קלז צדיק אתה ה׳; וישר משפטיך׃
קלח צוית צדק עדתיך; ואמונה מאד׃
קלט צמתתני קנאתי; כי שכחו דבריך צרי׃
קמ צרופה אמרתך מאד; ועבדך אהבה׃
קמא צעיר אנכי ונבזה; פקדיך לא שכחתי׃
The צ section is all about צדק, justice. I think David is making the point that צדיק אתה ה׳; G-d is the definition of justice. As Rav Soloveitchik said,
[T]here are not sharply delineated territories or realms between those of non-rational precepts and those of rational laws. A clearly defined distinction between חוקים and משפטים is almost non-existent…That is the basic reason why secular ethics has failed. Because the element of חוק is not understandable and not comprehensible to secular man. When everything is reduced to משפט, there is no morality.
David’s “enemies” have forgotten this: שכחו דבריך צרי (as we’ve said before, in this perek, the “enemies” are those who learn Torah for the wrong reasons, for their own aggrandizement). And he is furious about that: צמתתני קנאתי.
צמתתני: ענין כריתה כמו יצמיתם ה׳ (תהילים צד).
קנאתי: ענין כעס כמו הם קנאוני בלא אל (דברים לב).
And David’s response is not to attack those enemies, but to redouble his effort to understand the true will of G-d: צרופה אמרתך מאד; ועבדך אהבה.
Then the volta changes the theme from אמונה, faith, to אמת, truth.
קמב צדקתך צדק לעולם; ותורתך אמת׃
קמג צר ומצוק מצאוני; מצותיך שעשעי׃
קמד צדק עדותיך לעולם; הבינני ואחיה׃
תורתך אמת. What is תורה?
The Maharal addresses Rashi’s initial comment on בראשית א:א, that the Torah should have started with the first מצוה:
אף על גב דאין ספור אחד בתורה שלא לצורך, אפילו (בראשית לו:כב) וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צט,ב), אחר ששם תורה אינו נופל אלא על מצות התורה, שהרי לשון תורה הוא לשון הוראה—להורות לנו המעשה אשר נעשה. ולפיכך דוקא תורת משה נקרא (דברים לג:ד) ”תורה“ , מפני שבה כתובים המצות.
What does it mean to say that a commandment is “true”? אמת here means that it represents the reality of רצון ה׳:
The word Torah is used in two senses; the supernal Torah, the existence which preceded the creation of the world, and the revealed Torah. Concerning the supernal Torah the Rabbis maintained: “The Torah is hidden from the eye of all living…Man knows not the price thereof.” “Moses received Torah” but not all of the Torah “at Sinai.” And not all that was revealed to Moses was conveyed to Israel; the meaning of the commandments is given as an example. Together with the gratitude for the word that was disclosed, there is a yearning for the meaning yet to be disclosed
The fundamental truth is תורתך, ה׳'s Torah, the “supernal Torah…which preceded the creation of the world”.
What, then, makes the Torah, as the psalmist says, “sweeter than honeycombs”? The answer lies in the joy of discovering G-d’s mind. Talmud Torah demands intense engagement with G-d’s will in order to bring to light new facets of the Divine Mind. To study Torah leads to new insights. And with every insight there emerges a deeper sense of the infinity of insights still hidden, waiting to be gleaned. Truly, as the infinite horizons of the Torah bring us to see, the mind of G-d is without limit.
I want to look at what this idea of Torah means, by starting with an observation by the Maharal about the שמונה עשרה:
אַתָּה חוֹנֵן לָאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה.
(וְ)חָנֵּנוּ מֵאִתָּך דֵּעָה [וּ]בִינָה וְהַשְכֵּל.
בָּרוּך אַתָּה ה׳ חוֹנֵן הַדָּעַת.
…ראש הברכות האמצעיות אתה חונן לאדם דעת. ואין זה דרך בקשה, משום שהשם יתברך משפיע על כל פנים הדעת, רק הבקשה וחננו מאתך בינה ודעה על תוספת בינה ודעת.
There is a distinction between two kinds of wisdom:
ת״ר : הרואה חכמי ישראל אומר ”ברוך שחלק מחכמתו ליראיו“.
חכמי עובדי כוכבים אומר ”ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו“.
The חכמה of secular scholars is “given”, נתן מחכמתו. The חכמה of חכמי ישראל is “part of G-d”, חלק מחכמתו. The Torah is called חכמה, just like any scholarly study:
ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים; אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה׃
But it’s more than that.
מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה: אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם יֵשׁ חָכְמָה בַּגּוֹיִם, תַּאֲמֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עובדיה א:ח): וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. יֵשׁ תּוֹרָה בַּגּוֹיִם, אַל תַּאֲמֵן, דִּכְתִיב (איכה ב:ט): מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה.
יש לך לדעת, כי החכמות הם שתים בעולם; החכמה האחת היא חכמת התורה, והם דרכי השם, אשר חכמה זאת לא הוריש לשום אדם, כי היא שכל האלקי, כמו שהוא ידוע כי התורה בפרט היא שכל אלקי. ולא [נתן] זה כי אם לישראל, אשר צוה להם חקים ומשפטים. והחכמה הזאת היא מן השם יתברך, אשר נתן תורה לישראל. החכמה השניה היא חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם כן באומות.
There is the well-known idea that ה׳ looked in the Torah to create the world:
א הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא; וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ׃
…
ל וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן; וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת׃
כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלִיק בִּרְעוּתָא קַמֵּיהּ לְמִבְרֵי עַלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָא לֵיהּ, וּבְכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְעַלְמָא הֲוה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ח) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוּמָן.
The implication is that it is possible to “see the mind of G-d” in the created universe. If the Torah was the “blueprint” for creation, then the world was created to fulfill the Torah. Do we really need a revealed Torah? Note that the quote from Mishlei refers to חָכְמָה is general. The Avot apparently derived the laws of the Torah simply by observing the created world.
עקב אשר שמע אברהם בקלי; וישמר משמרתי מצותי חקותי וְתוֹרֹתָי׃
אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר (בראשית כו:ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳. א״ל רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות! הא איכא נמי מילה. ואימא שבע מצות ומילה!
א״ל: א״כ ”מצותי ותורותי“ למה לי? אמר (רב) ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר ”תוֹרוֹתָי“ אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.
…בודאי אי אפשר אף רגע בלא תורה (עבודה זרה ט,א), אך יש ללמוד כל דיני ועניני התורה מבראית העולם…וכמאמר חז״ל (בראשית רבה א:ב) נסתכל בתורה וברא את העולם, פי׳ שברא את העולם לפי התורה שיוכלו ללמוד מכל בריאה דין…אך צריך לזה אדם גדול מאד שידע בחכמתו כל מעשה בראשית בכל הברואים…והשיגו זה רק אדם ומתושלך נח שם ועבר ואברהם וכדומה, אבל רוב העולם אי אפשר לידע כלום מזה.
There’s a very funny video discussing the problem with saying קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין; that topic has been discussed many times and I won’t go into that, but will understand that it means that the Avot saw the will of G-d in the world around them:
The avot did not observe the mitzvot in the sense in which we observe them. They did not put on tefillin or shake the lulav. But they understood and appreciated the underlying messages of the mitzvot.
וזהי ”ויתהלך חנוך
את האלקים“, ”את האלקים התהלך נח“, ”האלקים אשר
התהלכו אבותי לפניו“…היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים
ותחתונים וחקות שמים וארץ…וע״פ סדר וענין זה היה כל א׳ מהם
מתהלך ומתנהג ככל עניניו. כפי שראה והשיג
התקונים העליונים לפי שורש נשמתו.
This is the level of אינו מצווה ועושה that we discussed before. The problem is that seeing צווי in the world depends on our own, human, understanding. This is both a blessing and a curse:
…הענין הוא כך, כי הש״י האציל על כל אדם בין יהודי בין נכרי רוח חכמה ותבונה
לעשות משפט וצדקה בארץ ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, וגם השיגו בחכמתם ורוח בינתם לדעת התורה. וכבר
אמרו חז״ל (תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו:ב) כשם שאין פרצופיהן שוה כך אין דיעותיהן שוה, וכל איש ואיש מדותיו הטבעיים וחינוכו מנעוריו ודברים
שונים אשר עברו…וככה מצינו שהאחד יחייב לאמת מה שחבירו מחליט לשקר
אף אם שניהם כאחד כוונתם להשיג האמת…
So if the world was created to fulfill the Torah, we need some absolute knowledge of what “Torah” entails.
(From Gary Larson’s Beyond the Far Side)
יא חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃
יב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃
אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.
והכוונה כך הוא,
דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל
מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות
וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע
בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה
הקב״ה?
השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת
לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי
שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ
תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל
צוה בעצמו שאם יולד איזה ספק בתורה
יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים
דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם.
ואליהם הבטיח התורה ( דברים יא:יז) על
פי התורה אשר יורוך וגו׳, על כן כשיצא
הבת קול ואמר הלכה כר״א, עמד ר׳ יהושע
על רגליו ואמר לא בשמים היא! ר״ל
שכבר יצא הפסק דין מיד הדיין. על כן
אין אנו משגיחין בב״ק ולא בשום נברא
בעולם במה שנוגע בעניני הדת רק כפי
הסכמת חכמי התורה, למטה בארץ.
That is the “Torah” of which it is said, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם…יֵשׁ תּוֹרָה בַּגּוֹיִם, אַל תַּאֲמֵן. This is what is means, צדקתך צדק לעולם; ותורתך אמת. We are obligated to understand what we can; that is חכמה and is valuable, but we cannot say that it is the absolute רצון ה׳.
Then why bother with all other sources of knowledge? Why have a ברכה, ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו?
…מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן השם יתברך, שהרי חכמת האומות
גם כן מן השם יתברך, שהרי נתן להם מחכמתו יתברך. ואין סברא לומר כי אף שהחכמה היא חכמה גמורה, מכל מקום
אין לו לסור מן התורה, כדכתיב (יהושע א:ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. ויש להביא ראיה אל סברא זאת ממסכת מנחות צט,ב:
שאל בן דמה בן אחותו של ר׳ ישמעאל את ר׳ ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו? ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה, ”לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה“; צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית!
…ואם כן מוכח דחכמת יוונית אסורה ללמוד מפני שכתוב ”והגית בה יומם ולילה“. אבל נראה דחכמת יוונית
דהתם איירי חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או משל ואת אלה לא שייכות כלל אל התורה. אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד…
ומפני כי דברים זה אין בו תועלת להבין חכמת התורה ולכך אסרוה, אבל דברי חכמה אינו אסור כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה… ומזה נלמוד כי כל דבר שהוא
לעמוד על מהות העולם יש לאדם ללמוד, ומחוייב הוא בזה, כי הכל מעשה השם הוא ויש לעמוד עליהם ולהכיר על ידי זה
בוראו…
Now, the Maharal clearly says that rhetoric and poetics, מליצה או משל, has no place in learning Torah and is therefore forbidden. But over the past century there has been the increasing use of exactly that sort of חכמת האומות in learning Torah:
I call my
own derekh ha-limmud a literary-theological approach…By theological, we assert the conviction that Bible is to be
encountered as the word of G-d, rather than primarily as the object of academic
investigation; we also refer to the authoritative presence of the interpretive
tradition. The adjective literary comes to stress that understanding
the word of G-d is not only a matter of apprehending propositions, but
also of hearing them in their literary and historical context…
If we are reading the text directly, then we are reading it as a text meant to be read, and this introduces the need to read using the tools or literary analysis…For this we have the oft-repeated principle, dibra Torah belashon benei adam. The Torah is literature, divine literature, written not in a special divine language but in the language and style of man.
And I feel I am justified in using the techniques and terms of literary analysis if Artscroll does:
כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי: [T]he repetition of these nouns could be rendered as a hendiadys meaning “my cause is just”.
But it remains a danger. The focus of our learning needs to be Torah, צדק עדותיך לעולם; הבינני ואחיה. As the Maharal concludes:
… מכל מקום, צריך עיון אם ללמוד בחיבורים שלהם אשר הם דברים נגד תורת משה רבנו עליו השלום ,בחידוש
העולם, ובידיעות השם יתברך, ובהשארת הנפש ועולם הבא, אם יש לעיין בהם…
כלל העולה מדברינו, כי יש לעיין בדבריהם שיוכל להשיב על דבריהם לשואל, כמו שאמרו חכמים.
It’s worth noting that the mishna says (משנה אבות ב:יד) דַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. The Marahal goes further to say that we need to read sources that may contradict תורת משה in order to know how to respond to any שואל, which may include even ourselves.
ואם ימצא דבר הגון
בדבריהם המחזיק האמונה—יקבל. אך מה שנמצא בדבריהם, אף דבר קטון, שהוא כנגד אמונת ישראל או אשר נמצא
בדברי חכמים, אף דבר קטון—חס ושלום לשמוע להם. אך יתבונן בשכלו להשיב על דבריהם כפי שכלו.
ובזה יהיה זהיר וזריז בכל נפשו להעמיד דבר אמת, שלכך אבות העולם הראשונים ציוו בגודל האזהרה
(משנה אבות ב:יד) הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס…ובודאי אין זה נאמר רק על פילוסופי יוון שהיו חוקרים מדעתם ומשכלם
ושאלתם חקירת פילוסופי, ולכך אמר שיהיה שקוד, דהיינו זריזות יתירה ועיון שכלי, להשיב על דבריהם להעמיד דת
אמת. ובזה יהיה שכרו עם הצדיקים בגן עדן אמן כן יהי רצון.