence:
כו ויבא דוד אל צקלג וישלח מהשלל לזקני יהודה לרעהו לאמר; הנה לכם ברכה משלל איבי
ה׳׃ כז לאשר
בבית אל ולאשר
ברמות נגבולאשר
ביתר׃ כח ולאשר
בערער ולאשר
בשפמות ולאשר
באשתמע׃ כט ולאשר
ברכל ולאשר
בערי הירחמאלי ולאשר
בערי הקיני׃ ל ולאשר
בחרמה ולאשר
בבור עשן ולאשר
בעתך׃ לא ולאשר
בחברון; ולכל המקמות
אשר התהלך שם דוד הוא ואנשיו׃
So it is an ideal place to start to expand that influence. This works; the people of Judah respond by formally crowning him king.
ד ויבאו אנשי יהודה וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה; ויגדו לדוד לאמר אנשי יביש גלעד אשר קברו את שאול׃
ה וישלח דוד מלאכים אל אנשי יביש גלעד; ויאמר אליהם ברכים אתם לה׳ אשר עשיתם החסד הזה עם אדניכם עם שאול ותקברו אתו׃
ו ועתה יעש ה׳ עמכם חסד ואמת; וגם אנכי אעשה אתכם הטובה הזאת אשר עשיתם הדבר הזה׃
ז ועתה תחזקנה ידיכם והיו לבני חיל כי מת אדניכם שאול; וגם אתי משחו בית יהודה למלך עליהם׃
David next makes a bold political move, looking to ally with the group closest to Saul. The people of יביש גלעד had been personally saved by Saul, and they were the only ones who would risk their lives to recover his body.
He promises that they will be repaid, both by ה׳ and by his royal favor (“just happening” to mention that here) with a well-known hendiadys:
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי; ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים׃
חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול.
And he hints that they need him:
כי מת אדוניכם שאול: שהיה לכם מאז לעזר ללחום בעבורכם.
גם אותי משחו: כאומר לא נופל אנכי ממנו , ואהיה גם אני לכם לעזר.
However, David’s overture fails, as we will see:
ח ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת בן שאול ויעברהו מחנים׃ ט וימלכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל; ועל אפרים ועל בנימן ועל ישראל כלה׃
י בן ארבעים שנה איש בשת בן שאול במלכו על ישראל ושתים שנים מלך; אך בית יהודה היו אחרי דוד׃ יא ויהי מספר הימים אשר היה דוד מלך בחברון על בית יהודה שבע שנים וששה חדשים׃
The Malbim sees a hint to the politicking in the wording here:
תחלה על הגלעד, שבאמת אנשי יביש גלעד היו אוהבי שאול.
And it is important to note that the new capital of Israel is in מחנים; Ishboshet had to be smuggled out (ויעברהו) to safety on the east bank of the Jordan. While Ishboshet is nominally king over “ישראל כלה”, the Philistines control the bulk of the country.
Before we look at who Ishboshet is, I would note that there was religious justification for continuing the royal line of Saul:
מקרא היה דורש שעתידין שני מלכים לעמוד מבנימן שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב ומלכים מחלציך יצאו (בראשית לה:יב) וכבר נולדו כל בניו חוץ מבנימן.
Now, who was Ishboshet? He doesn’t appear in the original list of Saul’s family:
מט ויהיו בני שאול יונתן וישוי ומלכישוע; ושם שתי בנתיו שם הבכירה מרב ושם הקטנה מיכל׃
נ ושם אשת שאול אחינעם בת אחימעץ; ושם שר צבאו אבינר בן נר דוד שאול׃
נא וקיש אבי שאול ונר אבי אבנר בן אביאל׃
א ופלשתים נלחמים בישראל; וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבע׃
ב וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו; ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכישוע בני שאול׃
…ו וימת שאול ושלשת בניו ונשא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדו׃
וישוי: הוא אבינדב הנזכר במלחמ׳ שמתו בה שאול ובניו.
And the only other children of Saul we know about were from his concubine (and they lived long after Ishoboshet’s death):
ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃
We will see Saul’s concubine (explicitly called that) רצפה בת איה later. But איש בשת is no where to be seen.
We have to look at the genealogy in דברי הימים:
לה ובגבעון ישבו אבי גבעון יעואל (יעיאל); ושם אשתו מעכה׃ לו ובנו הבכור עבדון; וצור וקיש ובעל ונר ונדב׃ לז וגדור ואחיו וזכריה ומקלות׃ לח ומקלות הוליד את שמאם; ואף הם נגד אחיהם ישבו בירושלם עם אחיהם׃ לט ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול; ושאול הוליד את יהונתן ואת מלכישוע ואת אבינדב ואת אשבעל׃
Now here, Saul’s grandfather is called נר, while in שמואל א he is named אביאל. נר is Saul’s uncle.
דאמר רשב״ל שאול לא זכה למלוכה אלא ע״י שהיה זקנו
מדליק נרות לרבים אמרו מבואות אפילות היו מביתו לבית
המדרש והיה מדליק נרות בהם כדי להאיר בהם לרבים,
כתוב אחד אומר (ד״ה א ח) ונר הוליד את
קיש וכתוב אחד אומר (ש״א ט) קיש בן
אביאל. הא כיצד? אביאל היה שמו אלא ע״י שהיה מדליק
נרות לרבים זכה ונקרא שמו נר.
So what happened to Ishboshet? We do have an Ishbaal in דברי הימים, and Radak (and most other commentators) connect them:
ולא זכר איש בושת כי אלו השלשה היו יוצאים עמו במלחמה ולפי שזכרם בענין המלחמה לא זכר איש בושת. ובדברי הימים שזכרם בענין התולדת זכרו והוא אשבעל שזכר הוא איש בושת.
It’s interesting that names with בעל throughout תנ״ך turn into בשת in שמואל ב:
וילך אבימלך בן ירבעל שכמה אל אחי אמו; וידבר אליהם ואל כל משפחת בית אבי אמו לאמר׃
וישלח ה׳ את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל; ויצל אתכם מיד איביכם מסביב ותשבו בטח׃
מי הכה את אבימלך בן ירבשת הלוא אשה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ למה נגשתם אל החומה; ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת׃
וליהונתן בן שאול בן נכה רגלים; בן חמש שנים היה בבא שמעת שאול ויהונתן מיזרעאל ותשאהו אמנתו ותנס ויהי בחפזה לנוס ויפל ויפסח ושמו מפיבשת׃
ובן יהונתן מריב בעל; ומריב בעל הוליד את מיכה׃
Rashi presumes that the change is intentional; בשת means “shame”; specifically the shame of idolatry:
כי מספר עריך היו אלהיך יהודה; ומספר חצות ירושלם שמתם מזבחות לבשת מזבחות לקטר לבעל׃
הוא איש בושת ולכך כינהו בושת לפי שבעל לשון אדני הוא וכינהו בושת ל׳ גנאי.
…
א״ר יצחק בר שמואל מנרבונא משעה שעבדו ישראל את הבעל נקרא הבעל שם בושת דכתיב לקטר לבושת לקטר לבעל (ירמיה יא) כי הבעל הוא בושת .
So evidently in times when Baal-worship was not a problem, the names with בעל were common (it was the name of Saul’s great-uncle). It just means “master”. אשבעל maybe means “he-man”; wishful thinking for a son who never went to battle and was easily manipulated when he came to power.
This past summer (2015), Israeli archeologists found a jar with the name אשבעל, from about the time of David.
The text points out that David ruled for 7.5 years, while Ishboshet only ruled for 2 years. How do we understand the chronology?
…משמלך איש בושת עד יום שמלך דוד על כל ישראל היו שתי שנים ומחצה, שתי שנים לאיש בושת, וחצי שנה בין מיתתו למלכות דוד, שמשמת שאול מלך דוד בחברון, וכתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים צא מהן חמש שנים שבין מיתת שאול למלכות איש בושת, דתניא בסדר עולם…נמצאת מלכות ישראל בטילה חמש שנים, אלמא חמש שנים היו בלא מלך.
Many commentators (including the מצודת and דעת מקרא) say that איש בשת gradually extended his reign, and the שתים שנים refers only to על ישראל כלה:
כי למה זה נאמרו כל החלוקות האלו ולא אמר מיד וימליכהו על ישראל, וגם מלת כלה מיותרת, אך מתחלה קצת ימים המליכו אל הגלעד, ואחר זמן הוסיף גם אל האשורי ואחר זמן אחר הוסיף גם אל יזרעאל, ועוד מעט גם על אפרים, ואחר זמן גם על בנימין, ואחר זמן על ישראל כלה.
ואחר כך אמר (פסוק י) בן ארבעים שנה איש בושת וכו׳ במלכו על ישראל, שהוא כאשר הומלך על ישראל כלה, ושתים שנה היה מה שמלך על ישראל כלה, נמצא כי בחמשה הזמנים שהיה מולך והולך ומוסיף מן הגלעד עד שנכלל בנימין היו חמש שנים וחצי, ומשמלך על ישראל כלה היו שנתים.
The Ralbag understands the two years not as the length of his reign, but as the time until the next story happened (similar to his interpretation of Saul’s (שמואל א יג:א) בן שנה שאול במלכו; ושתי שנים מלך על ישראל):
וידמה בעיני שאמרו ושתים שנה מלך הוא להעיר שמה שספר אחר זה מענין אבנר ויואב לא היה כי אם אחרי שמלך שתי שנים
But I find that unconvincing, and the idea that a weakling like Ishboshet was increasing his power is also unlikely. I prefer Tosphot’s understanding, based on the Gemara:
אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר?…אמר רב נחמן (ברבי) [בר] יצחק: ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה.
פי׳ בקונטרס שמלכות ישראל היתה בטלה חמש שנה בין מיתת שאול למלכות איש בושת, ב׳ שנים ומחצה היינו שתי שנים ממלכות איש בושת ומחצה בין מיתת איש בושת למלכות דוד. ולא נהירא; חדא, דלמה נענש על אותה חצי שנה דבין מיתת איש בושת למלכות דוד הלא קודם מיתתו חזר אבנר ונתאמץ להמליך את דוד כדכתיב (שמואל ב ג) וישלח אבנר מלאכים אל דוד וגו׳. ועוד, דכיון דחמש שנים עמדו בלא מלך ולא המליכו את דוד א״כ למה נענש אבנר במה שנתחזק אחרי כן להמליך איש בושת? ונראה לי איפכא דאותה חצי שנה היתה בין מיתת שאול למלכות איש בושת. ובאותם הימים נתחזק אבנר ודבר לכל ישראל להמליך איש בושת עד שהמליכו לסוף אותה חצי שנה. ומשמת איש בושת היתה מלכות ישראל בטלה חמש שנים עד שמלך דוד. נמצאו ז׳ שנים ומחצה שמלך דוד בחברון כדכתיב.
We will soon get to the tragic end of Ishboshet’s kingdom. But first we have to learn about its tragic beginning…