קסא שרים רדפוני חנם; ומדבריך (ומדברך) פחד לבי׃
קסב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב׃
David makes the point that he is not afraid of his enemies, no matter how important or powerful they are. The only thing he is afraid of is violating G-d’s word.
ומדברך: יותר פחד לבי שלא תעבור על אחת ממצותיך יותר מפחדי מהם.
Radak says the שרים refers to Absalom. David is not so much afraid of the rebellion but of the sin that led to it:
יא כה אמר ה׳ הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך; ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת׃
יב כי אתה עשית בסתר; ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש׃
And David returns to the theme of finding joy in the Torah. The Vilna Gaon explains that ששון is the feeling of joy mixed with the regret that there is too much there there. The more we know, the more we know how much we don’t know. (Artscroll cites this, but I haven’t found the original source).
Imagine the following situation: A general wages a victorious battle and in gratitude his king allowed him to carry away…all the spoils he could carry. As he eagerly stuffs his pockets with priceless gems, the general rejoices, but the same time he regrets because his capacity is limited, he must leave so much…behind. This mixed emotion, says the Vilna Gaon, is ששון.
The Torah student experiences similar feelings of ששון. He rejoices over every new bit of Torah knowledge…Yet, the more he studies, the more he realizes how much wisdom remains to be studied, and he is saddened that because of his spiritual and intellectual limitations, such priceless spoils must be left behind.
קסג שקר שנאתי ואתעבה; תורתך אהבתי׃
קסד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך׃
Seven often just means “a lot”:
שבע ביום: פעמים רבות כי שבע אינו דוקא.
כי שבעתים יקם קין; ולמך שבעים ושבעה׃
ואם עד אלה לא תשמעו לי; ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם׃
כי שבע יפול צדיק וקם; ורשעים יכשלו ברעה׃
חז״ל try to interpret שבע more literally:
ת״ר: חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן. ועליהן אמר דוד (תהלים קיט:קסד) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך.
Thus שבע ביום means “on seven things in the day”. The Yerushalmi, on the other hand, connects it to davening; specifically the ברכות around קריאת שמע:
משנה: בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה…
רבי יוסי בר אבין בשם רבי יהושע בן לוי: ע״ש (תהילים קיט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ר׳ נחמן בשם רבי מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה.
The implications of this are that the ברכות of קריאת שמע are even older than the אנשי כנסת הגדולה, existing in some form even in the time of David. That’s not unreasonable, since we know that the idea of תפילה three times a day existed even then:
עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה; וַיִּשְׁמַע קוֹלִי׃
And the themes of the ברכות are, in part, exactly what this פרק תהילים is about: creation, the ontic revelation of G-d’s will (to use the terms from the section on letter ק); and revelation, the noetic revelation of G-d’s will. The מעשה בראשית בעולם שנברא בעשרה מאמרות and the מעמד הר סיני בתורה שניתנה בעשרה דברות (in Rav Hutner’s words) are both “Torah” and we thank ה׳ for both in the ברכות before שמע. The ברכות after שמע deal with redemption, which has been another theme of this perek (though one we have not dealt with explicitly), and comes up in the next psukim:
קסה שלום רב לאהבי תורתך; ואין למו מכשול׃
קסו שברתי לישועתך ה׳; ומצותיך עשיתי׃
קסז שמרה נפשי עדתיך; ואהבם מאד׃
קסח שמרתי פקודיך ועדתיך; כי כל דרכי נגדך׃
And so we get back to the underlying theme of this perek: love of Torah and all that it means.
We’re almost done with this very long chapter, and as I read it, a few ideas keep coming back. We need an abstract or an executive summary to keep track of it all.
TL;DR, short for “too long; didn’t read”, is Internet slang to say that some text being replied to has been ignored because of its length…It is also used as a signifier for a summary of an online post or news article.
- Creation represents G-d’s will, and this is manifest both in the created physical universe and in the rules of human behavior, the הלכה, the normative universe. Both aspects are broadly called “Torah”.
- G-d is infinite and Man is finite, so we can never truly understand G-d. But we have to try.
- The universe was for the purpose of fulfilling the הלכה, so learning the revealed הלכה is the most direct way of understanding G-d’s will.
- It is possible, however, to hear G-d’s voice in the created and normative universe. This is called דרך ארץ or אינו מצווה ועושה or לפנים משורת הדין.
- We experience joy in learning Torah, but it is not joy in the knowledge but joy in the process. Learning and obeying are ways of becoming close to G-d. Learning Torah is closer to performing or listening to music than it is to studying for a test.
As it happens, David wrote his own TL;DR and it’s a lot more poetic than mine:
למנצח מזמור לדוד׃
We are very familiar with this perek; we say it every שבת. Much of this analysis comes from Rav Elchanan Samet’s shiurim on תהילים. The perek consists of two halves; the first describes how the heavens wordlessly praise ה׳:
ב השמים מספרים כבוד א־ל; ומעשה ידיו מגיד הרקיע׃
ג יום ליום יביע אמר; ולילה ללילה יחוה דעת׃
ד אין אמר ואין דברים; בלי נשמע קולם׃
ה בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם;
לשמש שם אהל בהם׃
This is the idea we’ve discussed many times, that the laws of nature are a manifestation of ה׳'s will, and the fact that the universe obeys the laws of nature is a form of proclaiming His majesty. Then, as Rav Samet notes, there is a partial volta as David focuses on one heavenly body, the sun:
ו והוא כחתן יצא מחפתו; ישיש כגבור לרוץ ארח׃
ז מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם; ואין נסתר מחמתו׃
The sun is full of joy at obeying ה׳'s will. Then the line ends with אין נסתר מחמתו, which is generally translated as “nothing is hidden from its heat” but the word is חַמָּתוֹ, not ֹחוֹמו. A literal translation is “nothing is hidden from its sunniness”. We’ll have to see what that means.
The second half turns to the other manifestation of ה׳'s will, the Torah itself. These four psukim are very similar to the psukim in תהילים קיט that we have been studying, with all the synonyms of Torah that we have seen:
ח תורת ה׳ תמימה משיבת נפש; עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי׃
ט פקודי ה׳ ישרים משמחי לב; מצות ה׳ ברה מאירת עינים׃
י יראת ה׳ טהורה עומדת לעד; משפטי ה׳ אמת; צדקו יחדו׃
יא הנחמדים מזהב ומפז רב; ומתוקים מדבש ונפת צופים׃
Then, in a parallel to the first half, David turns from the general to the specific, to himself:
יב גם עבדך נזהר בהם; בשמרם עקב רב׃
יג שגיאות מי יבין; מנסתרות נקני׃
יד גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי אז איתם;
ונקיתי מפשע רב׃
טו יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך;
ה׳ צורי וגאלי׃
The two halves represent the two ways of “hearing G-d’s voice”:
דוד המלך מלמדנו את שני הדרכים בהם אפשר לגלות את הקב״ה. הראשונה, ע״י התבוננות בטבע. אם אדם מתבונן, הוא מגלה את הבורא. אך יש דרגה גבוהה יותר: אפשר לגלות את הקב״ה, ולהתחבר אליו. זאת ע״י לימוד התורה. כשאדם לומד תורה, הוא מרגיש על בשרו את הדבקות בה׳, וחיבור זה גורם לו לעונג: ”ישרים, משמחי לב, מאירת עיניים…“ התורה היא הדרגה הגבוהה ביותר של החיבור בין האדם לקב״ה.
But there is a contrast with the sun. The sun serves ה׳ with joy, but David, while appreciating the Torah that is מתוקים מדבש, is worried. This is a prayer, יהיו לרצון אמרי פי. The difference is fundamental between the way the universe obeys ה׳ and the way human beings do:
והנה רצון ה׳ מתגלה לנו בשתי מערכות. מערכה אחת במעשה בראשית…ומערכה שניה, במעמד הר סיני בתורה…אידי ואידי גלוי רצון של מקום הן. אלא שיש הבדל פנימי נאופן יציאתן מן הכוח אל הפועל. דרצון ה׳ המתגלה במעשה בראשית אופן קיומו הוא בדרך הכרח. ואלו רצון ה׳ המתגלה בתורה אופן קיומו הוא בדרך בחירה.
For the sun, אין נסתר מחמתו, there is nothing hidden from it being the sun, from fulfilling its duty. It by definition obeys the laws of nature; it has no free will. Human beings, however, have to choose to obey. Not everything is obvious; we have to ask, מנסתרות נקני. But because we have to make the choice, it is a higher way of serving.
But how can we learn Torah, the word of the infinite G-d, if we are finite? That is a gift; ה׳ allows us the ability to determine His will, by deciding the הלכה. We have quoted the Vilna Gaon, that real אמת is impossible for human beings to comprehend, so ה׳ ”threw the truth to the earth“:
…האמת צולל בין אלפים מבוכות וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה הקב״ה? השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי שיסכימו הם כן יקום…ומשנתן הקב״ה התורה לישראל צוה בעצמו שאם יולד איזה ספק בתורה יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים דוקא כפי שיבינו שרי התורה…
Rav Hutner says that מתן תורה gives us, כנסת ישראל, the ability to decide אמת in two ways.He quotes the gemara:
אמרו לו [בני בתירא להלל הבבלי]: ר׳, שכח ולא הביא סכין מע״ש מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל; אם אין נביאים הן בני נביאים הן! למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
כל משפט מצטרף הוא משני סוגי בירורים: בירור הדין התלוי בדעתם של הדינים, ובירור העובדות התלוי בנאמנותם של העדים. והיינו שיש בירור הדעת ויש בירור דרך נאמנות.
When the facts are on your side, pound the facts. When the law is on your side, pound the law. When neither is on your side, pound the table.
וכמו כן ניתן הוא המשפט התורה להכרעה בשני סוגי בירורים הנ״ל. בירור דרך הדעת דהוראה התלויה בבית דין ובירור דרך נאמנות דהיינו הוראה דרך מעשה הקהל, דיש להם לישראל נאמנות שמעשיהם מכוונים למציאות רצונו יתברך. ועל כן הננו אומרים, דשם התואר הנדבק לישראל על ידי כח ההוראה שפועל בהם שלא מדעת הוא: עדת השם. עדה מלשון עדות. אתם עדי ואני א־ל. ויונקים אנו חלב ודבש מגופו של הפסוק: עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. כלומר, אפילו מי שהוא שייך אל הקהל, שאין ההוראה מדעת שייכת לו; מכל מקום יש לו
מציאות של חכמה בדברי תורה, על ידי כח ההוראה שלא מדעת
שניתן לישראל.
What we do as Jews as עדות, testimony to ה׳‘s will, is עדות of ה׳’s will.
מנהג ישראל תורה היא.
והיכן מצינו שניתן לישראל כח בירור שלא על ידה של הדעת? לזה הוא אומר עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה. כלומר, שניתן לישראל כח בירור דרך נאמנות של עדות. ומתלהט הפסוק לעינינו באור-יקרות: עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי.