קמה קראתי בכל לב ענני ה׳; חקיך אצרה׃
קמו קראתיך הושיעני; ואשמרה עדתיך׃
קמז קדמתי בנשף ואשועה; לדבריך (לדברך) יחלתי׃
קמח קדמו עיני אשמרות לשיח באמרתך׃
David describes how he wakes before dawn to learn דבריך and אמרתך. There seems to be a difference between אמירה and דיבור in תנ״ך:
דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות; ויתן אתנו כמרגלים את הארץ׃
למימרא דכל ”דיבור“ לשון קשה.
ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃
כה תאמר: בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה.
לבית יעקב: אֵלּוּ הַנָּשִׁים, ”תֹּאמַר“ לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה.
And sometimes the Torah uses both terms:
וידבר אלקים אל משה; ויאמר אליו אני ה׳׃
שכל דבור…הנקרא דבור, וזהו קשה, והדבר הנאמר הנקרא אמירה והוא רך.
לזה אמר ”וידבר אלקים ויאמר אליו“. וכמו שהוא הזכיר למעלה רחמים ודין וישב משה אל ה׳ ויאמר א־דני שהוא דין. לזה אמר בכאן וידבר אלקים ויאמר אליו אני ה׳; רחמים ודין.
But there seems to be a contradiction in a later pasuk:
טז ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם׃
יז וידבר ה׳ אלי לאמר׃
וידבר ה׳ אלי וגו׳: אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ׳ (זו) ”וידבר“ אלא ”ויאמר“ ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל.
How can דיבור be both לשון קשה and לשון חיבה?
וקשה, דהרי בפרשת בהעלותך (במדבר יב:א) אצל ”ותדבר מרים“ פירש (רש״י) שאין לשון ”דבור“ אלא קשה…ואין זה קשיא, דהא והא איתא, ושניהם אמת, כי הדבור הוא קשה בשביל שהוא נאמר על חתוך הקול…לאפוקי אמירה, הוא רך…אבל מכל מקום מצד הדיבור בעצמו הוא פנים אל פנים, כי הדבור הוא קרוב אל המדבר יותר ממה שקרוב אליו האמירה…וכאשר כתיב ”וידבר“, רוצה לומר שהדבור שהוא יוצא מן פה המדבר היה אליו, וזה פנים אל פנים. אבל כאשר כתיב ”ויאמר אליו“, אינו פנים אל פנים…
So ה׳‘s אמירה is רך, not so much because it is inherently softer, but because it is more distant. To be able to hear ה׳’s דיבור may be harsher, but it represents a much closer relationship.
Rabbi Simcha Bunim of Peshischa (an early chassidic master, cited in Praying with Fire 1) questions the punishment of the snake in גן עדן: (בראשית ג:יד) ויאמר ה׳ אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה; על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך׃. What kind of punishment is this? Dust may not taste good but it is omnipresent; ה׳ is telling the snake that it will never go hungry, never have to look for food.
But having that lack forces us to look to ה׳, to daven, to establish a relationship with הקב״ה that we would not have if everything was easy. Giving your kids a credit card and never talking to them does not make for a healthy parent-child relationship. Telling the snake, “Go eat anything; I don’t want to hear from you” was in truth a terrible punishment.
How does that affect our understanding of Torah? There are two times that ה׳'s “voice” was “heard” in the world:
בעשרה מאמרות נברא העולם.
ויכתב על הלחת כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ה׳ אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל; ויתנם ה׳ אלי׃
And they are understood to be parallel:
נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם: אנכי כנגד ויאמר אלקים יהי אור…
עשרת הדיברות הם כנגד עשרת המאמרות, שכן כל מטרת קיומם של עשרת המאמרות, שבהם נברא העולם, הוא בשביל עשרת הדיברות. תפקידם של עשרת הדיברות להאיר את הברואים שנבראו על-ידי עשרת המאמרות, על-ידי שיביאו בתוכם לידי ביטוי את ענייני התורה, הכלולים בעשרת הדיברות.
Rabbi Yechezkel Yaakovson, rosh yeshiva of Yeshivat Sha’alvim, connects the two via another עשרה: the עשרה מכות:
עלינו להתייחס למעמד הר סיני, לא רק כאירוע בודד, אלא כמתן תורה, ולראות את התורה בכלל ואף לדורות, כצורה של התגלות ה׳ בעולם. לאור תפיסה זו, למעשה יש כאן סקאלה של סוגים בהתגלות ה׳. עשרה מאמרות מייצגים את ההופעה המוסתרת ביותר של הקב״ה, המופיעה בטבע. דרושה עבודה רבה והתבוננות לאדם החפץ לדבוק בבוראו ע״י עשרה מאמרות.
פעם אחת בהיסטוריה הקב״ה התגלה לאומה באופן המוחשי ביותר, ע״י ניסים גלויים, היה זה בעשרת המכות. אך אפשרות זו לא התמידה. מדובר באירוע חד-פעמי, שלא יחזור.
לעומת זאת, הפעם השלישית זוהי הדרך הממוצעת בין שני הגילויים הקודמים: הקב״ה מתגלה לנו במעמד הר סיני, דרך קבלת התורה. מאז קבלת התורה, כל יהודי שיושב ולומד תורה—זוכה להידבק בקב״ה. התורה מעניקה לאדם את ההשקפה הנכונה, מדריכה אותו במה להתבונן וכיצד, ומעניקה משמעות לחייו. כך, כאשר יש שני קצוות של גילוי ה׳ בעולם: בהסתר גמור—בבריאה, ובגילוי גמור—במכות; יש דרך שהיא שביל הזהב בהתגלות ה׳: דרך התורה.
דרך זו של לימוד תורה וקיומה—היא הדרך המובחרת מבין שלושת הדרכים לדבקות בה׳.
We’ve quoted Rav Hutner many times on this topic:
והנה רצון ה׳ מתגלה לנו בשתי מערכות. מערכה אחת במעשה בראשית בעולם שנברא בעשרה מאמרות; ומערכה שניה, במעמד הר סיני בתורה שניתנה בעשרה דברות. אידי ואידי גלוי רצון של מקום הן.
אלא שיש הבדל פנימי נאופן יציאתן מן הכוח אל הפועל. דרצון ה׳ המתגלה במעשה בראשית אופן קיומו הוא בדרך הכרח. ואלו רצון ה׳ המתגלה בתורה אופן קיומו הוא בדרך בחירה. ”יהי אור“—זה הוא מאמר המתקיים בדרך חוק-מציאות של הכרח. ”לא תשתחוה“—זו הוא דברה המתקיימת בדרך חרות-רצון של בחירה.
חכמת הטבע היא בודאי חכמת החוקים של רצון ה׳ שנתגלו לנו בעשרה מאמרות, אבל מכוין שחכמה זו איננה רק חכמת רצון ה׳ שנתגלה לנו על ידי מתן־הכרח, הרי היא חכמה חיצונית לגבי חכמת התורה אשר היא חכמת רצון ה׳ שנתגלה לנו על ידי מתן־חרות…כלומר לא נתגלה הקב״ה במתן הכרח, אם לא להמציא מקום להתגלות במתן החרות.
Efrayim Unterman cites Gerrit Cornelis Berkouwer, who distinguishes between ontic and noetic disclosures of G-d:
Noetic disclosure is the real knowledge of G-d given by G-d in special revelation. Ontic revelation, on the other hand , is the general, indeterminate knowledge of G-d as seen through “nature, history and the human conscience”.
And the gemara picks up on the fact that David seems to be talking about two different times:
קמז קדמתי בנשף ואשועה; לדבריך (לדברך) יחלתי׃
קמח קדמו עיני אשמרות לשיח באמרתך׃
תנו רבנן: ארבע משמרות הוי הלילה—דברי רבי…מאי טעמיה דרבי? אמר רב זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי, כתוב אחד אומר (תהילים קיט:סב): ”חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך“, וכתוב אחד אומר (תהילים קיט:קמח): ”קדמו עיני אשמורות“. הא כיצד? ארבע משמרות הוי הלילה.
…ודוד בפלגא דליליא הוה קאי? מאורתא הוה קאי, דכתיב (תהילים קיט:קמז): ”קדמתי בנשף ואשועה“. וממאי דהאי נשף אורתא הוא? דכתיב (משלי ז:ט): ”בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם; בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה“.
ונשף אורתא הוא? הא נשף צפרא הוא, דכתיב (שמואל א ל:יז): ”וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם“. מאי לאו, מצפרא ועד ליליא? לא, מאורתא ועד אורתא. אי הכי, לכתוב ”מהנשף ועד הנשף“, או ”מהערב ועד הערב“! אלא אמר רבא, תרי נשפי הוו: נשף ליליא ואתי יממא; נשף יממא ואתי ליליא.
So there are two ways of understanding our psukim:
רבי זירא אמר: עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס; מכאן ואילך היה מתגבר כארי.
רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה; מכאן ואילך בשירות ותשבחות.
רבי זירא says נשף means “morning” and David would be awake, learning both דבריך and אמרתך, from midnight, only dozing before that, and רב אשי says נשף means “evening”, and David never really slept. From evening, he would learn דבריך, specifically דברי תורה, and from midnight (אשמרות) he would learn אמרתך, specifically שירות ותשבחות. (Or I might joke that they agree. David really wanted to say תהילים, the שירות ותשבחות, and at that time היה מתגבר כארי. During the time assigned to דברי תורה, he couldn’t pay attention and היה מתנמנם כסוס. But I won’t.)
So David wakes early to listen to ה׳'s voice, both to the more distant מאמרות and the closer, but harsher, דברות. He then continues on the theme of getting closer and further:
קמט קולי שמעה כחסדך; ה׳ כמשפטך חיני׃
קנ קרבו רדפי זמה; מתורתך רחקו׃
קנא קרוב אתה ה׳; וכל מצותיך אמת׃
קנב קדם ידעתי מעדתיך; כי לעולם יסדתם׃
The רדפי זמה try to get close but they only get further away from תורתך, your Torah. We’ve interpreted David’s enemies in this perek as those who learn Torah but for the wrong reasons; learning Torah needs to be for the sake of becoming close to ה׳, not as an intellectual pursuit.
התלמיד חכם לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה אל לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה אין בלימוד שלהם האהבה אל ה׳ יתברך במה שנתן התורה, כי אין האהבה לשנים…
The only way to get close enough to hear G-d’s voice is to call out to Him:
קרוב ה׳ לכל קראיו; לכל אשר יקראהו באמת׃