It’s time to look at the story of David and Bat Sheva. I assume everyone knows the story, or at least enough to have strong opinions about it. We’ll see how our preconceptions work with the text itself.
Good artists copy. Great artists steal.
I make no claim to greatness, but my approach to bat Sheva comes from an integration of my understanding of Rabbis Moshe Eisemann (Artscroll Divrei Hayamim I, A Pearl in the Sand and Music Made in Heaven), David Fohrman (The David and Batsheva Episode) and Yaakov Medan (אמר נבל בלבו אין אלקים and מגילת בת-שבע). Any errors or heresies are of course mine. It’s a way of reading the story not as a love story but a story of power, failure and redemption, that goes from the delegation to Amon in פרק י to the end of Avshalom’s rebellion in פרק יט. It is a ספר נבואה, the story of what it means to be a מלך ישראל.
Part of the problem I have is that the story is pretty R-rated. I’m a pediatrician and I have to be very explicit in talking about these sorts of things with teenagers, but I’m uncomfortable using explicit language in the בית מדרש. So I will stick with לשון נקייה, and assume everyone knows what I mean by “conjugal relations”. חז״ל, however, have no such compunctions, and I may have to use euphemisms in translating.
It is impossible to read the story of Bat Sheva as careful readers without keeping in mind its literary antecedents throughout תנ״ך. More than that, I would assume that David himself was aware of these stories as well, and they influenced how he thought about Bat Sheva. The antecedents we will look at are the stories of David’s literal ancestors, יהודה and תמר, of בעז and רות, and of דוד himself and אבגיל. Rav Medan would add the story of בנות לוט as well, but think that will take us too far afield.
Yehudah’s story starts right after the sale of Yosef:
ו ויקח יהודה אשה לער בכורו; ושמה תמר׃
ז ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳; וימתהו ה׳׃
ח ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אתה; והקם זרע לאחיך׃
ט וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע; והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו׃
י וירע בעיני ה׳ אשר עשה; וימת גם אתו׃
יא ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו; ותלך תמר ותשב בית אביה׃
…יד ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה; כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה׃
טו ויראה יהודה ויחשבה לזונה; כי כסתה פניה׃
…כד ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים; ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף׃
…כו ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני; ולא יסף עוד לדעתה׃
Tamar has twin sons, פֶרֶץ and זָרַח, from Yehudah and it is unclear if they remain married or not:
ולא יסף עוד: יֵשׁ אוֹמְרִים לֹא הוֹסִיף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא פָסַק. וַחֲבֵרוֹ גַּבֵּי אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְלֹא יָסָפוּ, וּמְתַרְגְּמִינָן וְלָא פְּסָקוּ.
Ruth meets Boaz (who is Naomi’s husband’s nephew) when she is gleaning in his fields, but Naomi tells her to go back to him that night:
ז ויאכל בעז וישת וייטב לבו ויבא לשכב בקצה הערמה; ותבא בלט ותגל מרגלתיו ותשכב׃
ח ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת; והנה אשה שכבת מרגלתיו׃
ט ויאמר מי את; ותאמר אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה׃
י ויאמר ברוכה את לה׳ בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון; לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר׃
יא ועתה בתי אל תיראי כל אשר תאמרי אעשה לך; כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את׃
יב ועתה כי אמנם כי אם גאל אנכי; וגם יש גאל קרוב ממני׃
יג ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה׳; שכבי עד הבקר׃
יד ותשכב מרגלותו עד הבקר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו; ויאמר אל יודע כי באה האשה הגרן׃
It’s clear that nothing untoward happened between them that night, but it certainly could have:
אמר רבי יוחנן: תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז…דכתיב (רות ג:ח) ”ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת“. מאי ”וילפת“? אמר רב: שנעשה בשרו כראשי לפתות.
תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז: דבר גדול של יוסף כדבר קל וקטן שבבועז; תוקף דבר גדול וחמור ויש לו שם; ענוה דבר שאין לו שם שאדם עושה לפי תומו.
כראשי לפתות: נתקשה ואעפ״כ כבש יצרו ואף על פי שפנויה היתה ועמו במיטה אבל יוסף אשת איש היתה ואינה עמו במיטה.
David meets Avigail while he is on the run from Saul, when he is the leader of a band of vigilantes in מדבר יהודה:
ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים; ויהי בגזז את צאנו בכרמל׃
ג ושם האיש נבל ושם אשתו אבגיל; והאשה טובת שכל ויפת תאר והאיש קשה ורע מעללים והוא כלבי׃
…יד ולאביגיל אשת נבל הגיד נער אחד מהנערים לאמר; הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את אדנינו ויעט בהם׃
…יח ותמהר אבוגיל (אביגיל) ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי ומאה צמקים ומאתים דבלים; ותשם על החמרים׃
…כ והיה היא רכבת על החמור וירדת בסתר ההר והנה דוד ואנשיו ירדים לקראתה; ותפגש אתם׃
…כג ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור; ותפל לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ׃
כד ותפל על רגליו ותאמר בי אני אדני העון; ותדבר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך׃
כה אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו; ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת׃
כו ועתה אדני חי ה׳ וחי נפשך אשר מנעך ה׳ מבוא בדמים והושע ידך לך; ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל אדני רעה׃
כז ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני; ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני׃
…לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו; והיטב ה׳ לאדני וזכרת את אמתך׃
…לט וישמע דוד כי מת נבל ויאמר ברוך ה׳ אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו; וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה׃
…מב ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על החמור וחמש נערתיה ההלכות לרגלה; ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאשה׃
We dealt with Avigail in great detail back then. To summarize, it certainly seems as though she is flirting with David here, and he rushes to take her as soon as her husband is dead. חז״ל saw something sordid in their interaction as well:
כי הוות מיפטרא מיניה
אמרה ליה (שמואל א כה) והטיב ה׳ לאדוני
וזכרת את אמתך
אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי
איתתא בהדי שותא פילכא
איכא דאמרי
שפיל ואזיל בר אווזא
ועינוהי מיטייפי
When she left him she said to him,
"and when the Lord shall have done good to my lord
. . . then remember thy handmaid."
R. Nahman said: This bears out the popular saying,
While a woman talks she spins.
Some adduce the saying:
The goose stoops as it goes along,
but its eyes peer afar.
The Midrash says there was a physical attraction between them from the start:
הנה היא רוכבת על החמור וירדת בסתר ההר וגו׳: נתגלה שוקה והלכו לאורה, נתגלית שוקה ותפגש אותם, הקרו כולן.
ולא תהיה לך זאת לפוקה:…בא להזדווג לה, אמרה ליה סופך להכשל באשה אחרת, ולא מוטב לך באחת ולא בשתים?
As the midrash says, אמרה ליה סופך להכשל באשה אחרת. The story of Avigail and David, even at the level of פשט, is foreshadowing the story of Bat Sheva and David. חז״ל understand that Avigail was in fact a נביא, and her message to David was to beware of this exact situation. It seems that throughout תנ״ך there are these stories of apparent impropriety in the predecessors of David. Why?
The cradle of the monarchy is the cradle of the Melech HaMoshiach whose function it will be to eliminate all ambiguities. The time will come when we will understand it all. That is what Moshiach is all about.
… The pivotal couplings in the establishment of the messianic line…were all fraught with ambiguities because these were meant to teach us that it is the nature of Moshiach not be daunted by appearances. When directed by the Ribono shel Olam, means can be sanctified by ends, and surface question marks can find their answers in the depths of divine wisdom and understanding.
Pace Rabbi Eisemann, I don’t like this answer. It smacks too much of Sabbateanism:
[T]he nihilism of the Sabbatian and Frankist movements, with its
doctrine so profoundly shocking to the Jewish conception of things that the violation of the Torah
could become its true fulfillment (bittulah shel torah zehu kiyyumah), was a dialectical outgrowth of
the belief in the Messiahship of Sabbatai Zevi…
As long as the last divine sparks (nitzotzot) of holiness and good which fell at the time of Adam’s primordial sin into the impure realm of the kelipot (the hylic forces of evil…) have not been gathered back again to their source—so the explanation ran—the process of redemption is incomplete. It is therefore left to the Redeemer, the holiest of men, to accomplish what not even the most righteous souls in the past have been able to do: to descend through the gates of impurity into the realm of the kelipot and to rescue the divine sparks still imprisoned there.
…
[From an essay by a Sabbatean:] “But perhaps one can interpret the meaning of the text as follows: since such a person intends his deeds to redound to the benefit of all Israel … if after sinning and passing through the kelipah he reconsiders and repents completely, he undoubtedly succeeds in raising up many sparks from the kelipah.”
…
Among the leaders of the Donmeh the antinomian blessing composed by Sabbatai Zevi, “Blessed art Thou O Lord our God, King of the universe, who permittest the forbidden [mattir isurim],” became a byword.
So, what else to these stories have in common? In each, there is a childless widow who actively pursues her man. The gemara says:
איהי בכל דהו ניחא לה כדריש לקיש; דאמר ר״ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
Rabbi Shulman argues that in each of these stories the marriage is a form of חסד for a woman who could not otherwise be supported in the society of תנ״ך. This is certainly true for Tamar and Ruth. But Avigail is a rich, beautiful widow. She would surely have no problem finding a husband if she so desired. When David takes her, it is not a חסד to her. I would argue that each of these stories are a form of יבום which is a חסד is to their late husbands.
ה כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר; יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה׃
ו והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת; ולא ימחה שמו מישראל׃
ז ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו; ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי׃
ח וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה׃
ט ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו; וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו׃
י ונקרא שמו בישראל; בית חלוץ הנעל׃
In the case of Yehuda, it is explicitly called יבום. In the case of Boaz, it is clear from the גאולה of Naomi’s field that the goal was להקים שם המת:
א ובעז עלה השער וישב שם והנה הגאל עבר אשר דבר בעז ויאמר סורה שבה פה פלני אלמני; ויסר וישב׃
ב ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה; וישבו׃
ג ויאמר לגאל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך; מכרה נעמי השבה משדה מואב׃
ד ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה נגד הישבים ונגד זקני עמי אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי ואדע (ואדעה) כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך; ויאמר אנכי אגאל׃
ה ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי; ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו׃
ו ויאמר הגאל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי; גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאל׃
ז וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו; וזאת התעודה בישראל׃
ח ויאמר הגאל לבעז קנה לך; וישלף נעלו׃
ט ויאמר בעז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי׃
י וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו; עדים אתם היום׃
יא ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים; יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם׃
יב ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת׃
יג ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה; ויתן ה׳ לה הריון ותלד בן׃
…יז ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי; ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד׃
The gemara (בבא מציעא מז,א) explains that לפנים בישראל…לקים כל דבר wasn’t specifically a shoe; that was chosen here to evoke the ceremony of חליצה.
And in fact, the child, עובד, fills the role of יקום על שם אחיו המת:
Coming back to Oved—within the context of yibum's logic, he is less the son of Boaz than of the dead Machlon. The neighboring women were right when they declared, “A son [or, more generically, a descendant] has been born to Naomi”—Machlon’s mother. Through the birth of Oved, Naomi’s own child, Machlon, became a father. The child in a sense came from her.
And in the case of David an Avigail, they also have a son. That son is named כלאב, which evokes נבל's description as והוא כלבי, ”he was a descendant of Caleb“:
ב ויולדו לדוד בנים בחברון; ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת׃ ג ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי; והשלשי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור׃
לעניות הבנתנו, הפרשה כולה היא מעין פרשת ייבום…בבית דוד, שאר
בשרו של בעלה, תוסיף להיקרא ”אביגיל אשת נבל הכרמלי“. לבנה…תקרא כלאב—והוא יקום על
שם בעלה המת, הנצר העיקרי לבית כלב…לא בגדה אביגיל,
כשם שלא הרתה תמר כלת יהודה לזנונים. שתיהן הלכו להקים שם לבעליהן החטאים, שלא יימחה
שמם מישראל.
לדברינו אלה, כלאב הוא בן דוד הקם בייבום על שם נבל ועל נחלתו.
And what that means is that כלאב, of all the sons of David mentioned above, is never involved in the struggle for succession. He doesn’t have the status of a royal prince; his legacy is that of נבל הכרמלי.
What does it mean, והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו? There is a halachic יבום, which applies only to the brother of dead, but there’s clearly something deeper underlying that. Even before the Torah was given, it says וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. There’s one other place where the Torah uses the expression על שם אחיהם: in Yaakov’s blessing to Yosef’s sons:
ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו; על שם אחיהם יקראו בנחלתם׃
יקום על שם אחיו —לנחלה. אתה אומר:
לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף—קורין אותו יוסף, יוחנן—קורין
אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן על שם
אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם
האמור כאן לנחלה.
In strictly judicial terms, the child represents the financial legacy of the dead brother.
המיבם את יבמתו, זוכה בנכסי המת ועומד במקומו לטל חלקו בנכסי אביהם.
But there is a spiritual legacy implied as well:
ויבם אותה והקם זרע לאחיך: הבן יקרא על שם המת לשון רש״י. ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה:ו) ”יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל“ ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת. ואמר בבועז (רות ד:י) ”וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו“ ותקראנה אותו עובד לא מחלון. ועוד שאמר ”וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע“ ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת? ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן; ולא אמר הכתוב ”ויאמר אונן“ אבל אמר ”וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע“ כי ידיעה ברורה היתה לו בזה, שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא הראוי להיות קודם בו, ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת…וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים רצה הקב״ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם…וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה—באותם שלא יהיה בהם איסור השאר—וקראו אותו גאולה. וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין.
I don’t know anything about the סוד גדול that the Ramban mentions, but יבום means that the מיבם must effectively raise someone else’s child. The בכור is seen as the child of the אחיו המת, and that is an act of supreme חסד. I would argue that the ancestors of מלכות ישראל needed to be able to express that חסד, to be able to give up a claim on one’s own child.
The reason is that the מלכות is inherited; a peaceful, lawful succession requires a dynasty (they hadn’t yet invented elections):
יד כי תבא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה; ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי׃
טו שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו; מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא׃
…
כ לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל׃
הוא ובניו: מגיד שאם בנו הגון למלכות, הוא קודם לכל אדם.
But the fact that this authority is inherited does not mean it belongs to the king, the way personal property does. The successor inherits power that is granted by ה׳ to the עם as a whole: שום תשים עליך מלך.
ואין מושחין מלך בן מלך. מנלן? אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב: למען יאריך ימים על ממלכתו וגו׳, ירושה היא לכם. ומנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה, ולאו כל דבעי מלכא מורית מלכותא לבניה? אמר רב פפא, אמר קרא: הוא ובניו בקרב ישראל, בזמן ששלום בישראל קרינא ביה הוא ובניו, ואפילו בלא משיחה.
וכשיש מחלוקת פסקה הירושה. שכן כתיב ”הוא ובניו בקרב ישראל“, שירצה כאשר יהיה בקרב ישראל ובהסכמת כולם, אז הוא מוריש את בניו ולא בעי משיחה. אבל יש מחלוקת, לאו ירושה וממנו מתחיל וצריך משיחה.
And that is the message that ה׳ sends to David:
יב כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃
יג הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃
יד אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם׃
David almost gets the message; he does marry Bat Sheva, who is a childless widow, and it is her son who becomes the crown prince. But he gets it profoundly wrong.
- Chutzpah
- That quality enshrined in a man who, having killed his mother and father, throws himself on the mercy of the court because he is an orphan