After Amon humiliates David’s messengers, David does nothing. This makes Amon very afraid:
ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד; וישלחו בני עמון וישכרו את ארם בית רחוב ואת ארם צובא עשרים אלף רגלי ואת מלך מעכה אלף איש ואיש טוב שנים עשר אלף איש׃
Amon is a small nation that cannot fight David’s army. But they can hire mercenaries. Aram had been defeated in פרק ח, but was not completely in David’s control. In the Middle East, no war is ever over.
ג ויך דוד את הדדעזר בן רחב מלך צובה בלכתו להשיב ידו בנהר (פרת)׃
…ה ותבא ארם דמשק לעזר להדדעזר מלך צובה; ויך דוד בארם עשרים ושנים אלף איש׃
ו וישם דוד נצבים בארם דמשק ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה; וישע ה׳ את דוד בכל אשר הלך׃
The other nations, מעכה and טוב, appear earlier in תנ״ך as small nations in modern Golan Heights:
כט ויתן משה לחצי שבט מנשה; ויהי לחצי מטה בני מנשה למשפחותם׃ ל ויהי גבולם ממחנים כל הבשן כל ממלכות עוג מלך הבשן וכל חות יאיר אשר בבשן ששים עיר׃
יא והגלעד וגבול הגשורי והמעכתי וכל הר חרמון וכל הבשן עד סלכה׃ יב כל ממלכות עוג בבשן אשר מלך בעשתרות ובאדרעי; הוא נשאר מיתר הרפאים ויכם משה וירשם׃ יג ולא הורישו בני ישראל את הגשורי ואת המעכתי; וישב גשור ומעכת בקרב ישראל עד היום הזה׃
א ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה; ויולד גלעד את יפתח׃ ב ותלד אשת גלעד לו בנים; ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה׃ ג ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב; ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו׃
So these are all nations that either were attacked by David or were in danger of his empire-building. We know that he is no longer interested in expanding the borders of Israel, but they do not. And it is apparent from the version in דברי הימים that they attacked Israel:
ויראו בני עמון כי התבאשו עם דויד; וישלח חנון ובני עמון אלף ככר כסף לשכר להם מן ארם נהרים ומן ארם מעכה ומצובה רכב ופרשים׃ ז וישכרו להם שנים ושלשים אלף רכב ואת מלך מעכה ואת עמו ויבאו ויחנו לפני מידבא;
ובני עמון נאספו מעריהם ויבאו למלחמה׃
מידבא is a city in ראובן, near Amon:
טו ויתן משה למטה בני ראובן למשפחתם׃ טז ויהי להם הגבול מערוער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בתוך הנחל וכל המישר על מידבא׃
So David sends the army to counterattack, but they find themselves caught between two armies:
ז וישמע דוד; וישלח את יואב ואת כל הצבא הגברים׃
ח ויצאו בני עמון ויערכו מלחמה פתח השער; וארם צובא ורחוב ואיש טוב ומעכה לבדם בשדה׃
ט וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור; ויבחר מכל בחורי בישראל (ישראל) ויערך לקראת ארם׃
י ואת יתר העם נתן ביד אבשי אחיו; ויערך לקראת בני עמון׃
יא ויאמר אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה; ואם בני עמון יחזקו ממך והלכתי להושיע לך׃
יב חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו; וה׳ יעשה הטוב בעיניו׃
יג ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה בארם; וינסו מפניו׃
יד ובני עמון ראו כי נס ארם וינסו מפני אבישי ויבאו העיר; וישב יואב מעל בני עמון ויבא ירושלם׃
I’m less concerned with the military strategy than with what’s missing: David. He doesn’t go out to war; he just sends Yoav. That’s striking, because in the aftermath of this battle, he does go out himself:
טו וירא ארם כי נגף לפני ישראל; ויאספו יחד׃
טז וישלח הדדעזר ויצא את ארם אשר מעבר הנהר ויבאו חילם; ושובך שר צבא הדדעזר לפניהם׃
יז ויגד לדוד ויאסף את כל ישראל ויעבר את הירדן ויבא חלאמה; ויערכו ארם לקראת דוד וילחמו עמו׃
יח וינס ארם מפני ישראל ויהרג דוד מארם שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים; ואת שובך שר צבאו הכה וימת שם׃
יט ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר כי נגפו לפני ישראל וישלמו את ישראל ויעבדום; ויראו ארם להושיע עוד את בני עמון׃
This battle became a by-word for a battle that depended on Israel’s faith in ה׳:
מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר…(דברים כ:ד) ”כִּי ה׳ אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם“, הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ.
However, it’s not over. A year later, the war continues and David’s absence becomes more pronounced. In ספר שמואל, this is when the episode of David and Bat Sheva occurs. In דברי הימים, the focus is on the war:
א ויהי לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים וינהג יואב את חיל הצבא וישחת את ארץ בני עמון ויבא ויצר את רבה ודויד ישב בירושלם; ויך יואב את רבה ויהרסה׃ ב ויקח דויד את עטרת מלכם מעל ראשו וימצאה משקל ככר זהב ובה אבן יקרה ותהי על ראש דויד; ושלל העיר הוציא הרבה מאד׃ ג ואת העם אשר בה הוציא וישר במגרה ובחריצי הברזל ובמגרות וכן יעשה דויד לכל ערי בני עמון; וישב דויד וכל העם ירושלם׃
לעת צאת המלאכים: ופירושו לסוף השנה שהיא תשובת השמש אל הנקודה ההיא וחשבון שנה זו מזמן שיצאו אלה המלכים הנזכרים להלחם. וי״מ לעת צאת העם שדרך המלכים לצאת עם חיילותיהם והיא עת שהקמות בשדות והסוסים מוצאים לאכול. והראשון נכון בעיני.
Many מפרשים explain ואת העם אשר בה הוציא וישר במגרה etc. as a description of torture:
וישם במגרה: שם משפטם לייסרם במגרה וגו׳.
But it seems to make more sense in the context of תנ״ך that he enslaved them, as Solomon would later do:
כ כל העם הנותר מן האמרי החתי הפרזי החוי והיבוסי אשר לא מבני ישראל המה׃
כא בניהם אשר נתרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם; ויעלם שלמה למס עבד עד היום הזה׃
כב ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד; כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו׃
I’m not going to judge the morality of slavery in the time of תנ״ך.
I do want to look at the text of דברי הימים. There’s clearly a gap between פסוק א: ודויד ישב בירושלם; ויך יואב את רבה and פסוק ב: ויקח דויד את עטרת מלכם. The author is drawing attention to what the reader must know fits in that gap: the episode of David and Bat Sheva. דברי הימים never criticises David. This is as close as it comes, and the problem is, again, ודויד ישב בירושלם. Let’s look at the story as presented in ספר שמואל:
יא:א ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים וישלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו ואת כל ישראל וישחתו את בני עמון ויצרו על רבה; ודוד יושב בירושלם׃
…55 פסוקים: סיפור בת שבע
יב:כו וילחם יואב ברבת בני עמון; וילכד את עיר המלוכה׃ יב:כז וישלח יואב מלאכים אל דוד; ויאמר נלחמתי ברבה גם לכדתי את עיר המים׃ יב:כח ועתה אסף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה; פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה׃ יב:כט ויאסף דוד את כל העם וילך רבתה; וילחם בה וילכדה׃ יב:ל ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד; ושלל העיר הוציא הרבה מאד׃ יב:לא ואת העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחרצי הברזל ובמגזרת הברזל והעביר אותם במלכן (במלבן) וכן יעשה לכל ערי בני עמון; וישב דוד וכל העם ירושלם׃
In Chronicles' account, the very thing that Yoav had sought to avoid seems to have happened—the credit for taking the city was given to him rather than to David.
The explanation for Chronicles' approach may be as follows: Rambam (Melachim 4:10), in discussing the role of the monarchy in the view of the Torah, states: “…the purpose of establishing a king is only in order that he may execute justice and wage war, as it is written: (שמואל א ח:כ) ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו”. Although Rambam does not say so explicitly, it is implied, and borne out by countless stories throughout Scripture, that the duty of conducting wars is a personal one. It seems to require that the king himself go out to battle (see Rashi to Joshua 7:10 [אִם תֵּלֵךְ אַתָּה לִפְנֵיהֶם יַצְלִיחוּ, וְאִם לָאו לֹא יַצְלִיחוּ]).
[Footnote 1] If this analysis is correct, then our passage in Chronicles is a sort of Midrash on Samuel. It takes a section of Scripture and explicates teachings which are implicit in the text, in much the same was that the Sages of the Talmud did in later centuries.
We could imagine the same Midrash in Talmudic language as reading approximately: G-d said to David, “Do you sit in comfort in Jerusalem while My children are in the field of battle? By your life, their victory will not be ascribed to you”.
So why does David not go out? Rav Eisemann hypothesizes:
From all that we have now learned, it seems quite obvious why Dovid felt that it would be inappropriate to take part in the battle for Ammon…Dovid must have realized that but for his ill-conceived idea to send the delegation for Chonun, none of this suffering need have happened. Weighed down by his guilt, he felt that he had best not be involved in the fighting.
I would disagree. We know that David did lead the battle against Aram as part of this very war. It’s only against Amon that he stays behind. I think it goes back to his original delegation to Amon: (שמואל ב י:ב) ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד. He had a personal connection to Amon, and a personal reason to express gratitude. We see this with Moshe:
אמר אל אהרן: לְפִי שֶׁהֵגֵן הַיְאוֹר עַל מֹשֶׁה כְּשֶׁנִּשְׁלַךְ לְתוֹכוֹ, לְפִיכָךְ לֹא לָקָה עַל יָדוֹ לֹא בַדָּם וְלֹא בַצְפַרְדְּעִים, וְלָקָה עַל יְדֵי אַהֲרֹן.
But that is wrong. David is not an individual, with individual responsibilities. As מלך ישראל he represents כנסת ישראל. If war is appropriate, he needs to lead it. If he can’t go out to fight, he cannot send the people to fight.
על הסרת ליבו הקפידה תורה, שנאמר (דברים יז:יז) וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ—שליבו הוא לב כל קהל ישראל.
But it’s clear that the army noted David’s absence. Uriah makes a biting comment when David tries to get him to go home:
ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים ואני אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי; חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה׃
I think the problem that דברי הימים is hinting at, by pointedly not mentioning בת שבע, is that David is trying to be עשה משפט וצדקה but is still making everything about him rather than about the people. If he is to be a מלך ישראל, then he doesn’t get a personal life or the moral choices that an individual makes. He needs to sacrifice himself as an individual to be the leader of a people. And I would argue that this mistake is what leads to that fateful night with בת שבע.