After the political maneuvering of the previous story, we see David’s and Ish Boshet’s chiefs of staff meeting:
יב ויצא אבנר בן נר ועבדי איש בשת בן שאול ממחנים גבעונה׃
יג ויואב בן צרויה ועבדי דוד יצאו ויפגשום על ברכת גבעון יחדו; וישבו אלה על הברכה מזה ואלה על הברכה מזה׃
יד ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו; ויאמר יואב יקמו׃
טו ויקמו ויעברו במספר שנים עשר לבנימן ולאיש בשת בן שאול ושנים עשר מעבדי דוד׃
טז ויחזקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדו; ויקרא למקום ההוא חלקת הצרים אשר בגבעון׃
יז ותהי המלחמה קשה עד מאד ביום ההוא; וינגף אבנר ואנשי ישראל לפני עבדי דוד׃
The question is ,what was their intention? Radak (and דעת מקרא) feel they went out to fight:
ונראה כי דעת יואב היה להלחם עמם וראה כי רבים אשר אתם וחדל עד שאמר אבנר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו.
But most commentators feel that this was a peaceful mission; they came together to negotiate:
ויפגשום במקרה. וישבו שבת אחים גם יחד.
This explains why they meet in גבעון specifically: it is neutral territory, the place of the משכן:
ומשכן ה׳ אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא; בבמה בגבעון׃
And meeting around the ברכה doesn’t sound like a war. The ברכה is not a large body of water suitable for strategic positioning; it’s a water fountain:
הוא מקום הבנוי באבנים ובסיד ושם מתכנסים המים.
It’s the place you talk, not fight:
scuttlebutt (n.)
1805, “cask of drinking water kept on a ship’s deck, having a hole (scuttle) cut in it for a cup or dipper,” from scuttle “opening in a ship’s deck” + butt “barrel.” Earlier scuttle cask (1777). Meaning “rumor, gossip” first recorded 1901, originally nautical slang, traditionally said to be from the sailors' custom of gathering around the scuttlebutt to gossip. Compare water-cooler, figurative for “workplace gossip” mid-20c.
Note also that יצאו is in the perfect; יואב ”had gone out“ to גבעון simultaneously with אבנר. It’s hard to see this as unplanned.
And then they have a “game”, 12 men on a side.
דרך שחוק יתגרו אלה עם אלה בחרבותיהם ונראה מי ידע מדרכי המלחמה יותר.
Yigal Yadin claimed that this was an example of a קרב ביניים, a contest of champions to avoid an all-out war (like the battle of David and Goliath). He claims this was a common means of deciding battles in the Bronze Age (and cites one tablet from Tel Halaf in Syria). I am unconvinced that this fits our text, which doesn’t mention anything about the purpose of the contest.
I think this was purely a tragedy: a way for the opposing sides to let off steam as they negotiated a peace, that went horribly wrong:
תחלה לא היה דעתם ללחום בחרבות, רק החזיקו איש בראש רעהו כדרך הנאבקים יחד, ומזה נצמח שתקעו כל אחד חרבו בצד רעהו עד שנפלו יחדיו.
This reminds me of the final battle in Morte d’Arthur, when Arthur and Mordred as trying to arrange a cease-fire:
THEN were they condescended that King Arthur and Sir Mordred should meet betwixt both their hosts and everych of them should bring fourteen persons; and they came with this word unto Arthur׃ Then said he; I am glad that this is done; and so he went into the field׃ And when Arthur should depart he warned all his host that an they see any sword drawn; Look ye come on fiercely and slay that traitor Sir Mordred for I in no wise trust him. In like wise Sir Mordred warned his host that: An ye see any sword drawn, look that ye come on fiercely, and so slay all that ever before you standeth; for in no wise I will not trust for this treaty, for I know well my father will be avenged on me. And so they met as their appointment was, and so they were agreed and accorded thoroughly; and wine was fetched, and they drank. Right soon came an adder out of a little heath bush, and it stung a knight on the foot. And when the knight felt him stung, he looked down and saw the adder, and then he drew his sword to slay the adder, and thought of none other harm. And when the host on both parties saw that sword drawn, then they blew beams, trumpets, and horns, and shouted grimly. And so both hosts dressed them together.
The tragedy is palpable. A war no one wanted (except the Philistines) becomes inevitable.
ומפני מה נענש אבנר, מפני שעשה דמן של נערים שחוק.
שאחר שבאו לידי ש״ד, ומן הנאבקים שנפלו כולם לא נתברר מי הנוצח, לכן נמשכה המלחמה עד שהיתה מלחמה קשה.
And things get worse: it becomes personal:
יח ויהיו שם שלשה בני צרויה יואב ואבישי ועשהאל; ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה׃
יט וירדף עשהאל אחרי אבנר; ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאול מאחרי אבנר׃
כ ויפן אבנר אחריו ויאמר האתה זה עשהאל; ויאמר אנכי׃
כא ויאמר לו אבנר נטה לך על ימינך או על שמאלך ואחז לך אחד מהנערים וקח לך את חלצתו; ולא אבה עשהאל לסור מאחריו׃
כב ויסף עוד אבנר לאמר אל עשהאל סור לך מאחרי; למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך׃
כג וימאן לסור ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש ותצא החנית מאחריו ויפל שם וימת תחתו; ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת ויעמדו׃
We haven’t met עשהאל yet, but his brothers are among David’s men-at-arms:
יב ובעז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי׃ יג ואישי הוליד את בכרו את אליאב ואבינדב השני ושמעא השלשי׃ יד נתנאל הרביעי רדי החמישי׃ טו אצם הששי דויד השבעי׃ טז ואחיתיהם צרויה ואביגיל; ובני צרויה אבשי ויואב ועשהאל שלשה׃
ה ויקם דוד ויבא אל המקום אשר חנה שם שאול וירא דוד את המקום אשר שכב שם שאול ואבנר בן נר שר צבאו; ושאול שכב במעגל והעם חנים סביבתו׃
ו ויען דוד ויאמר אל אחימלך החתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב לאמר מי ירד אתי אל שאול אל המחנה; ויאמר אבישי אני ארד עמך׃
ז ויבא דוד ואבישי אל העם לילה והנה שאול שכב ישן במעגל וחניתו מעוכה בארץ מראשתו; ואבנר והעם שכבים סביבתו׃
עשהאל takes off after Avner single-handedly, not thinking about what would happen when he caught him:
ספר זה כי בטח בקלותו לרדוף אחרי אבנר מה שלא עשו כן האחרים ולא הבין (קהלת ט:יא) כי לא לקלים המרוץ.
Well-known case in point about the dangers of just running after your enemies.
Avner strikes him with the back end of his spear in the חמש.
The back end of a spear, while not a weapon, is not something to mess with:
באחרי החנית: בהברזל המחודד אשר בו העשוי לתקוע בארץ
At the bottom of the spear was a bronze buttspike (sauroter or “lizard sticker”) c. 9 to 18 inches long, typically with a tubular socket and a tapered square-section spike. This was approximately twice as heavy as the spearhead to serve as a counterbalance. It can also serve to stick the spear upright in the ground, but there is little evidence that it was meant to be used as a weapon.
What is a חמש?
The Koren translates it as “belly”. That’s not bad, but we need to see where it comes from. The term comes up frequently in שמואל ב, always as the place where people are stabbed and killed. The King James Bible translates it as:
smote him under the fifth rib
But note the italics; that’s how the King James indicates an interpolated word that isn’t present in the original. It does have support from some Hebrew commentators:
אל צלע החמישית, שהוא על הלב
But as we will see, it’s probably not what it means.
Rav Bazak translates חמש as “groin”. That’s from the targum:
בסטר ירכיה
But that isn’t usually a fatal blow, and it doesn’t fit the text later. Translating is as “belly” comes from the talmud:
וא״ר יוחנן
בדופן חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו
Why it is called the “דופן חמישית” is unclear. My hypothesis is that it is military jargon: when training to use a sword and spear, you have to be able to describe all the right places to kill people. This was the fifth one. Rashi is the link to our “fifth rib” translation:
בדופן חמישית כנגד צלע חמישי
But that’s clearly wrong: the 5th rib is overlying the heart, as מצודת says, not the liver. I think the answer is that Rashi is counting the other way. His fifth rib is what we would call the eighth rib, just over the liver and gallbladder. I would propose that מצודת had his anatomy wrong.
דעת מקרא points out a possible Akkadian cognate: emšu means abdomen. And that’s the only meaning that’s consistent with the use of חמש later on:
ועמשא לא נשמר בחרב אשר ביד יואב ויכהו בה אל החמש וישפך מעיו ארצה ולא שנה לו וימת; ויואב ואבישי אחיו רדף אחרי שבע בן בכרי׃
כד וירדפו יואב ואבישי אחרי אבנר; והשמש באה והמה באו עד גבעת אמה אשר על פני גיח דרך מדבר גבעון׃
כה ויתקבצו בני בנימן אחרי אבנר ויהיו לאגדה אחת; ויעמדו על ראש גבעה אחת׃
כו ויקרא אבנר אל יואב ויאמר הלנצח תאכל חרב הלוא ידעתה כי מרה תהיה באחרונה; ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם׃
כז ויאמר יואב חי האלקים כי לולא דברת; כי אז מהבקר נעלה העם איש מאחרי אחיו׃
כח ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל העם ולא ירדפו עוד אחרי ישראל; ולא יספו עוד להלחם׃
כט ואבנר ואנשיו הלכו בערבה כל הלילה ההוא; ויעברו את הירדן וילכו כל הבתרון ויבאו מחנים׃
ל ויואב שב מאחרי אבנר ויקבץ את כל העם; ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל׃
לא ועבדי דוד הכו מבנימן ובאנשי אבנר; שלש מאות וששים איש מתו׃
לב וישאו את עשהאל ויקברהו בקבר אביו אשר בית לחם; וילכו כל הלילה יואב ואנשיו ויאר להם בחברון׃
אבנר manages to talk his way out of the battle.
יואב says “לולא דברת; כי אז מהבקר נעלה העם”. As the JPS translation says “Meaning of Heb. uncertain”. They translate it as “If you hadn’t spoken up, the troops would have given up the pursuit of their kinsmen only the next morning.” In other words, יואב is saying, “Thank G-d you spoke up, אבנר. Otherwise we would still be fighting”. But that is inconsistent with יואב's behavior: he bears a grudge against אבנר afterward, and לולא generally has the sense of “If only”—”I wish you hadn’t spoken up“. Most commentators read it that way:
השיב לו, הלא לא אני התחלתי בריב, רק אתה. ולולא דברת (יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו), הלא עוד מהבקר נעלה איש מעל אחיו; שהיה כל איש הולך לדרכו ולא התחיל הריב כלל.
יואב blows a תקעיה, which has a specific meaning:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם; והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות׃
ג ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד׃
…ט וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת; ונזכרתם לפני ה׳ אלקיכם ונושעתם מאיביכם׃
A תרועה is an alarm. In this context, the תקעיה means “stand down”.
מח ויקרבו אל משה הפקדים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות׃
מט ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו; ולא נפקד ממנו איש׃
The text notes how David’s men “won”, and hints at the future of this civil war:
שני המחנות הולכים כל הלילה בחשכה ובעלטה׃ ואף על פי כן מבחינה ספרותית בולט ההבדל ביניהם; בסופו של אותו לילה אפל מגיעים אנשי יואב אל האור שבחברון אל דוד, ששמשו מתחילה זה עתה להפציע.
ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד; ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים׃
This is why I this story taking place at the start of David’s 7-year reign. We dealt last time with the question of chronology: was Ish Boshet’s 2-year reign at the beginning or the end of David’s. This implies that there was yet מלחמה ארכה and that it would be not just with Ish Boshet but with בית שאול, even after his assassination. Ish Boshet will rule for 2 more years, then it will take David 5 years to solidify his rule over all Israel.