פרק כא starts with the pasuk:
ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה׳; ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים׃
And we connected that to the midrash:
כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום.
So the question we need to answer now is, what did Saul do to the Givonim, why was Israel punished in the time of David, and what does that have to do with פרנסה?
ב ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם; והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה׃ ג ויאמר דוד אל הגבענים מה אעשה לכם; ובמה אכפר וברכו את נחלת ה׳׃ ד ויאמרו לו הגבענים אין לי (לנו) כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל; ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם׃ ה ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו; נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל׃ ו ינתן (יותן) לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה׳ בגבעת שאול בחיר ה׳;
ויאמר המלך אני אתן׃
Note the paragraph break in the middle of the pasuk. There is a pause before ויאמר המלך אני אתן. David is aware of the trolley problem here: does he sacrifice seven apparently innocent men (the descendants of Saul, who presumably were not involved in הכתם בקנאתו) to end the drought and save the nation? I would even give David the benefit of the doubt here; the Givonim say אין לנו איש להמית בישראל. Maybe והוקענום לה׳ בגבעת שאול just means to hang them in stocks, to humiliate them? הוקע meaning “hang” occurs one other time in תנ״ך:
ג ויצמד ישראל לבעל פעור; ויחר אף ה׳ בישראל׃ ד ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳ נגד השמש; וישב חרון אף ה׳ מישראל׃
The case seems similar: there is ויחר אף ה׳ בישראל, and someone needs to be hanged publicly—הוקע אותם לה׳ נגד השמש—to assuage חרון אף ה׳.
ודע דיונתן בן עוזיאל תרגם ”הוקע“, ”צליב“; ואונקלס תרגם ”וקטול“.
Elsewhere in תנ״ך, the word means “displace”:
וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו; ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו׃
So maybe David told himself that the Givonim wouldn’t kill anyone. Human beings are good at denial.
But that is cutting David a little slack. Clearly, the Givonim wanted revenge. What did Saul do, that the Givonim bore a grudge for a generation? The Yerushalmi says he literally killed them, when he had the city of Nov annihilated. The Givonim were (יהושוע ט:כז) חטבי עצים ושאבי מים לעדה; ולמזבח ה׳; they worked in the משכן.
שלח דוד וקראן. אמר להם: מה לכם ולבית שאול? אמרו לו: על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר וחזן ושמש. אמר לון: מה תון בעון? אמרו ליה: יתן לנו שבעה אנשים.
מה לכם ולבית שאול: שלא ידע שהומתו גבעונים ביום שנהרגו כהני נוב ע״י שאול.
When Saul had his קנאתו לבני ישראל ויהודה (and read that not as “his zealotry on behalf of Israel” but “his jealousy about Israel”) and wiped out the city of נב, the place of the משכן, he also killed some of the Givonim who were there. And Malbim goes further, to explain נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל:
ואני אומר כי אחרי נהרגו הגבעונים אשר נמצאו אז בעיר נוב, שעל זה אמר אשר המית את הגבעונים, שפך שאול כאש חמתו גם על יתר הגבעונים הנמצאים בערי ישראל, וצוה לכלותם או לגרשם מן הארץ, אחרי שחשב עליהם כי ידם עם הכהנים המורדים, כי הם משרתי המזבח וכהני ה׳, והגם שנשבע להם יהושע להחיותם חשב כי הם הפרו ברית במה שמרדו במלך.
But why would Saul not be punished himself for such a terrible crime? In addition, I would imagine that we should have some reference to a genocidal war. So the Talmud Bavli proposes a more subtle answer:
וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
א״ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו…ואומר: אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים.
And the Malbim expands on that (Malbim thinks Saul literally killed Givonim, but his analysis applies even more if Saul impoverished them):
ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, והגם שלא קמה עצתו, בכ״ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעל זה אמר ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, וגם אחרי מות שאול שמלך איש בושת תחתיו, גם בני ישראל שמרו להם משטמת אביהם, ואין חונן ומרחם על ענים, וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה, כי היו נקלים ובזוים בעיניהם, והגם שכהני ה׳ הושבו לכבודם ולמאודם, הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח, אין מנחם לדמעתם, וע״כ חרה אף ה׳ בעמו בימי דוד, ולפי דברי חכמינו זכרונם לברכה היה זה קודם מעשה אבשלום קרוב לתחלת מלכותו, וירא ה׳ וירע בעיניו כי אין משפט, ויבא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר, כמו שנשברו האומללים האלה והיו מתי רעב.
והיה הרעב שלש שנים שנה אחרי שנה, כי בשתי שנים הראשונים תלו הדבר בעונות אחרים מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, והחטא הזה לא עלה על לב איש לתקנו, ובשנה השלישית שלא מצאו עון אשר חטא בקש דוד את פני ה׳ ושאל באורים ותומים.
That is why all of בני ישראל were punished. The Givonim were a despised underclass, oppressed and abused by the Jews. It’s an ugly way to look at our history, but all too realistic. The Givonim are the last of the Canaanites living in the land. There must have been what we would now call “Canaanophobia” against them. Even Joshua, while swearing to protect them, said (יהושוע ט:כג) ועתה ארורים אתם; ולא יכרת מכם עבד וחטבי עצים ושאבי מים לבית אֱלֹקָי. But as long as they were serving לבית אלקי, they had both financial support, פרנסה, and social status. But with the destruction of נב, and the loss of the משכן there, they lost both.
G. K. Chesterton put it harshly (but, I think, accurately) in his criticism of Zionism:
The true test of Zionism may seem a topsy-turvy test. It will not succeed by the number of successes, but rather by the number of failures, or what the world (and certainly not least the Jewish world) has generally called failures. It will be tested, not by whether Jews can climb to the top of the ladder, but by whether Jews can remain at the bottom…[I]f those they rule and judge are not Jews, then we have not established a commonwealth but only an oligarchy. It is said again that the ancient Jews turned their enemies into hewers of wood and drawers of water. The modern Jews have to turn themselves into hewers of wood and drawers of water. If they cannot do that, they cannot turn themselves into citizens, but only into a kind of alien bureaucrats…Hence a Jewish state will not be a success when the Jews in it are successful, or even when the Jews in it are statesmen. It will be a success when the Jews in it are scavengers, when the Jews in it are sweeps, when they are dockers and ditchers and porters and hodmen.
The irony is that Shmuel re-establishes the משכן in the city of גבעון, the historic homeland of the Givonim. And it was a major city:
א ויהי כשמע אדני צדק מלך ירושלם כי לכד יהושע את העי ויחרימה כאשר עשה ליריחו ולמלכה כן עשה לעי ולמלכה; וכי השלימו ישבי גבעון את ישראל ויהיו בקרבם׃ ב וייראו מאד כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי הממלכה; וכי היא גדולה מן העי וכל אנשיה גברים׃
My hypothesis (for which I have found no support or even mention in other sources) is that Shmuel moved it to גבעון specifically as a כפרה for what happened to the Givonim.
But the worse irony is that this כפרה failed, because גבעון was part of the territory of Binyamin:
כא והיו הערים למטה בני בנימן למשפחותיהם; יריחו ובית חגלה ועמק קציץ׃…כה גבעון והרמה ובארות׃
And specifically Shaul’s family:
לה ובגבעון ישבו אבי גבעון יְעִיאֵל; ושם אשתו מעכה׃ לו ובנו הבכור עבדון; וצור וקיש ובעל ונר ונדב׃ לז וגדור ואחיו וזכריה ומקלות׃…
לט ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול; ושאול הוליד את יהונתן ואת מלכישוע ואת אבינדב ואת אשבעל׃
סביר מאד להניח כי שאול היה מעוניין לרשת את כל נחלת בנימין ולסלק את הגבעונים, ועל כן מטרתו בהשמדת הגבעונים הייתה לאפשר לבני בנימין לשוב ולרשת את נחלתם שנתפסה על ידי הגבעונים. מהפסוקים בדברי הימים (דברי הימים א ח:כט ואילך, וכן דברי הימים א ט:לה ואילך) עולה כי שאול יִישב בגבעון, וככל הנראה גם בשאר ערי הגבעונים, את בני משפחתו, את קציני צבאו וכנראה גם תושבים אחרים משבט בנימין. זיקת משפחת שאול לעיר גבעון, והגדרת אבי הענף המשפחתי שלה כ״אבי גבעון" (כהגדרתו בספר דברי הימים), מלמדים שעיר זו הפכה להיות עיר מרכזית בנחלת שבט בנימין וככל הנראה שניה במעלתה לבירה גבעת שאול.
That is part of ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. In his paranoia, Shaul makes גבעון גבעוני-free. That is what they mean by נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל, ”we have been displaced from living in the borders of Israel“.
And in Malbim’s reading, that injustice continued to the early days of David, at which time ה׳ decides it has been too long:
[The Midrash is discussing the famine in the days of David]
רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: עקר אַוְתֶּנְטְיָא [αὐθεντία, original] שלו, לא היה ראוי להיות בימי דוד אלא בימי שאול, אלא על ידי שהיה שאול גרופית של שקמה, גלגלו הקדוש ברוך הוא והביאו בימי דוד. מתלא אמרין: שילו חטא ויוחנא משתלמא, אתמהא!
xkcd, Inside Jokeאמר רבי חיא רבה משל לזגג שהיה בידו קפה מלאה כוסות וּדְיָטְרוּטִין [diatretum, cut glass bowl], בשעה שהיה מבקש לתלות את קפתו היה מביא יתד ותקעה ונתלה בה, ואחר כך היה תולה את קפתו. לפיכך לא באו בימי בני אדם שפופים, אלא בימי בני אדם גבורים, שהן יכולין לעמד בהן.
ה׳ doesn’t bring this famine in the times of Saul, because the people aren’t strong enough to handle it. I don’t think שפופים and גבורים refer to physical strength, but strength in resources. בימי דוד Israel could handle famine better, because as a nation they were rich. And that is why ה׳ brings the famine then. They could have taken care of the outcasts, the lowest echelons of society, the Givonim. But they didn’t. In Saul’s time they had an excuse: there was constant war and poverty. But David had (Joseph Heller, God Knows, p. 256) “taken a kingdom the size of Vermont, and created an empire as large as the state of Maine”.
And so the מדה כנגד מדה was a drought, so that everyone will feel the hunger that the Givonim are feeling. And David’s reaction was not to support the people, but to focus on building the בית המקדש.
…כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש, וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום.
And the בית המקדש cannot be built if the people are hungry:
י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃
א ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃ ב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים; וארון האלקים ישב בתוך היריעה׃
But there are two parts of the condition: הניח לכם מכל איביכם מסביב and ישבתם בטח. And as Rabbi Eybeschutz said, ישבתם בטח is connected to פרנסה:
ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע; וישבתם לבטח עליה׃
Emmanuel Levinas sees where this kind of injustice can lead:
The Talmud also knows the fault of Saul toward the Gibeonites, for which we cannot find a trace in the Bible. It would have been an indirect one. In executing the priests of the city of Nov, Saul left the Gibeonites who served them without a means of subsistence. The Midrash affirms that the crime of extermination begins before murders take place, that oppression and economic uprooting already indicate its beginnings, that the laws of Nuremberg already contain the seeds of the horrors of the extermination camps and the “final solution.”
יותר טוב צדקה מבנין בית ה׳. And so ויהי רעב בימי דוד…על אשר המית את הגבענים.
The trolley problem is much worse than we thought. The trolley is barreling down the track toward an unspeakable evil, and ה׳ tells David אל שאול ואל בית הדמים. Does G-d really want to David to pull the lever, to sacrifice seven men to save Israel’s soul?