After David ends his period of מלחמות רשות and creates his kingdom of (שמואל ב ח:טו)‎ עשה משפט וצדקה לכל עמו, he sends a delegation to Amon:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> ויהי אחרי כן וימת מלך בני עמון; וימלך חנון בנו תחתיו׃
<b>ב</b> ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו; ויבאו עבדי דוד ארץ בני עמון׃ </p>
<footer class=source>שמואל ב פרק י</footer></blockquote>
Now, this is strikingly different from the way he treated Amon's sister state, Moav:
<blockquote lang=he><p>ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות; ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה׃</p>
<footer class=source>שמואל ב ח:ב</footer></blockquote>
There is no hint in תנ״ך what the king of Amon might have done, that David would say כאשר עשה אביו עמדי חסד. Even the most stringent בעלי פשט have to go back to the Aggadah:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם; וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה׃
...<b>ג</b> וילך דוד משם מצפה מואב; ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים׃
<b>ד</b> וינחם את פני מלך מואב; וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה׃ </p>
<p><b>ה</b> ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה; וילך דוד ויבא יער חרת׃</p>
<footer class=source>שמואל א פרק כב</footer></blockquote>
And then David's family disappears, except for one brother who becomes the נשיא of יהודה:
<blockquote lang=he><p><b>טז</b> ועל שבטי ישראל לראובני נגיד אליעזר בן זכרי; <br/>
לשמעוני שפטיהו בן מעכה׃<br/>
<b>יז</b> ללוי חשביה בן קמואל לאהרן צדוק׃ <br/>
<b>יח</b> ליהודה אליהו <em>מאחי דויד</em>; <br/>
ליששכר עמרי בן מיכאל׃</p>
<footer class=source>דברי הימים א פרק כז</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p> כשהיה דוד בורח מן שאול, הלך דוד וכל בית אביו אצל בני מואב. אמר להם: קבלו בית אבא שנאמר ”וינחם את פני מלך מואב ויאמר ישב נא אבי ואמי“. קבלו אותם, וכיון שיצא דוד עמד מלך מואב והרג לאביו ולאמו ולאחיו של דוד ולא נשתייר מהם אלא אחד שנאמר (דברי הימים א כז:יח) ”ליהודה אליהו מאחי דויד“ שלא נשתייר מהם אלא הוא וברח ממלך מואב והלך אצל נחש מלך בני עמון שלח מלך מואב ואמר לנחש שמא בא אצלך אחד מאחי דוד אמר לו לאו ושמרו עד שבא דוד.</p>
<footer class=source>ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמז </footer></blockquote>
<hr/>
But Amon's response is shocking:
<blockquote lang=he><p><b>ג</b> ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדניהם המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים; הלוא בעבור חקר את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך׃
<b>ד</b> ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם; וישלחם׃
<b>ה</b> ויגדו לדוד וישלח לקראתם כי היו האנשים נכלמים מאד; ויאמר המלך שבו בירחו עד יצמח זקנכם ושבתם׃ </p>
<footer class=source>שמואל ב פרק י</footer></blockquote>
As an aside, David has them wait in ירחו because it's right over the Jordan, and because no one lived there:
<blockquote lang=he><p>וישבע יהושע בעת ההיא לאמר; ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה׃ </p>
<footer class=source>יהושוע ו:כו</footer></blockquote>
What went wrong in David's overture to Amon? חז״ל read תנ״ך as ספרי נבואה, so there must be a message in the text's choice of what incidents to relate. There is an inherent problem in trusting Amon:
<blockquote lang=he><p><b>ד</b> לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׃
<b>ה</b> על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים; ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך׃
<b>ו</b> ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה; כי אהבך ה׳ אלקיך׃
<b>ז</b> לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׃ </p>
<footer class=source>דברים פרק כג</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>אף על פי שכתבתי (דברים כ:י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, לאלו לא תעשו כן; ”לא תדרוש שלומם וטובתם“. את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון, מלחמות וצרור; ואיזה? זה דוד (שמואל ב י) ”ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש“. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תעבור על דברי? אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה עושה עמם גמילות חסד? (קהלת ז:טז) אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, שלא יהא אדם מוותר על התורה. וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד סוף בא לידי בזיון (שמואל ב י) ”ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם“, ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון...מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא לא תדרוש שלומם.</p>
<footer class=source>במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא סימן ה </footer></blockquote>
The pasuk of אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה is the same one חז״ל use to describe Saul who had pity on the king of Amalek:
<blockquote lang=he><p>שאמר לו הקב״ה לשאול (שמואל א:טו) לך והכית את עמלק...יצאה בת קול ואמרה לו (קוהלת ז:טז) אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לו שאול לדואג (שמואל א:כב) סוב אתה ופגע בכהנים יצאה בת קול ואמרה לו (קוהלת ז:יז) אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה.</p>
<footer class=source>יומא כב,ב</footer></blockquote>
The Kesef Mishna proposes a reason that David might have felt that he was justified in his overture to Amon:
<blockquote lang=he><p> כתבו הגהות מיימון שנאמר לא תדרוש וכו׳ כתב רא״ם [רבי אליעזר בן שמואל ממֵיץ, מגדולי בעלי התוספות, מחבר ספר יראים] בד״א? בדרישת שלום דאסור, אבל תשלומי שלום מותר, כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר ”וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו“ עכ״ל. ויש לתמוה על זה שאמרו חז״ל במדרש [שלא כהוגן עשה דוד בזה].</p>
<footer class=source>כסף משנה, הלכות מלכים ו:ו</footer></blockquote>
<blockquote lang=en><p>Rambam's formulation indicates that the prohibition is addressed to the community rather than the individual...Thus may Dovid have rationalized. He sent the messengers as an individual who appreciated a favor once done to his family...it had nothing to do with his kingly duties and therefore did not fall within the public domain.</p>
<footer class=source>Rabbi Moshe M. Eisemann, <a href="http://www.diggingdeeperjewish.org/kishinievbookdetail/music.htm"><cite>Music Made in Heaven</cite></a>, p. 73</footer></blockquote>
The משבצות זהב makes the same point, noting that the pasuk says וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו, not דוד המלך ביד שרי המלוכה, and they went לנחמו אל אביו, not as king of Amon but as a son in mourning.
But the truth is that the king represents the people as a whole. Nothing David does now represents himself as an individual. Whatever good Amon did to him personally does not outweigh the utter evil that Amon not so long before had committed against Israel:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> ויעל נחש העמוני ויחן על יביש גלעד; ויאמרו כל אנשי יביש אל נחש כרת לנו ברית ונעבדך׃
<b>ב</b> ויאמר אליהם נחש העמוני בזאת אכרת לכם בנקור לכם כל עין ימין; ושמתיה חרפה על כל ישראל׃
<b>ג</b> ויאמרו אליו זקני יביש הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל; ואם אין מושיע אתנו ויצאנו אליך׃
<b>ד</b> ויבאו המלאכים גבעת שאול וידברו הדברים באזני העם; וישאו כל העם את קולם ויבכו׃
<b>ה</b> והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה ויאמר שאול מה לעם כי יבכו; ויספרו לו את דברי אנשי יביש׃
<b>ו</b> ותצלח רוח אלקים על שאול בשמעו (כשמעו) את הדברים האלה; ויחר אפו מאד׃
<b>ז</b> ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו; ויפל פחד ה׳ על העם ויצאו כאיש אחד׃
...<b>יא</b> ויהי ממחרת וישם שאול את העם שלשה ראשים ויבאו בתוך המחנה באשמרת הבקר ויכו את עמון עד חם היום; ויהי הנשארים ויפצו ולא נשארו בם שנים יחד׃</p>
<footer class=source>שמואל א פרק יא</footer></blockquote>
And here Amon proves the point by humiliating David despite his best intentions.
<hr/>
How does David respond to this provocation? We don't see in the text (the next psukim are about Amon's response to how they *think* David will respond), but there is a chapter of תהילים that may be relevant:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> למנצח על ידותון מזמור לדוד׃<br/>
<b>ב</b> אך אל אלקים דומיה נפשי; ממנו ישועתי׃<br/>
<b>ג</b> אך הוא צורי וישועתי; משגבי לא אמוט רבה׃<br/>
<b>ד</b> עד אנה תהותתו על איש תְּרָצְּחוּ כלכם;<br/>כקיר נטוי; גדר הדחויה׃<br/>
<b>ה</b> אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב;<br/>בפיו יברכו; ובקרבם יקללו סלה׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק סב</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>על ידותון</em>: שם כלי שיר. ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין הנגזרים על ישראל מאויביהם.</p>
<footer class=source>רש״י, תהילים סב:א</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>דומיה נפשי</em>: מצפה נפשי.</p>
<footer class=source>רש״י, תהילים סב:ב</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>דומיה</em>: מחרישה ושותקת על שתבא ישועתה.</p>
<footer class=source>רד״ק, תהילים סב:ב</footer></blockquote>
Artscroll combines these as "Only for G-d does my soul wait silently".
The phrase לא אמוט רבה seems grammatically off; it literally means "I will not falter large". The commentators have to add words:
<blockquote lang=he><p><em>לא אמוט</em>: מוטה רבה.</p>
<footer class=source>רד״ק, תהילים סב:ג</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>משגבי לא אמוט רבה</em>: מאד.</p>
<footer class=source>מלבי״ם, תהילים סב:ג</footer></blockquote>
Even so, it seems to be damning by faint praise: ה׳ will only let me slip a little? Sforno reads רבה as an apostrophe. This perek is addressed to עמון and its capital רבה, or רבת בני עמון:
<blockquote lang=he><p>זה המזמור אמר על בני עמון שקרעו בגדי עבדי דוד אשר שלח לנחם את חנון מלכם על מיתת אביו
שאמרי לו שהם היו מרגלים.</p>
<footer class=source>ספורנו, תהילים פרק סב, הקדמה</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>לא אמוט רבה</em>: דעו לך רבת בני עמון שלא אמוט ולא אזדזע בשביל מלחמתך.</p>
<footer class=source>ספורנו, תהילים סב:ג</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>עד אנה תהותתו</em>: מגזרת הַוּוֹת תחשבו עליו.</p>
<footer class=source>אבן עזרא, תהילים סב:ד</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ; מִדֶּבֶר הַוּוֹת׃</p>
<footer class=source>תהלים צא:ג</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>עד אנה תהותתו על איש</em>:
אמנם אתם עבדי חנון מלככם עד אנה תשימו הוות ומחשבה רעה בדמיונו.</p>
<footer class=source>ספורנו, תהילים סב:ד</footer></blockquote>
תְּרָצְּחוּ could be read as "may you all be murdered":
<blockquote lang=he><p><em>תרצחו כולכם</em>: יהי רצון שתרצחו כולכם.</p>
<footer class=source>רד״ק, תהילים סב:ד</footer></blockquote>
But that doesn't seem to fit the theme of trusting in ה׳. Artscroll cites Rashbam and Ibn Yachya (neither of which I can find) that this is David addressing his enemies, "You all plan to murder me!". His enemies are subtle, setting up the situation so they cannot be blamed:
<blockquote lang=he><p>דרש רבא: מאי דכתיב (תהילים סב) ”עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה“? מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאים ונוטלין את ממונו.</p>
<footer class=source>סנהדרין קט,א</footer></blockquote>
And more that that, they would arrange for their victim to be liable for the damage:
<blockquote lang=he><p><em>ודוחין אותו עליו כו׳</em>: שנוטלין ממונן בדין כאילו הפילו להן הקיר בידים, ”ונוטלין ממונו“ רצונו לאמר של הקיר, שאומרים שהזיקו להפיל להן כותל בריא וחייב לשלם אותו הקיר.</p>
<footer class=source>מהרש״א, חידושי אגדות, סנהדרין, שם</footer></blockquote>
אך משאתו יעצו להדיח means "only because of his--the איש of פסוק ד--elevated stature do they plot to topple him".
And Sforno continues to read all this as referring to the Amonites:
<blockquote lang=he><p><em>ירצו כזב</em>: רצו לומר לו ששלחתי אותם למרגלים שהוא כזב.</p>
<footer class=source>ספורנו, תהילים סב:ה</footer></blockquote>
<blockquote lang=en><p>Second verse, same as the first!</p>
<footer class=source>Herman's Hermits, <cite>I'm Henery the Eighth, I Am</cite></footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><b>ו</b> אך לאלקים דומי נפשי; כי ממנו תקותי׃<br/>
<b>ז</b> אך הוא צורי וישועתי; משגבי לא אמוט׃<br/>
<b>ח</b> על אלקים ישעי וכבודי; צור עזי מחסי באלקים׃<br/>
<b>ט</b> בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם;<br/>אלקים מחסה לנו סלה׃
<footer class=source>תהילים פרק סב</footer></blockquote>
This stich expresses the same faith in ה׳, but here it's addressed to the people: בטחו בו בכל עת, עם rather than the רשעים.
Then David concludes that there is no point in worrying about their evil plans; it's all הבל. That's usually translated as "vanity" but that word has a different meaning in modern English. הבל means "breath, puff of air".
<blockquote lang=he><p><b>י</b> אך הבל בני אדם כזב בני איש;<br/>במאזנים לעלות; המה מהבל יחד׃<br/>
<b>יא</b> אל תבטחו בעשק ובגזל אל תהבלו;<br/>חיל כי ינוב אל תשיתו לב׃<br/>
<b>יב</b> אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי; כי עז לאלקים׃<br/>
<b>יג</b> ולך א־דני חסד; כי אתה תשלם לאיש כמעשהו׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק סב</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>אך הבל בני אדם</em>: ואל תיראו מהם מאחר שהקב"ה מחסה לנו בעת צרה.</p>
<footer class=source>רש״י, תהילים סב:י</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>חיל כי ינוב</em>: אם תראו רשעים שממונם מצליח וגדל אל תשיתו לב.</p>
<p><em>ינוב</em>: יצמח לשון תנובה.</p>
<footer class=source>רש״י, תהילים סב:יא</footer></blockquote>
אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי in the פשט is simply emphatic: "ה׳ has said this not once but many times".
<blockquote lang=he><p><em>אחת דבר אלקים</em>. פעם ושתים כלומר פעמים רבות דבר אלהים ושמענו מפי נביאיו כי העוז לאלקים לבדו, לכן אין לו לאדם לבטוח לא בכחו ולא בממונו.</p>
<footer class=source>רד״ק, תהילים סב:יב</footer></blockquote>
חז״ל saw in this pasuk the idea that Torah has multiple levels of meaning; one word of G-d should be heard in multiple ways:
<blockquote lang=he><p>אמר אביי דאמר קרא (תהלים סב:יב) ”אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי; כי עז לאלקים“: מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.</p>
<footer class=source>סנהדרין לד,א</footer></blockquote>
But the meaning in context is that ה׳ has said over and over again that *He* will mete out the appropriate punishment; אתה תשלם לאיש כמעשהו. There is no reason for David to seek revenge against Amon. He thinks he has learned the lessons of the wars with Moav and Edom. But life is never that easy.